עכשיו זה רשמי: מנהלת אותנו חבורה של בני טיפש עשרה מכורים ללייקים

כמה מילים כבר נשפכו על השפעתם הקטלנית של הטלפונים בבתי הספר, וטוב שבשנה הבאה ייצאו המכשירים האלה מהכיתות. אבל יש מקום שבו לסלולר יש השפעה עוד פחות טובה, שלא לומר הרסנית. התדעו היכן?

יפה - במליאת הכנסת. כולנו חזינו במחזה המביש של ההצבעה המתועדת בטלפונים של חברי הכנסת מלקקי סוליות הנעליים של נתניהו בעניין מבקר המדינה. אם זה לא צרם גם לכם, קחו סוליה ותנו לֶק. אבל זה היה מקרה קצה. בכל רגע נתון במליאה תמצאו חברי כנסת שמצלמים סרטונים, גוללים מעל השולחן ומתחתיו, מקליטים שיחות, צוללים אל תוך המסך ולא נמצאים בקשב למה שקורה במקום העבודה שלהם, שאותו אנחנו מממנים ודורשים תפוקה.

ואני אומר: אף שאין לי שום דרך לאכוף, ובוודאי לא לשכנע את חברי הכנסת שזה המהלך הרצוי, גם להם וגם לנו - יש להוציא את הטלפונים מהמליאה. ואם לא להוציא, לפחות לאסור הקלטה, צילום ושימוש לצורכי תיעוד. יש מצלמות רבות באולם, ואין צורך שכל חבר כנסת יהפוך לצוות צילום קטן מטעם עצמו. כמו שהצלמים לא מחוקקים, המחוקקים לא יצלמו.

הרי אם מהשנה הקרובה תלמיד בכיתה ח' יהיה מסוגל להפקיד את הנייד שלו בבוקר בתוך קופסת קרטון בכניסה לכיתה כדי להתרכז בשיעור היסטוריה, אז אין שום סיבה שחבר כנסת בשכר מלא לא יצליח להיפרד מהמכשיר שלו למשך שעת דיון על עתיד המדינה. הריצה המבוהלת הזו אחרי הלייק, הצורך החולני לתעד כל עיטוש ולייצר חומרי גלם לרשתות במקום לעבוד, הפכו את הגוף המחוקק שלנו לחבורה של בני טיפש־עשרה חסרי קשב, רק עם חסינות פרלמנטרית ורכב צמוד.

חברי הכנסת אוהבים לדבר גבוהה־גבוהה על משילות, אבל הגיע הזמן שימשלו קודם כל בדחף הבלתי נשלט שלהם לגלול ולהעלות את ביצועיהם העלובים לרשת. אם הם לא מסוגלים לשבת שעה בלי לבדוק מה כתבו עליהם בטוויטר - אז שיעשו טובה, יתפטרו וילכו להיות יוצרי תוכן במשרה מלאה, יחלקו קוד קופון כמו כולם ויתמודדו בזירה האמיתית של הלייקים. ככה לפחות נראה מה הם שווים בעולם האמיתי־מזויף של הרשתות, ונפסיק לממן להם את חבילת הגלישה.

רישיון

הנה התחיל החופש הגדול - "החופשה הגדולה", כמו שהתעקשו איתנו פעם - וכמו כל חופש, הוא מביא עימו טרנדים מטופשים שבני הנוער עושים כדי להתמודד עם שיעמומם הכבד. השנה, כפי שאני רואה אצל מתעד הנוער הישראלי דניאל עמרם, הטרנד הוא לקחת את האוטו של ההורים בלי רישיון, לנהוג עם החברים, לצלם, להעלות לרשתות, להיתפס, ליילל - כל הטוב הזה.

גם עבדכם הכותב פה עשה את זה פעם אחת. נכנסתי לאוטו של אמא, פיאט 127, בחניה מתחת לבית של דוד שלי, התנעתי, שילבתי הילוך ונסעתי רוורס ישר לתוך הקיר של הבניין. מאז לא עשיתי את זה, ודי לחכימא. אבל אני זוכר את החשאיות שבה פעלתי, כמה פעמים וידאתי שאיש לא מגיע ושאיש לא יראה ויספר לאמא, חלילה. והיום - הם מצלמים ומעלים. כמה טיפשים אפשר להיות?

ויש עוד טרנד מתפשט: נסיעה על קורקינטים חשמליים באמצע הכביש עם גלגל אחד באוויר. אחד נוסע, אחד מצלם. חוץ מלצקצק ולהרגיש זקן, לא נותר לי מה לעשות עם כל מפגני האהבלות האלה. ואולי הם תמיד היו ורק התוכן משתנה, ובני טיפש־עשרה, בנים ובנות, מכוונים לעשות מעשי קונדס כי המוח שלהם עדיין לא מחווט נכון, ואנחנו המבוגרים צריכים למלא את התפקיד שלנו בעסקה, להגיד משהו ממין "הנוער של היום, אין עתיד" ולשכוח מה אנחנו עשינו. ועשינו. מי זרק אבנים מהחלון לאסלה של השכנים בבית ממול? אין לי מושג.

אתם בוודאי מבינים שאני מכוון לתפקיד שר התחבורה בממשלה הבאה, אף שאיני רץ בשום מפלגה. מקווה למינוי מפתיע ללא כל הוכחת יכולת. וכשזה יקרה, אני אוריד את בני הנוער מהקורקינטים ומההגה של מכוניות ההורים בתקנה אחת - העובר עבירת תנועה בנערותו, לא יוכל להוציא רישיון נהיגה עד אחרי הצבא. כזה מרושע אני. תנו לי את הכוח, ואני מסדר לכם נוער צייתן ביום אחד. אין זכות יקרה לליבם כמו הזכות לקבל רישיון. אין פשוט מלשלול אותה. פקח אחד, מסופון אחד, רישום אחד ותיעוד שעולה לרשתות - וכל הבעיה מאחורינו. כמחווה של רצון טוב, הייתי מוריד את הגיל שבו מותר לרכוב ל־14, מותנה בטסט ובתיאוריה.

אני אוריד את בני הנוער מהקורקינטים ומההגה של מכוניות ההורים בתקנה אחת - העובר עבירת תנועה בנערותו, לא יוכל להוציא רישיון נהיגה עד אחרי הצבא. כזה מרושע אני. תנו לי את הכוח, ואני מסדר לכם נוער צייתן ביום אחד

תנו לי את הכוח לחנך את הילדים שלכם. הצביעו "חוק" בקלפי. אין פתק כזה בקלפי. הדפיסו בבית ובואו איתו להצבעה. וצלמו, כמובן.

הלום

כשאני רואה את המכוניות האלה עם השלט "הלום קרב ברכב", אני מאיץ קצת בעדינות, לא לעורר בהלה, מנסה לתפוס תשומת לב, ואז מצדיע לנהג מאוטו לאוטו. לפי החיוכים שאני אוסף לאוסף החיוכים שלי, אני מבין שזאת המחווה הנכונה. הכרה בכאב, הבעת הערכה, כבוד. וכל הכבוד למי שהגה את השלט הזה, המנכיח את ההלומים על הכביש ואומר בפשטות: אדם ששילם את החשבון שלך לפניך. תן לו את מה שמגיע לו. יחס אנושי. 