לא יודע איך קרה לי, אבל אני מחזיק בתואר "מלך השעשועונים של המדינה", עד היום ולתמיד. עד היום, כי הנחיתי 11 שעשועונים שונים, ולתמיד, כי כבר עושים פחות תוכניות מהסוג הזה, ושמי יהיה חרוט לנצח בשדרת מנחי תוכניות ההבל במעלה יששכר.
אבל האמת היא שהתגלגלתי לזה במקרה. כשהייתי בן 21 הזמינו אותי לאודישן בחינוכית למשחק טלוויזיה חדש וחדשני - "פיצוחים". באתי, רעדתי מאימה וגמגמתי משהו. התקבלתי, לא יודע איך, וכך הייתי למנחה הראשון של התוכנית הזאת, יחד עם שוש עטרי ז"ל ונחום עידו יבדל"א. לא ארכו ימיי בתוכנית, פוטרתי. הפרס למנצח היה אז קטשופ ומיונז בערכה חגיגית, ולא יכולתי שלא לצחוק. הואשמתי בביזוי הפרסים, ולכן הראו לי את הדלת.
ודלת אחרת נפתחה. ערוץ 2 פרץ, ופה כבר חילקו מזומנים ומכוניות. בחרו בי להנחות את "עשינו עסק". זוכרים? עם הווילונות והדחליל והפיאט פונטו. הטיסו אותי לגרמניה כדי ללמוד איך מנחים את השעשועון הזה, שרץ בכל העולם, אבל אני נשבעתי לאבא שלי לא לדרוך על אדמת גרמניה לעולם, ולכן נסעתי לקלן, שהיתי באולפן שלוש שעות, הבנתי וברחתי.
השעשועון הזה היה מטורף. מעולם בישראל לא נראה אדם זוכה באוטו, ואז פיאט פונטו היה קאדילק. רק היתה בעיה: לא היה אפשר לחלק אוטו בכל תוכנית, אבל היינו חייבים להראות מכונית בכל תוכנית, כי זה היה מקור הריגוש העיקרי. ולכן שמו בכיסי סטיפה של שקלים, כדי שאם אדם בחר בווילון שמאחוריו אוטו, אבל לא היה לנו אוטו לתת, שידלתי אותו במזומנים לבחור משהו אחר. ותוך כדי שאני עושה את מלאכתי, הלב שלי בוכה, יודע שאני, כמנחה, לוקח מאדם את מזלו הטוב. אי אפשר לומר שאי־פעם נעשה משהו לא חוקי בכל המשחקים שאני הנחיתי, אבל דלות התקציב הישראלית גורמת לזה, והרבה פעמים מכריזים על פרס גדול שאי אפשר לתת.
מקרה כזה קרה לי בצילומים האחרונים של "אל תפילו את המיליון". התחרו שם אבא ובת שעלו בסולם השאלות עד שהיו רחוקים שאלה אחת ממיליון שקלים. הבעיה היתה שלהפקה לא היו מיליון שקלים, ואם הם היו זוכים פירוש העניין שבאותו הרגע ההפקה פושטת את הרגל, כל העובדים מפוטרים, והמנחה חוזר הביתה באוטובוס. עמדתי שם על הדוכן, מצד אחד רוצה שהם יזכו במיליון, ומצד אחר לא רוצה שכל החברים שלי יפוטרו. ולכן, כאשר אחרי מתח גדול הם השיבו תשובה שגויה, מרוב שלא ידעתי איך להגיב רגשית פשוט הפלתי את עצמי לקרקע כדי שלא יראו את הפנים שלי.
אין דבר מחשמל יותר מלעמוד ליד אדם שזוכה במיליון שקלים. זה קרה לי פעם אחת בקריירה שלי, שהיו בה הרבה הבטחות למיליוני שקלים, אבל רק קיום אחד, ב"1 נגד 100". זה השעשועון הטוב ביותר שהנחיתי, והוא שרד בישראל יותר עונות מבכל מדינה אחרת בעולם. ואני זוכר כמו היום את היהודי המתוק משה אבו עזיז, ששיחק משחק מבריק, קר רוח, מבודח, לא נלחץ מהמיליון אף שהוא צריך כל פרוטה.
והלב שלי ידע שיש פה רגע. וכשהוא ענה נכון על השאלה האחרונה, ותותח הקונפטי רעם, והאיש קיפץ כבן צאן, החשמל קפץ ממנו אלי והשמחה שלו שטפה גם אותי. באיזשהו אופן זה היה רגע השיא של הקריירה שלי. מאז לא זכיתי, ואף אחד לא זכה, בפרס הגדול.
מצחיק אותי שחלק נכבד מחיי הייתי מנחה שעשועונים - הרי אני לא צופה בהם. אבל להיות על הבמה, בחליפה, עם אורות ומזומנים, זו תחושה שמחשמלת כל פעם מחדש
להנחות שעשועון זה עניין מורכב ביותר. האוזנייה שתקועה לי במוח כל הזמן מטרטרת הוראות, יש חוקים שצריך לשמור, יש מתמודד או מתמודדת שכרגע חווים שבץ מוחי - ואני צריך לשחק איתם ולשחק בהם, ויש המון כסף בסכנה. אם להנחות תוכנית בוקר זה כמו אוטובוס, אנשים באים ואנשים הולכים ועם כל אחד מקשקשים קצת - להנחות שעשועון זה כמו להטיס מטוס קרב. אני מת על זה. זה לא החלק הכי אינטליגנטי בעבודה שלי, אבל בוודאי הכי כיפי. בכל שעשועון שאני מקבל אני שואל את עצמי אם הוא האחרון, או כמו שבאמריקה מנחי השעשועונים הם דווקא הוותיקים ביותר, הדינוזאורים, ועוד לא תמו עלילותיי.
כשאני מתבונן על חיי, מצחיק אותי שבסוף הייתי חלק נכבד מהזמן מנחה שעשועונים. מה לי ולזה? אני לא צופה בהם. אבל להיות שם על הבמה, בחליפה, עם האורות והמזומנים, זאת תחושה שאני מאחל לכם להרגיש פעם אחת. אותי היא מחשמלת בכל פעם מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו