הרגע הזה בבית החולים לא עוזב את רייצ'ל גולדברג-פולין. בשיחה עם שורד השבי אור לוי היא שתתה בצמא כל משפט, כל פרט. הוא היה האדם האחרון שנגע בבנה, הירש, בעודו בחיים.
הירש גולדברג-פולין ז"ל נרצח בידי שוביו במנהרת חמאס, בחלוף 328 ימים בעזה, לצד חמישה חטופים הנוספים - עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, כרמל גת ואלמוג סרוסי.
"עבורי יש באור משהו כמעט לא מהעולם הזה", היא אומרת בראיון מיוחד, שיפורסם בסוף השבוע באתר ובמגזין "ישראל שישבת", "לא רציתי להפסיד אף מילה שלו. לא רציתי למצמץ. זה היה מטורף, וגם מאוד מרפא. אני תמיד אראה בלילה הזה נקודת מפנה ששינתה את חיינו".
עד אז, היא מספרת, "הנחתי שהירש היה שבור. אבל מה שאור נתן לי להבין זה שלא, הוא לא היה. שכשאורי והירש נכנסו למנהרה, הם צחקו. זה אומר משהו. זה לא קול של אדם שבור".
"כתבתי ספר כדי לתת תשובה לשאלה הכי פשוטה, הכי בסיסית והכי קשה שנשאלתי: 'מה שלומך?'. בתוכי אני חושבת: מה, אתה עיוור? אתה לא רואה את הסכין הענקית שתקועה לי בחזה? את הגרזן שנעוץ לי בלב?"
הירש, כך שיחזר אור בפניה, דיבר עם החטופים האחרים על ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות". "הוא אמר להם: 'אם פרנקל שרד את השואה בזכות הרעיון הזה, גם אנחנו יכולים לשרוד. אנחנו צריכים רק למצוא את ה'למה' שלנו. לכל אחד יש 'למה', ואז אפשר לעבור כל 'איך' שניצב בפנינו. שאלתי את אור: מה היה ה'למה' של הירש? ואור ענה 'אתם. את וג'ון'. זו היתה עבורי מתנה מהעולם הבא. הבנתי שאני צריכה למצוא את ה'למה' שלי, כדי להמשיך לחיות בעולם הזה בלי הירש".
באותו מפגש, חשף אור בפניה את אחד הרגעים שנתן להירש תקווה בשבי. "הוא אמר לי: 'הירש שמע אותך. הוא שמע את הקול שלך'. שאלתי 'מה זאת אומרת?' והוא ענה: 'ברדיו. בטלוויזיה. בעזה. הוא שמע אותך מדברת על מה שאתם עושים, עם מי אתם נפגשים, לאן אתם נוסעים. הוא שמע'. זה היה כל כך מרגש עבורי, כי בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חשבתי שבטח סיפרו להם שישראל הושמדה, שכולם מתו, שהם היחידים שנשארו".
"כתבתי כדי להפסיק למות"
בימים אלה רואה אור בעברית ספרה של רייצ'ל, "כשנראה אותך שוב" (הוצאת כנרת-זמורה ומטר), המגולל את המאבק שלה ושל בעלה ג'ון להשיב את הירש, את ההתמודדות עם הכאב הבלתי נתפס ואת הניסיון להשתקם וללמוד לחיות מחדש. הספר אף טיפס לצמרת רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".
כשהיא נשאלת אם היא אוהבת אותו, היא עונה: "קראתי אותו רק פעם אחת, ובשבילי לקרוא אותו זה כמו לתלוש את עורי מעל הגוף. אני יודעת לומר מה הספר הזה הוא לא: לא ממואר, לא חשיפה, לא סיפור גבורה על היותי מרוסקת ועל התרוממותי מהעפר כמו עוף החול.
"הספר עוזר לתת תשובה לשאלה הכי פשוטה, הכי בסיסית והכי קשה שנשאלתי: 'מה שלומך?'. בתוכי אני חושבת 'מה, אתה עיוור? אתה לא רואה את הסכין הענקית שתקועה לי בחזה? את הגרזן שנעוץ לי בלב?'. כתבתי את הספר כדי להפסיק למות כאן ועכשיו. הוא הפך למעין מכתב אהבה להירש, עטוף בכאב, או אולי מכתב כאב טבול באהבה".
הראיון המלא - בסוף השבוע באתר ובמגזין "ישראל שישבת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו