לילדים שלי אסור לקרוא את הטור הזה. אל תסגירו אותי

לטובת עורך מהדורת האונליין:

אני חייבת שתקטלג את הטור הזה כמשהו שאף ילד שלי לא יחשוב להקליק עליו לפני גיל 30. נניח, "שישה טיפים לבחירת ביטוח חיים", "ההיסטוריה הנשכחת של מייבשי הכביסה" או "דברים שאמא רוצה לעשות בשבת". תודה מראש.

כמו כל אמא, גם אני הייתי רוצה שהילדים שלי ירשמו לחוג תכנות, בלט קלאסי וצרפתית ואני דווקא בסדר עם להשמיט פסנתר או כינור, כי אני לא רוצה שאף אחד יקבל רעיונות

שנת הלימודים החלה בסערה של תשעה ימי לימודים רצופים (!) שבהם הוצפנו, יחד עם כל הורי ישראל בכמויות אינפורמציה, אינפורמציה סותרת, ריבי וואטסאפ, רשימות ציוד וקטלוג החוגים של המתנ"ס. כמו כל אמא, גם אני הייתי רוצה שהילדים שלי ירשמו לחוג תכנות, בלט קלאסי וצרפתית ואני דווקא בסדר עם להשמיט פסנתר או כינור, כי אני לא רוצה שאף אחד יקבל רעיונות. בינתיים נראה שהילדים הפרטיים שלי בחרו את החוגים שלהם לשנה"ל תשפ"ז לפי החוג שיהיה הכי מעצבן להסיע אליו, ולאחר דיונים מרובים, להלן התוצאות:

הגדולה:

היפ-הופ: חוג נחמד מאוד בסך הכל, אין לי שום דבר נגד היפהופ, להיפך, גם אני לבשתי ג'ינס הפוכים בחטיבה, אבל זו תהיה השנה השלישית של הילדה בחוג והשנה השלישית שבה אני אשב במשך שעתיים וחצי באולם של המתנ"ס, ואצטרך לצפות בריקודי סוף השנה של כל קבוצות הגילאים בכל הסגנונות בבית הספר למחול: מחול מודרני (ילדות לובשות בגדי גוף ומנפנפות בפרח מפלסטיק), פלמנקו (ילדות דופקות עם הרגליים במה שנשמע כמו סימפוניה לאקדח מסמרים), ברייקדאנס (בנים עומדים במעגל, מוחאים כפיים ואחד מסתובב באמצע כמו ג'וק הפוך). בחוג היפ-הופ יש את השירים הכי מגניבים, ככה שתמיד שומרים אותו לסוף, כדי שאף אחד לא ייצא באמצע ויפספס את אחד מ־18 הנאמברים שלפניו. על מנת שההורים לא ירדמו בינתיים, המארגנים שומרים על טמפרטורה של 12 מעלות באולם ועל ווליום של מופע אצטדיונים.

כדורגל: מעולם לא ראיתי קבוצת בנות מתוקה יותר ומוכשרת פחות בכדורגל כמו הקבוצה בה משחקת הבת שלי. רוב השחקניות בקבוצה יודעות שהן אמורות לרוץ בכיוון הכללי של הכדור, אבל זהו פחות יותר. בגדול פחות חשוב להן לנצח ויותר חשוב להן להקפיד למסור אחת לשנייה, אם הן רק יצליחו גם להשתלט על הכדור וגם לבעוט בו. האדם הנערץ עליי בעולם: המאמן הסבלני שלהן שכבר שנתיים מנסה להסביר להן את החוקים. בשנה שעברה היה להן משחק ידידותי עם קבוצת בנות ערביות מיפו, שהסתיים בתוצאה 18-0. הילדה היתה עצובה עד שמישהו חילק קרטיבים.

נשאר בחוץ: חוג קרמיקה ב-450 שקלים לחודש, שהייתי רושמת אליו בשמחה אלמלא אלה היו 450 השקלים שלי.

הקטן:

(הערה: אחרי שנכשלתי במילוי חובתי עם הגדולה, עם הקטן אני מסלילה על מלא וכל החוגים שהוא בחר הם תוצאה של הנדסת תודעה עיקשת ועיקבית. בקצב הזה הוא יהיה טייס, שייט, רופא ושופט ואחותו תהיה אומנית מיצב).

קראטה: אבא שלו ואני רצינו משהו שיפתח אצלו משמעת עצמית והתמדה, ומכיוון שבני הדודים שלו מתאמנים בקראטה, ידעתי שכל מה שצריך זו דחיפה קטנה, אז ערכתי ערב אחד הקרנה משפחתית של קראטה קיד. הסרט אגב, מחזיק לגמרי. כל התיכוניסטים נראים בני שלושים, דניאל מבלה שעות בדירה של השכן הבודד הזקן מלמטה ואף אחד לא שואל שאלות, המאמן של קוברה קאי הוא התאום המרושע של דיוויד הסלהוף. נהננו מאוד ובסוף הסרט מצאתי לקטן חוג קראטה בבת ים.

כבר כשהגענו, במסדרון בחוץ, הבנתי שאנחנו במקום הנכון, כיוון שהיינו היחידים שלא מדברים רוסית. כשהתחיל האימון ולאור העובדה שאני בת 46 ומאוחר מדי לעבוד על המשמעת העצמית שלי, ניצלתי את הזמן והלכתי לקנות גלידה פלומביר.

שחמט: בניגוד לחוג הקראטה, החוג הזה מתקיים אחרי הצהריים בבית הספר הדמוקרטי, כנראה עם ילדים בשם אבשלום ותלמה. אני לא רוצה להיות גזענית, אבל בואו נגיד שאני עדיין לא רושמת אותו לתחרויות. אחרי השיעור הראשון הוא עדיין לא היה סגור איך זזים עם הצריח אבל הביא הביתה דף צביעה של לוח שחמט. בבת ים זה לא היה קורה.

נשאר בחוץ: חוג רובוטיקה שהקטן ביקש וכמובן לא מנוגד לעקרונות שלי, אבל מצריך השתתפות פעילה של הורה, מה שכמובן כן מנוגד לעקרונות שלי. למזלי זה באותו יום ובאותה השעה של השחמט. הבנזוג מאוד התפעל מהמחויבות שלי להסיע ולהחזיר, אבל הסברתי לו שלי זה לא משנה אם אני צורחת עליהם בבית או צורחת עליהם באוטו, כך או כך תהיה פה הצרחה. סטגדיש.