הם היו חברי נפש שלי. כששיניתי את דעתי הפוליטית הם פשוט התפוגגו

פגשתי אותו השבוע במקרה בקולנוע. החבר שלי שאיתו הלכתי כברת דרך חשובה בחיים שלי, אבל אז החלפתי את סט הדעות הפוליטיות שלי וזה כבר לא התאים לו והוא ניתק מגע לגמרי. שנים לא פגשתי אותו, והנה הוא שם בשורה שש. החלפנו הנהונים קורקטיים והוא צלל מיד אל הטלפון שלו, החבר האמיתי.

היטב חרה לי. כל פעם שמישהו מנתק איתי קשר בגלל שהתהפכתי כמו סטייק, זה חותך אותי מבפנים. והאמת, החבר הזה הוא אפילו לא האבדה הכי גדולה שלי. השנה איבדתי עוד חבר, שהלך איתי יותר שנים והיה נטוע בחיי עמוק יותר ומאס בי ובדעות שלי והלך והתרחק ונמוג אל מרחבי הדומייה. ויש את ההיא, שפעם היינו אוהבים, ועכשיו בקושי מהנהנת במסדרון. ואני מרגיש פצוע, לא מבין איך זה יכול להיות. למה עוקרים לי חתיכות מהלב? כי הלכתי עם הלב שלי?

ואני שואל את עצמי האם כל השנים הארוכות והמתוקות של החברות היו מצג שווא, אהבה שתלויה בדבר, ומשנסתלק הדבר נסתלקה האהבה? ומה אני הייתי עושה לו חבר היה מתהפך לי ומביא ליחסים דעות המשולות לפגר של עכבר שהחתול מביא הביתה כמתנה לבעליו? הייתי מקבל או מקיא בפינה?

והנה השבוע הגיע לבקר אותי מארצות הים חבר אחר, גם של שנים רבות. אהבה גדולה יש בינינו למרות שהוא לא סובל את הדעות שלי ולי קשה מאוד עם הדעות שלו. אז מה עושים? שמים את הדעות בצד, לא מזכירים אותן אפילו ברמז ומתמקדים במה שקושר בינינו. במקרה שלנו אלה לימודים, אימונים, שמחה פשוטה של להיות ביחד. ולא אכפת לי שהוא מונח אי שם בפאתי השמאל, ולא אכפת לו שאני מונח במחנה הימין. זה לא רלוונטי. אבל, באופן פרדוקסלי, במקום לנחם זה רק מחזק אצלי את הכאב השורף על החברים והחברות שרואים בי מומר, אחד שאין להביאו בקהל.

בימים הנוראים האלה אני שואל את עצמי מה היה לי דחוף לצאת מהארון האידיאולוגי ולפרסם ברבים את כל הדעות המעודכנות שלי ולשלם מחיר כה יקר של בידוד חברתי. ובכל זאת אני יודע שגם אם ינטשו אותי אחרוני ידידיי, הידיעה שלא עשיתי שקר בנפשי היא החברה הטובה ביותר שלי

בימים הנוראים האלה אני שואל את עצמי מה היה לי דחוף לצאת מהארון האידיאולוגי ולפרסם ברבים את כל הדעות המעודכנות שלי ולשלם מחיר כה יקר של בידוד חברתי. כי אני יודע שלהגיע אל הזקנה בלי החברים הישנים שמחזיקים את ההיסטוריה שלי בליבם זה רעיון לא כל כך טוב. ובכל זאת אני יודע שגם אם ינטשו אותי אחרוני ידידיי, הידיעה שלא עשיתי שקר בנפשי היא החברה הטובה ביותר שלי. כמו שאומרת מורתי הרוחנית: מי שמודה על האמת אף פעם לא לבד, גם אם הוא צריך לקנות רק כרטיס אחד לסרט.

צום

עוד לא התאוששתי מצום גדליה, הנה מגיע צום יום כיפור. ובין צום לצום אני חושב על לוח הצומות היהודי, אילו אירועים זכו שנצום עליהם ואילו לא הותירו כל חותם בהרגלי האכילה שלנו כעם, ומבין שאבותינו מיהרו לסגור את סדר הצומות, כשיש עוד המון תאריכים שראוי לציינם.

כי בואו נאמר אמת, אותו גדליהו בן אחיקם, שקיבל מקום בהיכל הצומות, לא באמת ראוי למקומו הנכבד, גם אם מקבלים את הטיעון שלא מותו של אדם שמינו הבבלים לפקיד בכיר הוא העניין אלא אובדן הריבונות היהודית בעקבותיו. היו מקרים גרועים בהרבה, ואני אוכיח. קבלו רשימת צומות נוספים שיש לצום, מהשנה הבאה.

צום 7 באוקטובר. גם פה היה אובדן ריבונות, ואובדן אמון, וכאב רב מאוד. צום גוש קטיף. הי"ז בתמוז החדש. יום הבקעת ההרתעה שאפשרה את השבעה. ונוסיף את צום רבין, התאום של גדליה, ואת צום גשר המכביה, צום "יהיה בסדר" הישראלי לעד, שיכול ללכת גם עם צום ורסאי, או צום הפל-קל.

וחייבים להוסיף את צום השואה. י"א באייר. יום חיסול גטו ורשה. מכל הצומות - את זה הכי לא הבנתי למה אין, כשעדיין כואב כל כך. ואת צום הפרהוד, ו' סיוון. חיסול יהדות בבל, ומורשת אלפיים שנים. ומה עם צום חברון? הטבח שבישר את הקו של ערביי א"י בהתנגדות לשיבתנו הביתה עד ימינו. ויש עוד. בשפע. נלך אחורה.

צום הפוגרומים באוקראינה בט"ו באדר. המונים נטבחו והעולם המשיך כרגיל. מסורת יפה של שונאינו. וצום ת"ח-ת"ט. דווקא לאסון הזה נקבע בשעתו יום צום, כ' סיוון, אבל הוא דהה עם השנים ולא הגיע אלינו. ובטח שחייבים צום גירוש ספרד. ז' באב. קיבל טריות מחודשת ממש כעת. תודה לפדרו סאנצ'ז. וצום שריפת התלמוד בפריז, ו' בתמוז. לא הצליחו לשרוף את הרעיון היהודי, אבל ניסו יפה. ויש עוד ועוד. כמה עמוס שק אסונותינו, כל תקופה בחיי עמנו והצום שלה.

ואני מוסיף: יש לצום גם על דברים פחות דרמטיים, אבל משפיעים על חיינו לרעה כאן ועכשיו.

הפקקים, למשל, הוא צום האיילון. ועל יוקר המחיה, הוא צום קארפור. ואפילו על ביטול הופעתה של נועה קירל במלחמה, הוא צום הפארק. ארבע שעות סה"כ.

ולמה להכביר צומות? מטעמי בריאות כמובן. שהרי ידוע שצום לסירוגין טוב לאדם, ואם אנחנו הולכים על יום אוכל יום צום, ניתן למלא את לוח השנה ב-182 ימים שצמים בהם, וזוכים לחיי נצח ורזון נפלא.

בשבוע הבא צום ירידת הפועל ירושלים ללאומית. צמים איתי?

סליחה

על הכל. לא התכוונתי. ממש מצטער. לא יקרה שוב. בחיי.