כשקבעתי לצאת לטיול עם פרופסור יוסי לשם לא דמיינתי שאדרש להתייצב במשכן הכנסת בשעה 6:30 בבוקר. אבל העליות לירושלים הסתנכרנו עם זריחת השמש, הטבע יצר מופע מסנוור, ובהגיעי אל היעד שערי הפרלמנט נפתחו לקראתי כבמטה קסם, משל הייתי מנהיג של מדינה זרה. איזו דרך נהדרת לפתוח את היום.
יוסי, כנראה אחד האנשים היחידים בישראל שיכולים לארגן לכם חניה יומית בכנסת, מורה לי לפנות שמאלה אחרי השער ואז ימינה אל תוך ירידה תלולה, שבקצה שלה מסתתרת פיסת גן עדן. אנחנו נמצאים על חלקת נדל"ן עסיסית שממוקמת על גבעה בין הכנסת לבית המשפט העליון, אבל מסביב ניתן לשמוע רק ציוצי ציפורים. זוהי ה"צפריה", או בשמה הרשמי "התחנה לחקר ציפורי ירושלים": גן קטן, מטופח, ובו־זמן פראי, שבכל בוקר מתייצבים בו קומץ נלהב של מתנדבים ובני שירות כדי לעקוב אחר בעלי כנף.
יוסי (79), כיפה קטנה נעוצה על רעמת שיערו הלבן, לבוש חולצה כחולה עם ציור של תנשמת, מברך אותי בבוקר טוב ומושיב אותי על ספסל שמשקיף על בריכה קטנה, שמפל זעיר מפכה לידה. בכל בוקר פורסים כאן המתנדבים רשתות, וציפורי ירושלים נלכדות בהן עד שהן נאספות אל תוך שקית בד. או־אז שולפים אותן המתנדבים בעדינות מהשקית ומקלידים במחשב את מספר הטבעת שעל רגלן, לפני שישחררו אותן לחופשי. כמה אוויר יש במקום הזה.
תחנות כמו הצפריה פזורות בכל העולם, והן מאפשרות למדענים ולחובבי ציפורים לחקור את הרגלי הנדידה שלהן. אם יש מישהו שיודע משהו על נדידת ציפורים, זה יוסי. בערך הוויקיפדיה שלו כתוב שהוא פרופסור אמריטוס בחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ושהיה מנכ"ל החברה להגנת הטבע, אבל האמת היא שהוא גדול צַפָּרי ישראל ואחד מאבות שימור הטבע במדינתנו. התירוץ הרשמי לכתבה הזו היא שלאחרונה קיבל בשל כל אלה את עיטור נשיא המדינה. כשמגיע - מגיע.
אצל הירגזי קיימת תופעה של "הטמנה מפוזרת", שבה ציפור השיר קוברת באדמה זרעים שבעתיד ישמשו אותה למאכל. לפעמים הציפור שוכחת היכן הטמינה את כל הזרעים, וחלקם נובטים והופכים לצמחים. נדמה לי שזה דימוי שמתאר היטב את פועלו רב השנים של יוסי, שטמן באדמת הארץ עשרות זרעים אשר הבשילו למיזמי טבע וצפרות שיש בהם שילוב נדיר של פאר וענווה. בפעם הבאה שתשמעו ציפור מצייצת, כדאי שתקשיבו לה היטב. ייתכן שהיא לוחשת "יוסי, יוסי".
הוא יליד 1947, בן לשני ייקים שעלו ארצה בשנות ה־30 והתמקמו בחיפה. מגיל צעיר נמשך אל השמיים, התמחה בזיהו מטוסים וחלם להיות טייס. לאחר שהתגלה שהוא זקוק למשקפי ראייה, ולכן פסול מגיוס לקורס טיס, המיר את אהבתו למטוסים באהבה לציפורים. איזו תהפוכת גורל נפלאה. אמו היהודייה רצתה שיהיה רופא או עורך דין, אבל הוא הלך ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כדי להתרחק מרעשי העיר בחר להתגורר עם אשתו, רבקה, בבית ספר שדה הר גילה. מאז צמח סביב בית הספר יישוב, ובני הזוג מתגוררים בו עד היום.
החיזור של החסידה
יוסי הוא אדם שהיזמות בוערת בעורקיו. מוחו שופע רעיונות, התלהבותו מידבקת, ולאורך השנים פיתח שיטות מוכחות לגיוס משאבים. הוא מסוגל לאתר פילנתרופ גם בלי משקפת ולהשיג כסף ממשרדי ממשלה, כמו גוזל שניזון מאמו. הכל התחיל ב־1972, כאשר הצליח לשכנע את ראש העיר דאז, טדי קולק, להעניק לו 60 אלף לירות כדי לפתוח חוג צפרות בירושלים. קולק נתן ליוסי את הכסף רק כדי שיפסיק לנדנד לו, וזו היתה הצלחה מסחררת ששאבה לתוכה את הדור הבא של חובבי הטבע בישראל ועיצבה אותם בצלמו ודמותו של יוסי. כולם היו בניו.
אחד מחניכיו הראשונים של החוג הוא עמיר בלבן, משקפת תלויה לצווארו. כנער חלם להיות בַּזְיָיר, ויחד עם חבריו בזז קן של בז מצוי בגבעה הצרפתית. "זה לא היה הפשע המושלם", מודה בלבן. כעבור זמן קצר נלכד בידי המשטרה ונפתח לו רישום פלילי. כעונש הצטרף לחוג הצפרות של יוסי, שם גילה מין את מינו. "היינו חבורה מוטרפת של בני נוער, שכל מה שעניין אותם זה לרדוף יחד עם יוסי אחרי ציפורים", הוא אומר, ואז משתתק לפתע כי שמע שריקה של שלדג גמדי.
הנער בלבן גדל להיות מייסד תחום הטבע העירוני בחברה להגנת הטבע, וממקימי עמק הצבאים והתחנה לחקר ציפורים בירושלים, שבה אנחנו כזכור נמצאים. "זאת היתה מזבלה. כאן זרקו את הגזם של גן סאקר וגן הוורדים", הוא אומר ומצביע סביב. "ואז תפסנו פה ציפור משבדיה והחלטנו להקים את הצפריה". בלבן, כפי שלמד ממורו ורבו, סימן טריטוריה, השיג במאמץ רב את כל האישורים הנדרשים, ומצא זוג תורמים אנונימיים שיממנו הכל. ב־1994 נפתחה הצפריה כאתר שיקום הטבע הראשון בישראל, והשאר היסטוריה. עוד זרע נשכח של ירגזי.
יום אחד הביא יוסי את נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, שהתגלה כצפר נלהב. נסיכת הכתר ביפן, בעצמה חובבת ציפורים, נתנה לו תמונת תנשמת במתנה. רשימת שועי העולם שהתכתב איתם, קיבל מהם תשורה או ביקר בביתם כוללת גם את הדלאי לאמה והאפיפיור
לאחר שבמו ידיי אני משלח ציפור מטובעת לחופשי, יוסי מספר לי כיצד יום אחד הביא לכאן את נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, שהתגלה כי הוא צפר נלהב שבכל יום יעדיף לבלוש אחר עופות נודדים מאשר לבקר בכנסת הסמוכה. הסיפור הזה מזכיר ליוסי את הפעם ההיא שביקר ביפן ומצא עצמו בביתה של נסיכת הכתר המקומית, חובבת ציפורים בזכות עצמה, שהורידה מהקיר תמונה של תנשמת והעניקה לו אותה במתנה. רשימת שועי העולם שיוסי התכתב איתם במייל, קיבל מהם תשורה או ביקר בביתם הפרטי, כוללת גם את הדלאי לאמה, האפיפיור ומנכ"ל חברת התעופה לופטהאנזה, וזו רשימה חלקית בהחלט. יוסי ישמח לספר לי על כולם באריכות, אבל אנחנו חייבים להמשיך לתחנה הבאה.
זה השבוע השני של ספטמבר, שיא עונת הנדידה. יוסי מחליק את הרכב במורדות מדבר יהודה, לתוך בקעת הירדן. העיניים מחפשות חסידות בשמיים.
בשנות ה־70 זה לא היה מחזה נדיר לראות את יוסי מסתובב במרחבים הצחיחים של המדבר סביב עם טלסקופ על הכתף. באותה תקופה עמל על עבודת המאסטר שלו, שעסקה בחקר העיט הניצי, עוף דורס שעמד להיכחד משמי ישראל. יוסי טיפס בנקיקי המדבר והציב את הטלסקופ שלו מול הצוקים התלולים, שבהם נוהגת הציפור האצילית הזו לקנן.
העובדה שנותרו אז במדינה רק ארבעה זוגות של עיט ניצי לא ריפתה את ידיו, להפך. "הייתי יושב ימים ולומד מה הם אוכלים, כיצד הם עפים והיכן הם צדים", הוא נזכר. כך גילה שהסיבה להכחדת העיט הניצי היא הרעלה, והציל את הציפור מכליה. עד היום נעשים מאמצי שימור אדירים כדי למנוע את היעלמות אוכלוסיית העיט הניצי מישראל.
עבודת הדוקטורט של יוסי כבר שילבה את אהבתו החדשה עם אהבת נעוריו. בשיתוף פעולה עם חיל האוויר הוא החל להתחקות אחר מסלולי הנדידה של העופות הגדולים, שנטו להתנגש במטוסים במה שהסתיים לא פעם בהתרסקות אל הקרקע. במשך 250 ימים המריא יוסי עם דאון ממונע משדה תימן, הצטרף למחול השמיימי של החסידות, השקנאים והדיות, ורשם הכל בפנקס. בסיס הנתונים שלו הפך לדוקטורט פורץ דרך, שסימן את נתיבי הנדידה בישראל על פי סוג הציפור וגובה מעופה, ובהתאם לימות השנה.
התוצאה היתה שינוי תרבות התעופה של חיל האוויר הישראלי, וצמצום דרסטי של 76% בכמות התאונות כתוצאה מהתנגשות עם ציפורים. מלבד כמה טייסים, יש לא מעט ציפורים שחייבות את חייהן לדוקטורט של יוסי לשם.
יוסי מלא סיפורים כרימון. כל שאלה מובילה למעשייה מפותלת שבסופה יש שקנאי, נשיא אמריקני או מטוס שהתרסק איפשהו. אבל עכשיו אנחנו מגיעים למטמנת האשפה "תרצה" שליד היישוב יפית בבקעת הירדן, וכשפותחים את החלון שומעים את ה"קלק-קלק-קלק", קריאת החיזור של החסידה.
אלפי חסידות נוחתות במזבלה הזאת בדרכן מארצות הקור אל אפריקה. כשכמה מהן מסתחררות בשחור־לבן ורוכבות על האוויר החם שמעלה אותן למרומים, יוסי מספר לי על מחקר כלשהו שערך בגרמניה ועל קשריו עם השר לשעבר אמנון רובינשטיין. "בעוד עשר שעות", הוא מצביע לבסוף על אחת החסידות, "היא כבר תהיה בסיני. יאללה, חזרה לאוטו. נוסעים".
צבא הגנה לטבע
ב־1983 העתיק יוסי רעיון שהגו המלזים והחליט להשתמש בתנשמות כמדבירות ביולוגיות בחקלאות. "זוג תנשמות אוכל 4,000 עכברים בשנה", הוא מסביר בהתלהבות, שערו מקפץ על ראשו. מתישהו בשנות ה־80 הציב, בשיתוף פעולה עם קיבוץ שדה אליהו, 14 תיבות קינון בשדות עמק בית שאן והכניס לתוכן תנשמות שהביא מתל אביב. למרבה האכזבה התנשמות התל־אביביות נעלמו די מהר, אבל באביב שלאחר מכן הופתעו כולם למצוא בתיבות הקינון של יוסי תנשמות מקומיות, שהטילו ביצים ואז צדו ואכלו עכברים בשמחה. כיום, בין היתר בזכות תקציב שיוסי שנורר מהמשרד לשיתוף פעולה אזורי, הפרויקט המקסים הזה התרחב למיזם בינלאומי שכולל 5,000 תיבות קינון לתנשמות שמפוזרות ב־21 מדינות.
המדינה הראשונה שהצטרפה לפרויקט היתה ירדן, גם משום שהיא צמודה לקיבוץ שדה אליהו, אבל בעיקר בזכות קשרים שרקם יוסי עם הגנרל מנסור אבו ראשד, לשעבר ראש המודיעין הירדני. כיום התנשמות של יוסי ואבו ראשד אוכלות עכברים ישראלים וירדנים ללא אפליה, והפרויקט הפך בסיס לשיתוף פעולה חקלאי רחב יותר בין המדינות. תנשמת השלום.
בשנות ה־70 הסתובב יוסי עם טלסקופ במדבר. באותם ימים נותרו בישראל רק ארבעה זוגות של עיט ניצי. "הייתי יושב ימים ולומד מה הם אוכלים, כיצד הם עפים והיכן הם צדים". כך גילה שהסיבה להכחדת העיט הניצי היא הרעלה - והציל את העוף הדורס מכליה
מחוץ לשער הצהוב של שדה אליהו אנחנו פוגשים את שאולי אביאל בן ה־86, שפם עבה של קיבוצניקים מונח מתחת לאפו. אביאל, ממייסדי פרויקט התנשמות לצד יוסי, מוביל אותנו בשדות העמק לתיבה מספר 8. "בזכות התנשמות", הוא מצביע על התיבה, "אנחנו כבר לא צריכים להשתמש בחומרי הדברה, ומונעים מהרעל להגיע מהאספסת לפרות, ומשם לחלב ולילדי ישראל".
פרט לעכברים, כולם מרוויחים מהפרויקט שהגה יוסי: החקלאים הישראלים, הירדנים, הפרות, הילדים. זה בדיוק העיקרון שעומד בבסיס מרבית המיזמים שבהם הוא מעורב. קחו לדוגמה את שיקום בתי הגידול הלחים, פרויקט שיזם דן אלון, מי שמכהן כיום כמנכ"ל החברה להגנת הטבע, וקיבל את השם הנחמד "סטארט־אפ נייצ'ר". הרעיון היה לקחת את בריכות הדגים הנטושות של קיבוצי העמק ולהפוך אותן למתחמי טבע משוקמים שימשכו אליהם ציפורים בנדידתן. הציפורים ימשכו בתורן צפרים מרחבי העולם, שיכניסו לקיבוצים כסף מתיירות.
הפרויקט התחיל בכפר רופין, לא בלי רוח גבית שנשבה מכיוונו של יוסי. הקיבוץ, שסבל מקשיים כלכליים, השכיל לאפשר לחברה להגנת הטבע להציף את בריכות הדגים הישנות שלו במים. הציפורים לא איחרו לבוא, ובעקבותיהן באו הצפרים עם הכיסאות המתקפלים והמשקפות שלהם. בקיבוץ ראו כי טוב והסבו כמה מבנים ישנים לצימרים, שהתמלאו במהרה. באקו־סיסטם החדש שנוצר שוב כולם הרוויחו, פרט אולי לעכברים.
אנחנו מקיפים את כפר רופין בכביש העפר שצמוד לגדר המערכת עם ירדן, ומעבר לאחד העיקולים נגלה לפנינו אגם מוריק שהיה פעם בריכת דגים נטושה. מסביב נוף מרהיב - הגלבוע, השומרון, הגלעד. אפיק הירדן, שבחלק הזה של הבקעה הפסיק להיות מוצף בחורף פחות או יותר מאז הקמת סכר דגניה לפני כ־100 שנה, טובל תחתינו במים חיים.
"פעם גידלו פה דגים, והיום מגדלים פה טבע", אומר נדב ישראלי, איש החברה להגנת הטבע, שבדיוק משקיף על שחפית עבת מקור שעצרה את מעופה דרומה כדי לאכול כאן. ישראלי הוא אחד מ"נערי יוסי לשם", צפר בכיר שהחל את דרכו תחת הדרכתו של המאסטר, ועכשיו מפתח מיזמים של שיקום טבע בכל אזור הצפון. "אני מכיר את יוסי מאז שהייתי צעיר", אומר ישראלי. "הסתכלתי עליו כמו על אל. כשיוסי מחליט שהוא מרים פרויקט, הוא זז עם המון תשוקה, התמדה ועוצמה. היכולת שלו להתקדם מעוררת השראה". קצת כמו עוף נודד שפניו אל הקיץ הנצחי.
פרויקט נוסף שיוסי קידם הוא "צבא הגנה לטבע". לאחר שרתם לצורך העניין את הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, ועוד שלל גופים ואנשים שקצרה היריעה מלמנות אותם, הצליח יוסי להטמיע בצה"ל ערכים של שיקום טבע והפך חלק משטחי האש והבסיסים של הצבא לאתרים שמשכו אליהם בעלי חיים. כך, הבונקרים הנטושים בבקעת הירדן הפכו למושבות עטלפים שצדים מכרסמים בשדות (שוב, הפסד של העכברים); בחוף פלמחים החלו חיילים לשמר את אתרי הטלת הביצים של צבות הים; בבסיס האימון לכיש נעזרים בחיות בר כדי לצמצם את כמות שריפות הקוצים, ועוד ועוד ועוד.
מרכֵז הפרויקט, שהחל ב־2014 וצומח מאז בהתמדה, הוא גיא סלעי, שיוסי גרר אותו להיפגש איתנו באחד ממסתורי הצפרים שהוקם בסמוך לכפר רופין, בואך הממלכה ההאשמית. "הפכנו את הצבא מגוף שזיהם את הטבע לגוף שוחר טבע", אומר סלעי. "כשיוסי תופס רעיון הוא לא עוזב אותו עד שהרעיון מתממש". קצת כמו עוף דורס שלכד מכרסם בין ציפורניו.
מטוס קרב מול עיט
התחנה הבאה היא בסיס חיל האוויר ברמת דוד. אנחנו פוגשים כאן את תא"ל (מיל') רמי בן אפרים, לשעבר מפקד הבסיס, מי שהיה אמור למות כבר לפני 30 שנה, ב־8 בדצמבר 1988. את היום ההוא בן אפרים זוכר היטב. "הייתי אז טייס צעיר", הוא מספר, "והמראתי במטוס F-16 נץ מבסיס רמון לגיחת אימון. זה היה יום של סערה, אובך ורוח, כאשר הנמכתי לכיוון מדבר יהודה".
בן אפרים לא ישכח את חלקיק השנייה שבו הבחין לפתע בעיט סלעים מוזהב חולף סנטימטרים מחופת הקוקפיט שלו. "העיט היא ציפור מקננת שחיה בזוגות", הוא ממשיך. "מייד אחר כך אני רואה את בת זוגה של הציפור, שהפעם נכנסת לתוך כונס האוויר של המנוע שלי. המטוס כולו מייד נדלק, ואני בעיקר בוהה במציאות. לפני שאני מספיק להגיב המטוס מאבד שליטה, ומטפס למעלה ב־17 ג'י".
בן אפרים נכנס ל"בלק אאוט" בשל המשיכה האלימה כלפי מעלה, אבל למזלו הצליח איכשהו לפקוח את עיניו לשבריר שנייה. "בראיית מנהרה אני רואה את ידית ההפלטה, ומושך אותה בקושי", הוא משחזר. "בדיעבד, נטשתי את המטוס כשאני הפוך, עם הראש כלפי מטה. אני זוכר שאני רואה את המטוס מתרסק מתחתי ברעש גדול, ואת עצמי נגרר עם המצנח לכיוון המצוק של נחל ערוגות".
הירגזי קובר באדמה זרעים שבעתיד ישמשו אותו למאכל, ולפעמים שוכח היכן הטמין - והזרעים נובטים והופכים לצמחים. זהו דימוי נפלא לפועלו רב השנים של יוסי, שטמן באדמת הארץ עשרות זרעים אשר הבשילו למיזמי טבע וצפרות שיש בהם שילוב נדיר של פאר וענווה
למזלו של בן אפרים, הוא לא התרסק על המצוק אלא נחבט אל הקרקע לא רחוק ממנו, ואז נגרר עוד 400 מטרים ברוח העזה שניפחה את המצנח שלו והפגישה בינו לבין כמה סלעים. בנס גדול הוא נפצע באורח קל יחסית, וכעבור כמה ימים של אשפוז בבית החולים חזר לטוס. "מבחינה מסוימת", הוא מחייך, "הייתי איש השיווק הכי טוב של יוסי, שבאותם ימים ניסה להנחיל בחיל האוויר את התורה של הימנעות מתאונות עם ציפורים. F-16 עלה באותם ימים 23 מיליון דולר, וכל אובדן של מטוס כזה העלה את המודעות לנושא".
כצפוי, אחד האנשים שביקרו את בן אפרים הפצוע בבית החולים היה יוסי, שתחקר אותו על המפגש בין מטוס הנץ לציפור העיט. "התנצלתי בפניו על כך שאיבדנו לא רק מטוס, אלא גם ציפור", אומר בן אפרים, שבינו לבין יוסי התפתח מאז קשר חברי מיוחד המחזיק עד היום. בן אפרים, שאחרי התאונה התקדם בדרגות ופיקד על טייסות ובסיסים, שימש מעין שגריר של יוסי בחיל האוויר. "נדידת העופות היא מתנת טבע אדירה למדינת ישראל", הוא אומר, "אבל חיל האוויר צריך ללמוד לחיות לצידן של הציפורים. לאט־לאט, הרבה מאוד בזכות יוסי, יצרנו מוקד ידע סביב הנושא".
זה לא מקרי שמוקד הידע הזה ממוקם ברמת דוד, בסיס שיושב בעמק יזרעאל, צומת שמושך אליו מסות של ציפורים, ושבן אפרים כאמור פיקד עליו. זה גם לא מקרי שהרוח החיה מאחורי המיזם הוא יוסי, ועל כך יעיד השלט בכניסה לאחד החדרים בבסיס שעליו כתוב "מוקד הציפורים, בשיתוף פרופסור יוסי לשם".
"מוקד הציפורים" של חיל האוויר הוא למעשה חלל לא גדול במיוחד ועמוס מסכים, שבאמצעותם עוקבים בקרי טיסה אחרי להקות של ציפורים בזמן אמת. המטרה היא להתריע בפני הטייסות השונות על ריכוז של ציפורים נודדות, כדי שאלו ישנו את נתיבי הטיסה של המטוסים בהתאם. רק לפני כמה ימים איתר המוקד שורה עצומה של להקות איית הצרעים חולפות בסך מעל שדרת ההר בדרכן דרומה. במהלך יום אחד חלפו מעל שמי ישראל 100 אלף(!) ציפורים כאלה, במה שמהווה שיא שלא נשבר מזה 20 שנה. הדבר עורר בחדר הקטן התלהבות בסדר גודל שמשתווה רק לביקורו של יוסי במקום.
ראשת המוקד היא ד"ר נ', אזרחית עובדת צה"ל ומי שמתמחה בפיזיקה ובאלגוריתמים. לפגישה מצטרף גם ד"ר י', אזרח עובד צה"ל וראש מדור צפרות בחיל האוויר, מי שעשה דוקטורט בנדידת ציפורים. מתברר שעל אף פעילות המוקד עדיין ישנן בחיל האוויר כ־200 תאונות בשנה כתוצאה מציפורים. "אבל ברוב המקרים אחרי התאונה צריכים רק לנגב את כתמי הדם מהמטוס", אומר י'. הפעם האחרונה שבה נגרם למטוס נזק רציני היתה לפני כשנתיים, כשמטוס התנגש בלהקת חסידות שסדקה לחלוטין את החופה שלו. הטייס הצליח להנחית את המטוס בשלום.
לאחרונה גויס גם ה־AI לצמצום כמות תאונות הציפורים בחיל האוויר, אבל כל עוד מטוסים וציפורים יחלקו את השמיים, כנראה תאונות יקרו. "זה לא מדע מדויק", מסביר אחד החיילים הסדירים במוקד, מאלו שכל היום יושבים על המסכים ועוקבים אחרי ציפורים, וכבר הצליח איכשהו להיכנס לתוך הראש שלהן. "מצד אחד, אנחנו רואים שהציפורים פועלות באופן מאוד תבניתי. מצד שני, אתה לא תמיד יודע למה לצפות מהן".
מעבר להיות המוקד כלי יעיל לצמצום תאונות אוויריות, באופן מעורר השתאות הוא הפך במקביל למעבדת מחקר ראשונה מסוגה למעקב אחר נדידת ציפורים. המנהלים כאן הם כאמור מדענים אזרחיים, שבכוחם להפוך את נתוני המכ"מים הצבאיים לחומר גלם שעשוי לשמש מחקרים מדעיים עתידיים שיפענחו יום אחד את צפונות המוח של הציפורים הנודדות. כאשר זה יקרה, ליוסי לשם יהיו מניות בדבר.
כלוב של הגדרות
אנחנו משאירים את עמק יזרעאל מאחור, ויוסי משיט את הרכב במעלה ההר אל שמורת הטבע "חי בר בכרמל" של רשות הטבע והגנים. מי שפותח לנו את שער הכניסה הוא יעקוב מקלדה, ממייסדי המקום, תושב דליית אל־כרמל הסמוכה. "התחלנו פה מג'ארה של מים, שולחן פיקניק ועץ", הוא אומר כשהוא נדרש לשחזר את ימיה הראשונים של השמורה, שהוקמה בראשית שנות ה־70.
בשנות ה־80 עלה הרעיון להשתמש בשמורה גם כמוקד להחזרת עופות דורסים לטבע, ובמקום נבנו כלובים שאכלסו נשרים פצועים ומורעלים. אלו מזדווגים בכלובים, מטילים כאן את הביצים שלהם, והגוזלים הבוקעים מהן גדלים בשבי במשך שנתיים עד שהם משוחררים לגולן, לגליל ולכרמל. יוסי היה כמובן מעורב כאן לא רק כאיש מקצוע, אלא כדינמו של גיוס משאבים לפרויקט - שהציל את אוכלוסיית הנשרים בישראל. "יוסי לשם זו תופעה", אומר סלמאן אבו רוכן, לשעבר מנהל אגף החינוך ברשות הטבע והגנים, שמצטרף אלינו. "הוא מדביק אחרים באהבה שלו. תרומתו לשמירת הטבע בישראל בלתי ניתנת לתפיסה".
"מוקד הציפורים" של חיל האוויר, שיוסי קידם, הוא חלל עמוס מסכים, שבאמצעותם עוקבים בקרי טיסה אחרי להקות של ציפורים בזמן אמת. המטרה היא להתריע בפני הטייסות השונות על ריכוז של ציפורים נודדות, כדי שאלו ישנו את נתיבי טיסת המטוסים בהתאם
לפגישה מצטרף גם אוהד הצופה, מי שלא ייתפס אי־פעם בלי משקפת ושמכהן כאקולוג העופות של רט"ג. הוא הוחתם בטבעת הצפרות על ידי יוסי ב־1976, כשהצטרף כילד לקייטנת העופות הדורסים שהקים, ומאז עלה התלמיד על רבו: הצופה נחשב כיום למומחה המוביל בישראל לשימור עופות דורסים. בזמן שהוא מרביץ בי את תורת הנשרים, מוחי נודד אל הירגזי, אל הזרעים, אל הצמחים שצמחו מהם. על כלוב הנשרים הפצועים והמורעלים של החי בר עומד נשר חופשי, שיכול לעוף מכאן כאוות נפשו אבל בוחר להישאר. במערב מנצנץ הים התיכון בשמש של אחר הצהריים, ושערו הלבן של יוסי שוב נפרע ברוח.
במשך כל היום הארוך הזה ניסיתי לנסח את מהותו של יוסי לשם, להכניסו לכלוב של הגדרות. מי שסייע לי יותר מכולם הוא המרואיין האחרון, תא"ל (מיל') עלא אבו רוכן. מלבד היותו בנו של מיודענו סלמאן, אבו רוכן הוא בוגר סיירת הצנחנים, קצין מצטיין שסיים את שירותו המרשים בצה"ל כמזכירו הצבאי של נשיא המדינה. במקביל לקריירה שלו כמפקד גם השלים דוקטורט בלימודי המזרח התיכון, ועכשיו אנחנו עומדים איתו לצד כלובי הנשרים של החי בר.
יוסי זיהה באבו רוכן את אהבת הטבע והפוטנציאל הציבורי, ושכנע אותו לעמוד בראש "קרן הדוכיפת", שהוקמה במטרה לקדם את תחום הצפרות בישראל. כשאני שואל את אבו רוכן כיצד אפשר להגדיר את יוסי לשם, הוא עונה כמעט מייד: "ביל גייטס הישראלי".
אני מבקש שיסביר. "יוסי הוא סטארטאפיסט, בעל אנרגיה בלתי נלאית ומערכת בינלאומית של נטוורקינג", עונה אבו רוכן. "הכל מתחיל בזה שהוא מקצוען בתחומו ויזם בדנ"א שלו. תחשוב על זה. העבודה פורצת הדרך שלו עם חיל האוויר, פרויקט התנשמות, שהפך לגשר של שלום, הקשרים שלו עם מנהיגים מכל העולם – אלה לא דברים שעושה פרופסור רגיל באוניברסיטה. אם יוסי היה איש מחשבים במקום צפר, תאמין לי שהוא כבר מזמן היה הופך לביל גייטס".
ערב. אני נכנס לרכב של יוסי. משמאלי יושב ביל גייטס הישראלי, ומימיני השמש טובעת בים. באור השקיעה חולפת בשמיים צלליתה של להקת שקנאים לקראת נחיתה. מחר מתחיל עוד יום של נדודים.
