עוד נשובה אל מיגון עתיק

אנחנו מספרים לעצמנו ולעולם כמה אנחנו חזקים, כשהאמת היא שאנחנו משכפ"צים את עצמנו לדעת

ביקרנו השבוע אצל חברים ביישוב קטן מדרום לירושלים. מאז שסללו את הכביש החדש, ההגעה אליו היא עניין של חצי שעת נסיעה. כולל פקקים ומחסום. אבל באזור הזה של היקום מרחקים הם אף פעם לא חשבון פשוט ואובייקטיבי של קילומטרים ודקות, אלא בליל של דאגות וחרדות שכפוף לשמות הכפרים על השלטים שבדרך, לשאלה אם הילדים במכונית או לא, וכמובן לתדירות שלטי האזהרה האדומים האלה, גדולים ומאיימים, שמזדקרים לעברך מכל מיני צמתים ומודיעים לך משהו שאי אפשר לנסח בשפה מנומסת.

אני מדמיין לעצמי שאם יש בעולם עוד שלטים דומים, הם בטח עומדים על גדת נהר שורץ דגי פיראנה או קרוקודילים אימתניים. בדרך אני אומר לעצמי שהלוואי שלעולם לא נתרגל לשלטים האלה או נחשוב שיש בהם משהו נורמלי. בקיצור, נהנינו מביקור נעים במקום שבאופן מוזר היה קרוב מאוד ורחוק מאוד.

בדרך חזרה הביתה היה הרגע הזה מול המחסום. אני מניח שכל מי שנפש אי פעם באיזה Airbnb במקום כפרי, מכיר את הרגע. תמיד בלילה. מחסום סגור ולצידו בוטקה נטוש. לפעמים גם רכב ביטחון מהבהב ונטוש לא פחות. השער צהוב, ועליו המון מספרי טלפון שיכולים להיות מאוד שימושיים אם במקרה אתם מעוניינים לרכוש לעצמכם שער כזה, אבל לפתוח את השער? בשעה הלילית הזאת? נו באמת... ולא שאנחנו ממהרים לאיזשהו מקום, אבל אם יש משהו שישראלים לא מסוגלים לראות, זה את המסך של הווייז מקפיץ דקות כלפי מעלה. זה שובר את הלב.

אמרנו "ישראלים", ובשלב הזה, לצד הדאגה המכרסמת, מתעורר גם החבר'מן הפנימי העתיק ואומר שלא צריך לדאוג והכל בסדר. הרי תכף יגיע רכב ויפתח. יש לו את הקוד. יש לו קשרים. הוא יגיע מאחוריך או מלפניך, והשער ייפתח. מאז קום המדינה לא היה מקרה אחד של מוות מרעב או מחוסר שינה מול שער צהוב של יישוב. הכל טוב.

עמדנו כמה דקות ארוכות כאלה מול צהוב השער. שלוש או ארבע מכוניות כבר הגיעו מהצד החיצוני והמתינו גם הן שמשהו יקרה. מהגבעות הרחוקות נצצו אלינו אורות הכפרים, ומפעם לפעם פילח את השמיים גם זיקוק או כדור תועה. לך תדע אם זאת חתונה או מהומה. לך תדע מאיפה מגיעות המכוניות שעומדות כעת בתור מול השער.

ברכב ישבנו שנינו, זוג נשוי עם ילדים, שמשתדל לדבר כמה שפחות על פוליטיקה. הרי אנחנו חיים ביום־יום הזוגי שלנו את הקואליציה המתרקמת, שכל כך הרבה אנשים כועסים קוראים לה בשמות גנאי עוד לפני שהספיקה לעשות משהו. אולי תשאלו אותנו לפני שאתם צווחים בטירוף? אולי תשאלו את הילדים שלנו אם זה יכול לעבוד או לפחות תשקלו מילים? אלה החיים שלנו!

עם כל הפער הפוליטי בינינו, בלב שנינו חלפו דאגות דומות. מי יודע אילו מכוניות מחכות כרגע מול השער? מי ידאג לכך שרק מכוניות שוחרות טוב ייכנסו פנימה? הרי מתישהו אחת הנהגות תמצא סוף כל סוף את המספר הנכון, באמת תודה רבה, והשער ייפתח לרווחה. אנחנו נצא ונעשה את כל דרך השלטים האדומים חזרה הביתה. אבל מי ייכנס? מי בודק? איך זה יכול להיות שסידורי האבטחה ביישוב חשוף כל כך, בימים מתוחים כל כך, מתנהלים כמו שכונה?

כשהשער נסגר מאחורינו התפנינו לדאגות אחרות. בעיקר לשאלה מתי הפכנו להיות כל כך חרדתיים. ממתי אכפת לנו מסידורי אבטחה. איך זה שאנחנו עומדים מול השער, וכל מה שעובר לנו בראש זה אם יכול להיות שבתוך הקיה הצהובה יושב איזה מחבל. לך תדע.

אני מכיר אנשים שבכל פעם שהם עומדים בתור לדוכן פלאפל, הם לא מסוגלים שלא לחשב את הרווחים שהעסק הזה מגלגל. הם סופרים את האנשים שבתור. עוקבים אחרי הפיתות המתמלאות. מנסים לשער את ההוצאות על השכירות, החשמל, הכרוב והמסים. כועסים על זה שבכל פעם שמחיר העגבנייה עולה קצת, מייד הסלט נעשה קצת ירוק מדי.

תמיד חשבתי שהאנשים האלה שרוטים באופן עמוק. יאללה תנשמו, תיהנו מהפלאפל, אני אומר להם. אבל הנה אני, כאן מול השער הצהוב, נכנע לשריטה הביטחונית שכולנו כנראה נושאים בנפשנו.

וכל מה שאני רוצה לומר בעקבות הדקות הספורות הללו מול המחסום, הוא שנדמה לי שאנחנו משקרים. אנחנו משקרים בכל פעם שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם כמה אנחנו חזקים. אנחנו לא. אנחנו אולי ממוגנים. אבל זה בדיוק משום שהכל כל כך פגיע כאן. שכפ"צנו את עצמנו לדעת בקירות ממ"ד ובתריסי פלדה שעכשיו צריך להכפיל את עוביים.

איור: נדב מצ'טה

 

חזקים?! אנחנו?! הילדים שלנו גדלים בתנאי מיגון שמדינות אחרות לא מציעות אפילו לפיקוד העליון. קירות חדרי הילדים עליזים ומקושטים, אבל העובי שלהם מספר עלינו משהו שכדאי שנהיה ישרים איתו - פיתחנו מערכות הגנה מתוחכמות ויקרות עד אין קץ ובהמשך נפתח עוד, כי האמת - זו שכל כך לא נעים לספר לעולם - היא שאנחנו חיים בחרדה מתמדת לכל היקרים לנו.

די ברור למה אנחנו מעדיפים את הסיפור החזק שישראל בוחרת לספר כבר שנים. סיפור כוחות העל, הכישרון והקדמה הוא אחלה פרזנטציה. מה גם שמדובר בסיפור חשוב ואמיתי, וגם כזה שנעים לספר אותו. אבל הוא רק חלק מהסיפור שלנו. ואולי, אולי הסירוב שלנו לגעת גם בחלק השני, הפגיע, הוא הסבר מסוים לכשל ההסברה המפורסם שלנו.

חלק מאיתנו זקוקים יותר לטקסים וחלק פחות. יש גם כאלה שלא זקוקים להם כלל, וזה בסדר. יש בינינו כאלה שמתרגשים ומתלבשים לקראת טקסים רשמיים. אם הם שומרי מסורת, הם יקפידו לעשות קידוש וברכה לפני ארוחה חגיגית, ואם לא, הם יפתחו בנאום קטן ונרגש ויכריזו שאת הכוס הזאת הם שותים לכבוד ההיא וההוא. אחרת, למה בכלל לאכול מסביב לשולחן? למה להתכנס?

אני מכיר אנשים שמאמינים באמונה שלמה שריטואלים קטנים וגדולים הם מותר האדם מן הבהמה, וגם אם אני לא חותם על זה מילה במילה, יש לי כבוד לאמונה הזאת, ואני מסכים שיש בה משהו.
התפקיד הטקסי ביותר בישראל הוא נשיא המדינה. מי שממש לא בקטע של טקסים נוטה להתייחס לבית הנשיא כאל מוסד מיותר ובזבזני. אבל יש מספיק ישראלים טובים שחושבים אחרת. נדמה לי שהבחירה הפוליטית בנשיא יצחק הרצוג, על פניה של מרים פרץ, רק הגדילה את המחנה ששואל את עצמו מי צריך את זה בכלל.

בשנה האחרונה יצא לנו לצפות בכמה עונות של הסדרה "הכתר". הסדרה מעולה, כתובה ומבוצעת לעילא, ותענוג הצפייה מצטרף להנאת הלמידה על האימפריה הבריטית ועל התככים בבית המלוכה. איכשהו ניקרה בי השאלה מה ההבדל, בעצם, בין בתי מלוכה קלאסיים לבין התופעה שנקראת סלבריטיז. אלו ואלו מספקים המון רכילות, מלמלות ואירועים נוצצים וריקים לטובת קהל צרכנים שזקוק למשהו גדול מהחיים רק כדי לגרד ממנו סיפורים קטנים.

אבל יש גם הבדל, או לפחות אמור להיות. ואם כיום בית המלוכה הבריטי צמצם לגמרי את הפער, והוא מתפקד בעיקר כספק חומרים למדורי רכילות, זה בעיקר מפני שהוא התנתק פעם ועוד פעם ושוב פעם מכל מה שחיבר בינו לבין שליחותו..

shishabat@israelhayom.co.il

כדאי להכירi