"אתה חייב להבקיע": יואב לימור, שביט אלימלך - פנדל אחד

בפנדל האחרון הסתכלתי לשביט בעיניים. היה לי ברור שאני צריך להבקיע: עניין של כבוד, וגם כדי שיהיה משהו לספר לנכדים (וחוץ מזה שיש מלחמה, ובכל רגע יכולה להישמע אזעקה). ואז בעטתי לפינה הימנית התחתונה, כמו שכתוב בספר. חזק, ליד העמוד. שביט זינק נכון, אבל לא הצליח לעצור. שער!

אני אוהד הפועל. זה אחד הדברים שמגדירים אותי, לצד היותי ישראלי, ועיתונאי, ובן זוג, ואבא לשלושה בנים, שגם הם אדומים כמובן. ורוב החלומות שלי מאז שאני זוכר את עצמי קשורים בהפועל. וגם רוב האכזבות. וגם רוב השמחות. כי להיות אוהד הפועל זה רכבת הרים של רגשות שלא נגמרת לעולם. תיקון: זה החיים עצמם.

שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד

הגיבורים היחידים שלי בחיים הם שחקני הפועל. לא כוכבים מהוליווד, לא פוליטיקאים, לא גנרלים. רק אלה שעולים באדום ולבן למגרש ומשחקים בשבילי (ובשביל עוד כמה עשרות אלפים). וזה לא משנה כמה אתבגר, תמיד כשאני נכנס לבלומפילד אני אותו הילד שמסתכל עליהם בהערצה, ובתקווה, ולעיתים בכעס. טוב, לעיתים קרובות. כי להיות אוהד הפועל, בטח בשנים האחרונות, זה הרבה כעס, אף שהעונה הנוכחית, בהמשך לקודמת, היא עונג צרוף (תודה אליניב, תודה ספרא).

הר הגעש מתפרץ

שיחקתי כדורגל כשהייתי ילד, בשכונה. לא מעבר. הקפצתי מעולה, בעטתי לא רע, שום דבר שהספיק כדי לעשות ממני שחקן. מעולם לא קינאתי באלה שנהיו שחקנים, ואולי בעצם רק בדבר אחד: נדמה לי שאין בעולם תחושה כמו לעמוד באצטדיון מלא עד גדותיו באוהדים, ולהבקיע, ולראות את הר הגעש מתפרץ. אולי היחידים שחווים משהו דומה הם אמנים שממלאים אצטדיוני ענק.

מי שאוהב כדורגל בדרך כלל מעריץ שחקני שדה. לרוב קשרים או חלוצים, בעיקר כאלה שמבקיעים. כי בסופו של דבר הגולים הם המפתח לניצחון, וניצחון הוא המטרה. לצאת וידך על העליונה, וכשהיריבה עם הגבות בחול. בעיקר כשזה דרבי, או כשזו בית"ר. לא שזה קרה לנו הרבה בשנים האחרונות (היי, העונה ניצחנו בדרבי!), אבל אני זקן מספיק כדי לזכור דאבל, וגביעים, ועוד דאבל, ואם אני מפשפש מספיק חזק בזיכרון - אז גם אליפויות וגביעים משנות ה־80.

הכל על הכף

ואם לחזור להערצה, אז יש רק איש אחד במגרש שיכול לזכות בהערצה יותר גדולה משחקני השדה: השוער. וכדי שזה יקרה, הוא צריך לתת הצגה כזאת שתנצח משחקים. ואם לזקק עוד יותר את הנקודה (הלבנה), הוא צריך לעצור פנדל. או פנדלים. רצוי במשחק מכריע, שבו הכל מונח על הכף ולכולם רועדות הרגליים, ולשוער גם הידיים.

שביט אלימלך היה כזה. מי שלא ראה את ההופעה שלו בסטמפורד ברידג' מול צ'לסי הגדולה, במסע האירופי המופלא של הפועל בעונת 2001/2, לא ראה תצוגת שוערות מימיו. אבל רגעי הקסם האמיתיים שלו היו בפנדלים. מהשער שלקח לוואליד באדיר בזמן פציעות במשחק אליפות מול מכבי חיפה, ועד ארבעה פנדלים שעצר (שיא עולמי) בחצי גמר הגביע מול אותה מכבי חיפה (שהשוער שלה, אבי פרץ, לקח בו שני פנדלים, אבל מי זוכר).

כשנפגשנו, שאלתי אותו איך זה קרה. שביט ענה שזה כישרון טבעי. ביקשתי שיסביר. הוא השיב שזה אינסטינקט, שתמיד היה לו את זה, אבל שצריך גם עבודה קשה ("אימונים"), להכיר את היריב ("ללמוד איך הוא בועט") ולדעת לעשות פסיכולוגיה ("להלחיץ אותו יותר ממה שהוא מלחיץ אותי").

תהיתי אם זה עבד על כולם. הוא השיב שלא, אבל שאין בועט שלא לחוץ לפני פנדל. לעיתים מגודל המעמד, לעיתים מהפאדיחה. אין שום דבר, הוא הוסיף, שמשתווה לתחושה של לעצור פנדל בגמר גביע. או בדרך לגמר. או במשחק חשוב. את הפנדל של באדיר, אמר, הוא עצר בחיפה, מול מגרש מלא אוהדים ירוקים. אף שהכיף הכי גדול שלו היה לעצור פנדלים בבלומפילד, מול שער 5 שמלא באוהדי הפועל.

חזק, ליד העמוד

אז הגענו לבלומפילד. הוא התעכב טיפה, כי היו טילים ואזעקות, והוא היה צריך לדאוג לילדים שהוא מאמן בהפועל. נפגשנו בחדר ההלבשה (היי, שביט פא**נג אלימלך לובש כפפות לידי), והתלבשנו. הוא במדים של שוער עם הספרה 1 על הגב והשם אלימלך, ואני עם המספר 10 והשם לימור. ואז יצאנו למגרש. היציעים היו ריקים, כי מלחמה, ובכל זאת אפשר היה לדמיין את התחושה. הלכנו לשער 5 (איך לא), והוא נעמד בשער והתנצל. "לא זינקתי מאז העונה של 'גולסטאר', אני לא בכושר", אמר. הבהרתי שזה לא תירוץ: הוא שביט אלימלך, המלך של הפנדלים.

והוא נותר כזה. אחרי כמה בעיטות חימום (הממזר רצה לראות איך אני בועט ולאן אני מסתכל), ניגשתי לבעיטה הראשונה. סידרתי לו זינוק דוגמנות והצלה מהסרטים, ואז עוד אחת, ועוד אחת. נכון שאני קצת חלוד (טוב, קצת הרבה), אבל בחיי שכשהוא עומד בשער - הוא יותר גדול מכפי שהוא באמת. או שאני התרגשתי מדי. או שחסר לי הקהל. או שכל התשובות נכונות.

"אתה חייב להבקיע", הוא אמר. "בשביל זה באנו". עניתי שבאנו כדי לראות אותו עוצר. "אבל אמרת שהחלום שלך הוא לתת לי גול בפנדל". אז לקחתי מרחק, והסתכלתי עליו. הוא עבר כאן כבר הכל, ואני ראיתי כאן כבר הכל. עמדנו שם - שוער ענק שגם בגיל 50 וקצת לא מוכן שאף אחד יבקיע לו ומזנק על כל כדור, ומעריץ מושבע שעדיין לא מאמין שזה קורה - מסתכלים זה לזה בעיניים, ואז בעטתי לפינה הימנית התחתונה. כמו שכתוב בספר. חזק, ליד העמוד. שביט זינק נכון, אבל לא הצליח לעצור. שער!