מעבר לקו הירוק: מסע בדרכי השטח הקשוחות של ישראל

הניסאן מיקרה היא מכונית עירונית קטנה, שמותאמת היטב להידחסות אל תוך חניות בתל אביב. מי שעיצב אותה לא תכנן שתטפס במעלים התלולים והמסולעים של מדבר יהודה. ובכל זאת, במו עיניי ראיתי מיקרה זעירה צולחת את הדרך המאתגרת שבין ברכת צפירה למצוקי דרגות.

בשלב מסוים נאלצנו, ארבעה גברים חסונים (לטענתם), לדחוף אותה בעלייה. לקראת סוף המסלול, כשמכל השמן התפוצץ, העמדנו את המיקרה על הצד כדי שנוכל להדביק את החור בדבק אפוקסי. ובכל זאת, המיקרה נוע תנוע. בסוף היא הגיעה. אמנם אחרונה, עם הפגוש הקדמי משופצר על הגג, אבל הגיעה.

ברוכים הבאים לגרוטראלי, אירוע קסום שמתקיים כמה פעמים בשנה בדרכי השטח הקשוחות של ישראל. החוקים פשוטים: עלות הרכבים המשתתפים במסע, שנמשך שלושה ימים, לא יכולה לעלות על 3,500 שקלים; אסור להשתמש במכוניות עם הנעת ארבע על ארבע; וחייבים לחגור חגורות. עכשיו הניעו - וסעו. אם תגיעו ליעד, תקבלו בירה קרה והמבורגר. בהצלחה.

המדבר בשיא תפארתו

גילוי נאות: החלום להשתתף בגרוטראלי לא היה שלי, אלא של חברי הטוב ברגר. הוא קנה סובארו אימפרזה שנת 2005, הוסיף לה מיגון תחתון וחיפש פרטנר שיצטרף אליו. אמרתי לאשתי שאין ברירה, לא משאירים חבר לבד.

לא ידעתי שהגרוטראלי זה מה שחסר לי בחיים. יצאנו לדרך מצפון הערבה וסיימנו בצומת אלמוג שבצפון ים המלח, חצינו נחלי אכזב שממלאים את הלב, השארנו בדרך ניסן אלמרה שהגלגל שלה התנתק לחלוטין ממקומו. בדיוק כשחצינו את הקו הירוק במדבר יהודה ראינו בדואי מסיע בכר בן יומו בבגאז' של טויוטה קורולה, וחלקנו עם שלושה חברים מפרדס חנה את משבר גיל ה־50 שלהם. שרק נדע עוד משברים כאלה.

שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד

המסע שלנו התקיים כמה ימים לאחר ט"ו בשבט, ומצא את המדבר בשיא תפארתו. דויד גרוסמן כתב: "יש רגע קצר בין אדר לניסן, שהטבע צוהל בכל פה". יסלח לי מר גרוסמן, אבל הטבע "שופע חיים, שיכור ומבושם" דווקא בחודש שבט. הדבר נכון במיוחד למדבר. מרבדי דשא מדובללים ניקדו את חריצי הנחלים, רתמים לבלבלו בלבן והכל פרח בסגול ובצהוב. על שפת המצוק שמעל ים המלח נתקלנו גם בכמה כלניות. איך שיופי יכול לרפא.

מי צריך את מונגוליה

הרוח החיה מאחורי המיזם הם אופיר וחגית (אין טעם בשמות משפחה. כולם קוראים להם אופיר גרוטראלי וחגית גרוטראלי). לפני כעשר שנים אופיר ביקש להשתתף במסע ה"מונגול־ראלי", שמתחיל בלונדון ומסתיים באולן בטור, בירת מונגוליה, ושמתבסס על מכוניות פרטיות שעולות 1,000 יורו לכל היותר.

רק לאחר שהתייצב בנקודת הפתיחה, הוא גילה שהמסלול למונגוליה עובר במדינות שהכניסה אליהן אסורה לישראלים. הוא חזר הביתה מיואש, אבל נחוש להקים את ה"מונגול־ראלי" הישראלי. שנה אחר כך הצטרפה אליו חגית, בוגרת מסע הג'יפים "מלכת המדבר" ומי שהתאהבה בשטח עד טירוף. מאז התפתחה סביב המיזם שלהם קהילה של משוגעים לדבר, כמוהם. אנשים שיודעים להפוך מיקרה על הצד כדי לתקן מכל שמן נוזל.

בין רדיאטור לקרבורטור

חשוב להבהיר - לא חייבים להיות מכונאים כדי להשתתף במסע. ברגר ואני, למשל, לא יודעים להבדיל בין רדיאטור לקרבורטור. אבל הגרוטראלי הוא לא תחרות אישית, אלא מסע קבוצתי. אם תיתקעו - מייד יימצא מי שיעזור לכם. אם תשאילו למישהו ג'ק - הוא יחזיר לכם בחופן תמרים. אם נגמר לכם הדלק - יקפצו עליכם עשרה אנשים עם ג'ריקן. המטרה היא שכל הרכבים יגיעו, איכשהו, לקו הסיום.

יש מידה עצומה של שחרור בהיעדר הקפיטליזם המוחלט של הגרוטראלי. ככל שהרכב שלך יותר ישן, מצ'וקמק ומקרטע, כך אתה יותר מוערך. אם תצליח לפתור בעיה במנוע בעזרת בקבוק ספרייט ומספריים, תהיה גיבור. אם קנית גאדג'ט מתוחכם, ולא אלתרת אותו לבד מחוט תפירה וחלק שתלשת ממקרר, יבוזו לך. הגרוטראלי הוא כנראה המקום היחיד בארץ שבו יונדאי גטס שנת 2002 שנצבעה בספריי סגול שווה יותר מג'יפ לנד קרוזר של טויוטה שנשלף מהניילונים. חלום.

אבל הסוד הגדול של הגרוטראלי הוא לא הרכבים, אלא האנשים. כל עצירה בצד הדרך היא הזדמנות לבשל קפה או לנשנש יחד מתוך שקית פקאנים. ביום הראשון, כשהסובארו שלנו התפנצ'רה, הכרנו את יגאל ואלון, שהתיישבו לידנו וכאקט ראשון של סולידריות הדליקו נרגילה. ביומיים הבאים הפכנו לצמד אימפרזות שהודבקו בדבק אפוקסי מטאפורי, ישנו אוהל ליד אוהל ואכלנו מאותו מסטינג. נפרדנו בחיבוקים של מי ששירתו יחד במילואים 30 שנה. נתראה בגרוטראלי הבא. ברגר לא יצליח לעשות את זה בלעדיי.