אתה קולט? אנחנו מקבלים פרס אמ"י על מפעל חיים! אני מרגישה עוד בהתחלה!" נעה ורטהיים מביטה בפליאה בבן זוגה ושותפה למפעל החיים, עדי שעל. עדי מחייך, פניו מבהיקות כשהוא מגיח משרעפי הזמן אל הרגע הנוכחי. "כן, פעם רצינו רק לרקוד", הוא מחייך, "רצינו להיות עצמאיים, לעשות את הדבר שלנו, והנה הדבר שלנו". עדי מביט אל הכפר שסביבנו, בנתיב הל"ה, כמו רואה אותו לראשונה. עיניה של נעה בורקות בשובבות: "תגיד, כמה כסף שווה מפעל חיים?" שניהם צוחקים ומתחבקים.
ערב זהוב נופל על דק העץ שבכניסה לסטודיו הגדול. פעם זה היה לול ארוך ונטוש, עכשיו המסדרון עטוי עלווה ירוקה ופריחה סגולה. בפנים חלל המחול מואר, מלא ריקנות שלווה ומהורהרת. סוף האביב, ממול לסטודיו עמק האלה פורח בשיא אונו המקראי, מכין את עצמו לעוד סבב נוסף במלחמות הקיץ.
להקת המחול ורטיגו בפעולה // צילום ועריכה: יואב ארטשיק, כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, רנה ורטהיים קורן
שתי רקדניות מסיימות את צו התנועה היומי, מנופפות לשלום לעבר נעה ועדי וממשיכות לעבר החניה. כמה הלומי קרב צעירים בני גילם יושבים בפינת הדק, מכונסים בעצמם. הם מתקשים להיפרד זה מזה, מן הרגע החולף, ובעיקר מהזמן ומהמקום שבהם אנו יושבים.
בכל מקום אחר, השילוב של תנועה קלילה קדימה עם כובד משא הפוסט והטראומה היה נראה כשילוב משונה. אלא שבכפר האקולוגי ורטיגו, מחול והחלמה, אמנות וריפוי, הם שני קצוות שנארגים בסוף "עוד יום" לפסיפס ישראלי ייחודי. מפעל חיים בפיסת גן עדן קטנה ומפתיעה.
הדרך העולה אל הכפר התחילה לפני הרבה שנים. "איך נפגשנו? יש כמה גרסאות", צוחק עדי. "עשינו ריקוד שנקרא 'ורטיגו', כי מה שבאמת רצינו זה להימרח זה על זה, סליחה", עדי מביט בנעה בחיבה רבת שנים. "בגרסה הרומנטית, רצינו להיות זה עם זה".
נעה: "בזמן השהות שלנו בלונדון הלכנו לצפות במופע. על הבמה עלו רקדנים מקצועיים ביחד עם קטועי רגליים. היו שם כיסאות גלגלים, פרותזות, קביים. לא הפסקתי לבכות. משהו באוקסימורון הזה - החיבור בין רקדנים לאנשים עם מוגבלויות - נגע בי"
הדואט הפך לחיים והשניים נהיו לצמד, רוקדים צמוד ומשכללים את המחול הייחודי שלהם בירושלים. "אין על ירושלים", אומרת נעה. "אני יודעת שהתל־אביבים לא מכירים את הכיוון הזה - הם מכירים את הירידות מירושלים. אני אוהבת את העליות". "עד היום יש לוורטיגו מרכז למחול בירושלים", אומר עדי, "עכבר העיר ועכבר הכפר".
בחיים, כמו על הבמה, קל לראות את חלוקת התפקידים הטבעית בין השנים. הסערה והיציבות, הקפיצה לכל כיוון, ושיקול הדעת שמייצב. "מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים להיות רקדנים אצל מישהו אחר. רצינו לעשות את הדבר שלנו, כמו שהבנו אותו", מסכם עדי. 30 וכמה שנים לאחר המפץ הקסום, הדואט ההוא כבר הפך ללהקת המחול ורטיגו, ארגון של 50 איש - ומאוד משפחתי, כמו שאני מגלה. "מבחינתי", אומר עדי, "לא אנחנו מקבלים את הפרס הזה - אלא ג'מעה שלמה".
ארבע אחיות
נעה ואחיותיה מרב, רנה וטלי תמיד היו קרובות מאוד. "כולנו התחתנו עם אנשי ערכים, ותמיד רצינו לחיות בשבט", היא מספרת. "יום אחד אחותי נסעה מירושלים למרכז, ראתה את הלולים של הקיבוץ, עצרה ושאלה: תגידו, אפשר לעשות מהלולים כאן סטודיו?"
כעבור הרבה מאוד חודשי עבודה, האחיות ובני זוגן הפכו את הלולים הישנים לקרקע פורה לגידול חדש במרחב. כך נולד כפר אמנות אקולוגי פורח וקסום, בית ללהקת מחול, חוות חוסן, גלריה תרפויטית, חשמל מהשמש, שירותים בלי מים, וארבע אחיות שגרות עם משפחותיהן זו לצד זו בהרחבה של קיבוץ נתיב הל"ה.
מופע ועוד מופע, הביקורות היללו, הפרסים הצטברו והפכו את להקת ורטיגו לאחת מלהקות המחול המובילות בישראל. כשלשניים נולדו הילדים, הם היו צריכים למצוא את נקודת האיזון החדשה. עדי נפרד מטייטל הרקדן לטובת הטייטל אבא ומנהל, ונעה המשיכה ליצור.
"כל ילד לקח לנו שנתיים מהקריירה", היא אומרת, "אבל בסוף זה הצליח לנו". היום הילדים כבר עובדים בכפר בטיפול מוזיקלי ובבנייה אקולוגית. ו"הגוזל בסיירת צנחנים", אומר עדי ומחייך.
עד כאן, זה היה יכול להיות סיפור הצלחה פלאי על להקת מחול שפועלת בדרכה שלה מחוץ לתל אביב ולדרכים הידועות. אלא שבדרך קרה משהו ייחודי: "היינו בחודש שהות אמן בלונדון", מספרת נעה. "ערב אחד לקחו אותנו להופעה של קאנדוקו דאנס קומפני", היא עוצרת רגע, מתחברת, "ועל הבמה עלו רקדנים מקצועיים ביחד עם קטועי רגליים. כיסאות גלגלים, פרותזות, קביים וכל מה שיש. בכיתי במשך כל ההופעה".
הבכי ההוא בלונדון לא עזב את נעה. השניים הזמינו אליהם את הכוריאוגרף אדם בנג'מין, שיצר את אותה עבודה. הוא יצר עבורם עבודה חדשה שהפכה למושג ולדרך חיים. "כוח האיזון" שמה. טלי, אחותה של נעה, מורה לקונטקט אימפרוביזציה, וחי כהן, בנו סביב היצירה תוכנית שלמה: רקדנים עם מוגבלויות ורקדנים בלי מוגבלויות על אותה במה, באותן תנועה ושפה.
"משהו באוקסימורון הזה נגע בי", אומרת נועה. "לכאורה, מה קשור האדם המוגבל לרקדנים, שלהם יש יכולת גופנית כמעט בלתי מוגבלת?". אבל זה עבד בצורה פלאית. בכפר ורטיגו קוראים להם "אנשים עם גיוון פיזי", ועד היום, בכל יום ראשון, הדק בכניסה לחלל המחול מתמלא בכיסאות גלגלים ובאנשים עם קביים ועזרי תנועה.
טל פרידמן, הלום קרב: "שמעתי על ורטיגו והגעתי לחווה בלי לקבוע. עברתי רק כדי לראות. אחד מאנשי הצוות הבחין בי וישר חיבק אותי - ככה, מבלי שאמרתי כלום. באותו הרגע הבנתי שזה המקום הנכון לי. יש פה הילה שכולם מרגישים אותה"
"כוח האיזון" האיץ את צמיחת הענף הטיפולי של הכפר. "זה הכשיר אותנו לעבוד עם כל אדם. גילינו שאנחנו יכולים לעבוד גם עם אנשים עם מוגבלויות נפשיות - הרבה יותר ממה שציפינו", אומר עדי.
לפני כמה שנים הגיע אל הכפר איש מאגף השיקום במשרד הביטחון, לאחד ממופעי ה"פוד אנד ארט" - אמנות המחול והאוכל - שוורטיגו מעלים בימי שישי. המפגש הזה הוליד תוכנית משותפת להקמת חוות חוסן יחד עם אגף השיקום במשרד הביטחון ועם ארגון נכי צה"ל.
בתוך כמה שנים, "חוות החוסן ורטיגו" הפכה למרכז שיקום מוביל ומבוקש לחיילים המתמודדים עם פוסט־טראומה. "מאז 7 באוקטובר מאות חיילים עברו כאן. שבועיים, חודש, חצי שנה. יש כאלה שנשארים שנה ויש כאלה שעדיין כאן", מספרת מרב גולדנברג, האחות שאחראית לחוות החוסן.
"הייתי כבר אחרי חוות חוסן אחרות", מספר טל פרידמן, הלום קרב מגדרה. "אבל שמעתי על ורטיגו, והגעתי לחווה בלי לקבוע. עברתי רק כדי לראות. אחד מאנשי הצוות הבחין בי - וישר חיבק אותי. ככה, לא אמרתי כלום. באותו הרגע הבנתי שזה המקום הנכון לי".
פרידמן הוא לוחם מילואים מבוגר שנפצע בגוף ובנפש במלחמה. כשנפצע בגוף הוא חזר להילחם, אך כשנפצע בנפש הוא הבין שהוא צריך עוגן. "פוסט־טראומה זו פציעה פיזית. רואים ב־MRI את החלקים במוח שנפגעים ממנה. מאז 7 באוקטובר אני לא בבית, אין לי כתובת. עבורי החווה היתה לכתובת. מקום של שייכות. כמו יחידה. כשאתה שם אתה מרגיש חלק ממשהו טוב".
מה מייחד את ורטיגו?
"אני לא רוחניק, ולפעמים אנחנו גם קצת צוחקים על השפה של המקום עם כל 'קרקוע האדמה'. אבל בסוף כולם מרגישים את זה, יש למקום הזה הילה. ומרב, הנשמה הגדולה הזו, עסוקה כל היום וכל הלילה בלמצוא רופאים ומזור לכל אחד מאיתנו. היום אני כבר פורש כנפיים ויוצא החוצה. הלכנו לשם ב־7 באוקטובר מבחירה, כדי לעשות את הדבר הנכון. רצתי מרתונים בחיים, ועם הזמן הבנתי: מרתון זה לא רק לרוץ - זו פילוסופיה. לעמוד מול הקושי, לחבק אותו, ולעבור לקושי הבא".
בין העולמות
מאחורי חדר האוכל הצמחוני יש מסדרון ארוך. כל דלת לאורכו היא שער לקסם אחר. אני נכנס לצפות בחזרות של הלהקה למופע "נונה". הרקדנים רוקדים גרוב שבטי. תנועות עתידניות, שכמו מתחברות לקדמוניות עמק האלה שבחוץ. אני מרגיש שבכל רגע דוד וגוליית יכולים להציץ מהחלון כדי ללמוד כמה צעדים. זה מחול קצבי וסוחף, הקבוצה מתפצלת ליחידים שנעים בדרכים מהודקות ועזות מבע לקצב המתגבר.
בן־רגע כמו נענים לקריאה פנימית - הרקדנים מתקבצים יחד, מעגל ספירלי נוצר, מהדהד ריקוד עַם חייזרי, לאט־לאט העיגול הופך לספירלה, והמחול הופך לתעופה. זה מהפנט, אני רוצה עוד, אבל אלו רק החזרות. נעה עוצרת ומדייקת את הרקדנים, שנצמדים לקירות מתנשמים.
דלת אחרת מובילה אותי לעולם חדש. החדר אפל, מזרנים פרוסים במעגל. ג'ון, בנם של נעה ועדי, מרדים את ההלומים בסוף יום פעילות באמצעות קערות טיבטיות. "זו חוויה כל כך טובה", אומר אחרון המשכימים. "איזה מזל שבאתם. אם לא הייתם מעירים אותי, הייתי ממשיך לישון עוד שבוע. אתה יודע כמה זמן לא ישנתי יותר מכמה דקות?"
"מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים להיות רקדנים אצל מישהו אחר, רצינו לעשות את הדבר שלנו, כמו שהבנו אותו", אומר עדי. 30 וכמה שנים לאחר המפץ הקסום, הדואט ההוא הפך ללהקת המחול ורטיגו. "מבחינתי לא אנחנו מקבלים את הפרס הזה - אלא ג'מעה שלמה"
אני חושב על הפער שבין החדרים: באחד הרוקדים נוסקים לשמיים, בשני האנשים ששילמו בבריאות נפשם כדי שמחול החיים יימשך, רוצים רק לישון בשלווה יותר מכמה דקות. איפשהו במסדרון שבין החדרים נמצא הקוד הסודי של החוסן הישראלי.
בחור חייכן בכיפה ועם שיער כסוף יוצא מחדר התנועה. הוא מחייך לאט, כאילו למד לנוע מחדש. "הגעתי דרך חבר שהיה עם רסיס בצוואר. ובגלל שאני מטפל בו - הגעתי גם אני".
מה מצאת במקום הזה?
"אחת הבעיות שיש לי היא שאני אף פעם לא מרשה לעצמי לאבד את עצמי. לא בטיפול, לא בשיחות. אני תמיד נזהר להיות מוקפד. ורק כאן, בתוך התנועה, אני מאבד את עצמי, וכך מסוגל להתחבר לעצמי באמת", הוא צוחק בשקט. "אני מאוד אוהב לרקוד. אני יודע שעם כיפה ושיער כסוף זה הדבר הכי רחוק מהדימוי, אבל זה מה שאני אוהב".
רגע לפני סוף היום, אני משוחח עם ההלומים של החווה. הרוח בין עלי העצים מסביב נושבת בפסטורליות. במבט ראשון, הם נראים כמו עוד חבורת צעירים ישראלית מסביב לשולחן. שיערות ארוכות, חלקם עם וייפ או סיגריות, הומור של לוחמים והקנטות של חיבה. במבט שני רואים את הפער. אחד מחביא את עצמו בתוך הקפוצ'ון, אחר מחזיק את ידה של מרב בזמן שאנחנו משוחחים.
"מאיפה אתה?" חושד בי אחד מהם. "'ישראל היום'? ומה עם ישראל מחר?" הוא מקשה עלי, "את זה אתה יכול לספר לי?". המבט החרד מתחלף בחיוך, כמו היתה זו בדיחה. באיזה שלב הבחור בקפוצ'ון לא יכול יותר, ידיו רועדות, הוא נושף, קם והולך, חסר מנוחה פנימית. שאר החברים מסביב לשולחן לא מתרגשים.
"כבר אמרו לנו בעבר - בואו תעברו לאיטליה, לדרום אמריקה. אתם טובים, אתם לא סטארט־אפ ניישן, אתם דאנס ניישן. אבל אנחנו כאן, וזה לא ישתנה, למרות הקשיים. וכן, גם אלו בחו"ל שרוצים לעבוד איתנו מתקשים בכך. יש מחיר להיותנו ישראלים"
"יש אחים לנשק, ואנחנו אחים לפצע", מבהיר לי בעל העיניים הצלולות. "קבוצה שנעזרים זה בזה. כשאתה פוגש אדם בפוסט־טראומה, אתה מייד מבין אותו. זה כמו יהודי שפוגש יהודי. זה גורל משותף".
מה חוות החוסן פה נותנת לכם?
"יש לנו כאן קרקע יציבה לדרוך עליה. הכרה אילמת - אתה לא מרגיש מוזר עם התגובות שלך לסיטואציות. ואתה יודע שיש היגיון לתגובות שלך. בחוץ אתה עסוק בלהתחבא, בלא להיות, בלהסתתר. אבל כאן זה מקום שכולו הילה של טוב".
אני יורד אל הלול התחתון בכפר. הוא כבר משמש גלריה לעבודות שההלומים עושים במקום. אמנות שמפסלת במתכת ובבוץ, שמביאה את החזיונות והדרכים של העולם הפנימי של אלו שהלכו לאיבוד בתוך עצמם. בצד אחד, דמות אדם מכמירת לב מנסה לזחול על חבל דק כלפי מעלה.
בצד הלול, פרצופי חימר קפואים בהבעות גרוטסקיות משונות. מעליהם תלוי מגן דוד מעוצב כלוכד חלומות אינדיאני, דרקון ענקי נשלף מחשכת הנשמה ומוצב בקצה חלל היצירה. שומר הגבול האחרון, שמפריד בין הפנים והחוץ בעולם ההלומים. מסמן את הגבול שאליו הצופים יכולים להגיע, אבל מכאן ואילך זה עולמם הפנימי.
מרב אומרת בקול רך: "יש כאן מכל האמנויות - עבודת יד, אמנות פלסטית. אנחנו עובדים איתם בכל דרך שתקל". זה לא נשאר בגבולות הכפר. אנשי ורטיגו הבלתי נלאים ודני גולדנברג, המקים והמנהל של הכפר, התחברו לאגף הנוער של מוזיאון ישראל, וכרגע מוצגת שם תערוכה של יצירות ההלומים.
"זה יכול להיות בצלילים, חלקם גם כותבים שירים ומנגנים כאן בהופעות, אבל כל בוקר מתחילים בתנועה. גוף ונפש הם אחד. אנחנו מחברים את הכל", אומרת נעה. "קראנו למקום הזה 'כפר אמנות אקולוגי' - לא כפר מחול. רצינו שהוא יהיה פתוח לכל האמנויות".
החלומות שבדרך
נעה עומדת בפתח הסטודיו ומביטה אל העמק. "יש משהו מיסטי במקום הזה", היא אומרת. "כבר אמרו לנו בעבר - בואו תעברו לאיטליה, לדרום אמריקה. אתם טובים, אתם לא סטארט־אפ ניישן, אתם דאנס ניישן. אבל אנחנו כאן, וזה לא ישתנה, למרות הקשיים. וכן, גם אלו בחו"ל שרוצים לעבוד איתנו מתקשים בכך. יש מחיר להיותנו ישראלים, ועדיין חסרים לנו המשאבים כדי להגשים את כל החלומות שיש לנו למקום הזה. יש בריכה טיפולית בדרך, שלוחה של מוזיאון ישראל, ועוד הרבה תוכניות קדימה".
בשבוע הבא נעה ועדי יקבלו פרס מפעל חיים בערב הצדעה של עולם המחול הישראלי. את הערב מארגן אמ"י, ארגון שבעצמו נמצא בקשיים, וכמו כל עולם התרבות בישראל ספג מהלומה גדולה, ועדיין - עושה, נלחם להשאיר את התרבות בחיים הישראליים.
33 שנים של להקה, של כפר, של חיים ביחד - ועדי מביט במקום כמו רואה אותו לראשונה. "שום תוכנית עסקית לא היתה יוצרת מקום כזה", הוא מהרהר לעצמו. "והנה, זה עובד. ראש המועצה האזורית מטה יהודה וראש עיריית ירושלים שאומרים לנו: אני מבין את המתנה שלכם - במה אפשר לעזור?" הוא מוסיף ומחייך בתקווה. "ולרוב, כשאומרים לנו דברים כאלה - אנחנו אומרים כן, הוגים רעיון, ואז חושבים איך אנחנו עושים את זה. יש להגשמת החלום הזה מחיר אישי, אבל זה שווה".
נעה מביטה מסביבה ומנידה את ראשה בחוסר אמון. "מפעל חיים..." היא אומרת, כמו שומעת את הביטוי הזה לראשונה.
להקת ורטיגו תופיע עם היצירה "נונה" ב־12 במאי במרכז דוהל תל אביב, ב־12 ביוני בנתיב הל"ה, ב־30 ביוני בז'ראר בכר בירושלים וב־15 ביולי באודיטוריום חיפה
