הציור התגלה כזיוף. מתחתיו הסתתר משהו אחר לגמרי

ד"ר דורון לוריא עומד בכניסה למוזיאון תל אביב ומחייך. אמנם מדובר במומחה לזיופים - אבל החיוך שלו דווקא אמיתי, ללא ספק. אולי מפני שתכף נהיה שותפים שנינו למעשה רמייה, אם כי שונה מעט מהסוג שהוא רגיל לזהות וליירט.

"מאז היציאה שלי לפנסיה הצוותים התחלפו, ולא כולם זוכרים אותי", הוא אומר כשאנחנו מנסים לחלוף על פני השומרת בכניסה לאחת התערוכות, בכסות של עובדי המקום. זה עובד - אנחנו נכנסים פנימה, סודנו שמור היטב. מי יידע?

בסודות לוריא מבין, במיוחד באלו שמסתתרים במוזיאונים - בתוך התמונות, ולפעמים גם מאחוריהן. "עם השנים פיתחתי עיני רנטגן. אני מביט בתמונה, ורואה שיש משהו אחר מתחתיה. את הדוקטורט שלי כתבתי על 'תמונות כפולות' כאלה, שאחת מהן מזויפת ומתחתיה יש אחת אמיתית. ואתה יודע", זיק רנטגן שובב ניצת בעיניו, "זה לא מוזיל את התמונה אם אתה מגלה שיש תמונה אחרת בתוכה. להפך".

לנוכח הזקן והרעמה המרשימים, לוריא (76) נראה בעצמו כדמות מציור שברחה לילה אחד מהמסגרת ומאז משוטטת בעולם האמיתי. הביוגרפיה היבשה אומרת שהוא מומחה לתולדות האמנות, אבל כמו ביצירות שעוברות תחת ידיו, מתחת לציפוי מסתתר דבר מה אחר. בלש אמנות? גלאי האמת של הציורים? הפרופילאי שחודר לראשם של הזייפנים? ייתכן שכל התשובות נכונות.

הוא הגיע למוזיאון ב־1979 כרסטורטור (משמר ומשחזר יצירות אמנות) צעיר. עד 1984 הוא הספיק להפך לרסטורטור הראשי, ומ־1988 היה גם אוצר האמנות הקלאסית, מהמאה ה־16 עד המאה ה־19.

הוא אצר 36 תערוכות ופרסם שלושה ספרים: "רמברנדט: מיתוס מול מציאות"; "בת אבודה", על בתו הנעלמת של מייסד בצלאל בוריס ש"ץ; ו"חשיפה כפולה", שבו הוא מפרק את התופעה שהוא מתאר לי עכשיו בחיוך: תמונות שמסתתרות מתחת לתמונות אחרות, אמת שמתחת לזיוף. בעשור שקדם לפרישתו ב־2017 הוא כיהן כאוצר בכיר וכרסטורטור ראשי גם יחד - שילוב נדיר, שהעיד על מעמדו.

"אתה רוצה לעשות מכה ולברוח? תזייף לאונרדו דה וינצ'י או רמברנדט, אבל תדע שיבחנו את זה היטב לפני שיקנו ממך. מנגד, אם יש לך סבלנות, תזייף במשך שנים ציירים של 10,000 או 50 אלף דולר. מי יבדוק?"

הסיבה הרשמית לפגישתנו היא סדרת הגניבות של יצירות אמנות פרי מכחולם של סזאן, מאטיס ורנואר, בשווי יותר מ־9 מיליון יורו, שאותרו לאחרונה באיטליה. ברקע עוד מהדהדת הפריצה ללובר בפריז באוקטובר אשתקד, שבה נגנבו תכשיטים בשווי עצום. אני שואל אותו מייד: למה, בעצם, לגנוב דבר שאי אפשר למכור?

"לכאורה, אם גנבת את המונה ליזה, אי אפשר למכור אותה, נכון?" הוא שואל רטורית, ואז מוסיף בממזריות: "אבל כשגנבו אותה ב־1914 הציעו שישה זיופים שלה למכירה - חמישה אמריקניים ואחד בבואנוס איירס. תמיד יכול להיות שהגנב ימצא מישהו שלא אכפת לו, או שלא יודע, שהיא גנובה. בכל זאת, לא כל העולם קורא את רשימות האינטרפול מדי בוקר".

פרצה קוראת לאמן

לוריא מסביר את כל זה בחדווה קרימינלית ממש. כשמתחקים אחר המסלול הנפתל שחיבר אותו לעולם האמנות - וליתר דיוק, לעולם תרמיות האמנות - מבינים למה. "כשהייתי נער, אמא שלי לקחה אותי לתערוכה שנקראה 'תור הזהב של הולנד'. שם ראיתי בפעם הראשונה תמונות של רמברנדט. פשוט התאהבתי. בבית ביקשתי מאמא סדינים משומשים, והתחלתי לצייר עליהם. ישר התחלתי להעתיק, ולא לצייר תמונות משלי".

הוא היה אז בן 13. "התחלתי עם רובנס", הוא אומר, ושולף בפניי את ההעתק - המרהיב, יש לומר - שצייר. "שנה אחר כך התחלתי גם עם רמברנדט". אביו, זלמן, יבואן קוסמטיקה שעלה ארצה לבדו מפולין ושמשפחתו נספתה בהמשך בשואה, לא זיהה את הפוטנציאל ביכולת הזיוף של הילד.

"אבי הכיר רק מקצועות שהיו קיימים בשטעטל שלו. הוא אמר לנו: אמנות זה דבר נפלא, אבל שלא תעזו לחלום להפוך את זה למקצוע. היום אני מבין אותו. אתה לא יודע אם תהיה ענק או בינוני, ובינוני זה אסון". אמו, מנגד, חשבה אחרת. "היא אמרה לי: דורון, תעשה כל דבר שיעשה אותך מאושר".

ומה עשה אותו מאושר? "זייפתי את רמברנדט, את אריה ארוך, את מונק. תמיד ידעתי שיש לי כישרון ביד, אבל אין לי שום השראה להביא משהו לאנושות. אמן אמיתי מביא משהו חדש, ואני לא הרגשתי שום צורך בזה - לכן הכיף שלי היה להעתיק".

והוא לא עצר ברמברנדט: "אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להיות רציני בזיוף - כדאי שאשלוט בכל המקצועות. אז זייפתי גם את המגילות הגנוזות, שרפתי וקרעתי את הכתב. למדתי ערבית בתיכון והעתקתי דפים מהקוראן במחברת".

הצצה בעבודות הילדות שלו - אולי צריך לומר, בעבודות של לוריא המוקדם - לא מותירה מקום לספק: העולם איבד זייפן מוכשר מאוד. "בשלב מסוים הבנתי שזייפן נמצא בצד הלא נכון של החוק, אז החלטתי לעבור לצד השני של המתרס ולהיות צייד זייפנים".

הדרך לשם עברה בלימודי עיצוב גרפי בבצלאל, בלימודי רסטורציה בהולנד - ומשם למוזיאון תל אביב, כדי לשחזר ציורים, לגלות ציורים בתוך ציורים, וכמובן לצוד זייפנים. "מדי פעם היה מגיע ואן של המשטרה לשער האחורי של המוזיאון. הייתי יוצא, והבלש היה שואל: אדון לוריא, זה זיוף או אמיתי?"

הפורץ בטח התפוצץ

אז מה הטעם בגניבת יצירה שאי אפשר למכור בשוק? לוריא מטה את משקפיו, חורץ חיוך דק ומכניס אותנו למוחו של הגנב.

"יש כמה אפשרויות. הראשונה היא גניבה אקראית: אדם עם מוח פלילי שם לב שיש הזדמנות, ומנצל אותה. השנייה: מישהו מזמין את הגניבה, לוקח חבורה פלילית שמשיגה את האינפורמציה - חלונות, אזעקות, הכל משורטט - ומשלם להם כמה שמשלם. שלישית: מוזיאון בשיפוצים. זה קרה בווינה, עם מלחייה בשווי 50 מיליון דולר, כי הפורץ פשוט עלה על הפיגומים".

אל תנסו בבית: איך מזייפים ציור?

וישנה האופציה האחרונה, המתוחכמת מכולן: "'פיגוע מיקוח לצורכי ביטוח'. הגנבים מחכים שהמוזיאון וחברת הביטוח יתייאשו מהמשטרה, ואז חברת הביטוח מפרסמת מודעה תמימה: 'המוצא הישר יבוא על שכרו'. חברת הביטוח עושה חשבון: להפסיד 100 מיליון דולר, או לשלם 20-10 אחוזים מזה. ולא שואלים שאלות".

לפעמים, הוא מוסיף, הגנב מתבלבל ולא לוקח את המקור: "בבייג'ינג נגנבו עשרה ציורים יקרים מגלריה לאומית. למחרת התגלה שהגנב לקח פוטו־קופי - כי האוצר, שרב איתם שנה קודם, כבר החליף את המקוריים בהעתקים". לוריא פורץ בצחוק: "זה כמעט הפשע המושלם - שהפך לפשע הכי טיפשי מכולם".

אני תוהה אם ניסו לערב אותו בכזה דבר. ההיסוס שלו נמשך שבריר שנייה יותר מדי. "תלוי כמה כסף יציעו לי", הוא מגחך. "ועכשיו ברצינות: הגנב תמיד מחפש מומחה לזיוף כדי שיעזור לו, בתנאי שלא ישאל שאלות. ואן־גוכים נגנבים המון, תמיד יש להם שוק. רמברנדט ולאונרדו דה וינצ'י - קצת פחות".

ד"ר דורון לוריא: האם רמברנדט היה יהודי?

זכורים לו לפחות שני מקרים שבהם פנו אליו כיועץ לעניינים שחורגים, בלשון המעטה, מהנעשה בין כותלי המוזיאון. "זה תמיד קורה אחרי מלחמות. למשל, במלחמת לבנון הראשונה התקשר אלי אלוף בצה"ל, שרצה להטיס אותי ללבנון כדי שאייעץ לו איך מוציאים משם פריט ארכיאולוגי שמחובר למבנה כלשהו. הסברתי לו שאני לא רסטורטור של ארכיאולוגיה, אלא של אמנות".

על המקרה השני הוא מספר כמעט בלחש: "כמה חודשים אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, מישהו הציע לי לטוס לעמאן כדי לבדוק שם פיקאסו שנגנב על ידי חיילים מכווית והוצע למכירה. אמרתי תודה, אבל לא תודה".

הוא גם מלמד את בחורינו המצוינים בזרועות הביטחון כיצד מזהים זיוף. "לפעמים אני נותן הרצאות לסוכני מוסד. אני מראה להם את הדרכון של איסר הראל, ששימש אותו בלכידת אייכמן, ושואל: איפה המוסד עשה כאן שגיאה איומה? הם לא מוצאים. בסוף אני מראה להם שכתוב שהדרכון הוצא ב'עפולה, 1910' - והרי עפולה נוסדה רק ב־1925. כל זייפן עושה איזושהי שגיאה. השאלה היא רק מתי תופסים אותו".

לתפוס ראש

במזנון המוזיאון אנו פוגשים את האמן ראפת חטאב, חבר מועצת הפיס לתרבות ולאמנות: "דורון עוסק בתחום מאוד חשוב - התחום הקלאסי של הציור, שבארץ יש מגמה להעיף אותו לשוליים", הוא מסביר. "יש זלזול באמנות הקלאסית, שהיא הבסיס לכל כך הרבה דברים, ואמנים לא יודעים את זה".

"אחרי מלחמות אני מקבל פניות חריגות במלחמת לבנון הראשונה התקשר אליי אלוף בצה"ל, שרצה עצה איך מוציאים משם פריט ארכיאולוגי שמחובר למבנה כלשהו. הסברתי לו שאני לא רסטורטור של ארכיאולוגיה"

אני שואל אם קל יותר לשחזר אמנות מודרנית או קלאסית. "הרבה יותר קל לזייף אמנות עכשווית", עונה לוריא. "אין לה העומק המקצועי שהיה לברויגל, לבוש ולרמברנדט. יש תמונות שהן אמנות מצוינת - אך הרבה יותר קל לי, כזייפן, לעשות אותן, כי אין צורך ליצור מחדש את השכבות השקופות ואת מה שרואים מאחוריהן".

לוריא מוליך אותי ברחבי המוזיאון ומעניק סיור מודרך פרטי על היצירות - לא רק לי, אלא גם למבקרים האקראיים שעוצרים להאזין בהשתאות. אנחנו מגיעים לאגף הפסלים של ארכיפנקו. שם הוא מדגים לי שכל עבודת רסטורציה גובלת בעצמה בזיוף, רק עם תעודות ואסמכתאות רשמיות.

"ביצירה מסוימת ששחזרתי היה לי רק צילום שחור־לבן לעבוד איתו. הייתי צריך להמציא את הצבעים החסרים - את הוורוד לקחתי מכאן, את החום ממקומות אחרים". ליצירה נוספת הוא חידש את הראש, שנהרס לחלוטין. האספן שממנו הגיעה היצירה נתן לו תשובה שלוריא נהנה לצטט: "אם יום אחד אצטרך רסטורציה לראש שלי, אני אדע לאן לשלוח אותו - אל הרסטורטור שלכם".

השקיפות, הוא מדגיש, חשובה כאן מאוד: "כל יצירה שיש לי חלק בה, אני צריך לדווח על זה. החוקר צריך לדעת מה אמיתי ומה לא".

"בבייג'ינג נגנבו עשרה ציורים יקרים. למחרת התגלה שהגנב לקח פוטו־קופי - כי האוצר, שרב איתם שנה קודם, כבר החליף את המקוריים בהעתקים. זה כמעט הפשע המושלם - שהפך לפשע הכי טיפשי מכולם"

ואיך בעצם נקבע המחיר של היצירות? איך עובדת הכלכלה שמאחורי הציור?

"בוא נגיד שאני רוצה לקנות שולחן לבית שיש בו פלטה דמוית צפחה, ולכן מחירו 800 שקלים. ציור לא נמדד כך. הבד והפיגמנטים עולים, נאמר, 500 שקלים. שבוע עבודה של הצייר, כ־3,000 דולר בסך הכל - אבל בסוף, תג המחיר של היצירה הוא חצי מיליון דולר".

אז ממה נובע הפער?

"זה נקבע על פי היצע וביקוש. כשהיפנים עפו על ואן גוך בתקופת הבועה שלהם, בשלהי שנות ה־80, המחיר של ואן גוך היה בשחקים. כשהין היפני התרסק, גם המחיר של ואן גוך התרסק".

ולפעמים, לדבריו, המחיר הוא בעצם דרך לאותת על מעמד: "אם אתה איש עסקים, ואתה מגיע למנהל קרן השקעות ומאחוריו תלוי ציור מקורי של מונה - אתה תשקיע אצלו, כי זה משדר יוקרה".

המחשה נאה לפער שבין אמת ליוקרה מספק הציור היקר מכולם: "סלבטור מונדי" (מושיע העולם) של לאונרדו דה וינצ'י. הציור עלה 440 מיליון דולר ויועד להצגה בלובר באבו דאבי, אך חשיפתו המתוכננת ב־2018 נדחתה, ומאז מיקומו ומצבו שנויים במחלוקת. "המומחים בטוחים, וגם אני, שבכלל צייר את זה לואיני, תלמיד של לאונרדו", אומר לוריא. "במקום 440 מיליון דולר, הוא היה צריך לקבל לכל היותר חצי מיליון".

בשלב זה בשיחה, הוא חושף כמה עצות שמספקות הצצה לחייו של זייפן האמנות המתחיל. אל תנסו את זה בבית, כמובן. "בכל זיוף צריך להחליט אם אתה רוצה לטוס מעל לרדאר או מתחתיו. אם אתה רוצה לעשות מכה אחת ולברוח, תזייף לאונרדו או רמברנדט - אבל תזכור שכולם יבדקו את היצירה בשמונה קרני לייזר לפני שיקנו אותה. מנגד, אם יש לך סבלנות, תזייף ציירים של 10,000 דולר או 50 אלף דולר לאורך שנים. מי יבדוק אותם?"

הצצה לעולמם המוזר של זייפני האמנות

הזייפן המקורי

הוא לא ממליץ, כמובן, להסתבך עם החוק ועם עולם הזיופים. גם גדול זייפני האמנות בהיסטוריה, הצייר ההולנדי "האן" ואן מייחרן, לא הצליח לצאת מזה בשלום. הסיפור שלו, שאותו לוריא מגולל בחדווה, כתוב כתסריט מתח.

"ואן מייחרן 'המציא' תקופה חדשה של ורמיר הצעיר, שבה לכאורה נסע לאיטליה והושפע מקאראווג'ו. אני הבאתי שישה זיופים שלו ארצה! ציור שלו נתפס כחלק מאוסף של הפושע הנאצי הרמן גרינג אחרי המלחמה. בתוך שבוע ההולנדים עלו על כך שוואן מייחרן מכר אותו לגרינג. הם העמידו את הצייר לדין באשמת בגידה וביקשו עונש מוות".

הפתרון שהציל אותו היה דווקא האמת. "אחרי שישה שבועות במעצר הוא אמר: את כל התמונות אני ציירתי. לא האמינו, ביקשו ממנו להוכיח - והוא צייר את 'הסעודה האחרונה' בבית הסוהר. המומחים עדיין התעקשו: זה לא הוא".

איך נגמר הסיפור שלו?

"הוא עלה על הדבר היחיד שיכול להציל אותו: הרי הוא צייר את כל התמונות על ציורים קודמים, כדי שתהיה תחושה שהם עתיקים. הוא תיאר לחוקרים מה יש מתחת לכל ציור ושרטט איך ייראה הרנטגן. וכך היה: צילומי הרנטגן הוכיחו שהוא הזייפן המקורי, אם יש כזה דבר".

ושחררו אותו מהכלא?

"במקום עונש מוות דנו אותו לשנת מאסר אחת. אבל גם אותה הוא לא זכה לרצות, כי שבועיים אחרי גזר הדין הוא עבר התקף לב ומת".

ב־2017, רגע לפני פרישתו, לוריא הגשים חלום רב־שנים ואצר תערוכה שהוקדשה לזיוף עצמו: ציורים, מטבעות עתיקים, שטרות מתקופת המנדט, מותגים ופריטי ארכיאולוגיה - מזויפים כולם. "כל עוד אתה לא מנסה למכור את זה בתור הדבר האמיתי - זה העתק", הוא מסכם את תפיסתו.

גם בגמלאות הוא לא עוזב את הנושא: בשנה הקרובה הוא יעביר שמונה הרצאות בקתדרה של מוזיאון ארץ ישראל, "על תערוכות שאהבתי ותערוכות שאצרתי". לצד זאת, הוא מתכנן סדרת הרצאות נפרדת בחיפה, "על תככים ומזימות במוזיאונים, על אמת ושקר ומה שביניהם".

מאמת ושקר אנחנו מגיעים לבינה מלאכותית. לרגע נעלם מספר הסיפורים וצץ הרסטורטור, ומזהיר: "אנחנו לא יודעים לאן זה יגיע. אין ספק שזו סכנה ברורה ומיידית". הוא מביא ראיה טרייה: "לפני שנתיים זכה בתחרות של סוני צילום שנעשה ב־AI. הצלם קרא לזה 'נוסטלגיה מזויפת'. לא שמו לב".

אתה לא מוותר על האמונה בחוויית המקור.

"יש ערך עצום בלשבת ולהביט בתמונה מקורית, בפרטים שיוצרים אותה. אי אפשר לראות את זה מהרחוב. אין תחליף לאורגינל - ואני מקווה שלא יהיה!"