דויד ברוזה יושב בחדר המלון ומשקיף על מפרשית ששטה אי־שם באופק הים התיכון. כבר 40 שנה הוא חי על קו ניו יורק־תל אביב, לפעמים גם מדריד, נע בין שלוש קריירות: הישראלית, שכולנו מכירים; האמריקנית, שמביאה אותו לתור את ארה"ב על מרחביה האדירים, מהתפוח הגדול דרך הדרום העמוק ועד לחגורת התנ"ך; והספרדית, שהחלה כמעט במקרה, כחלק סיפור חיים מרתק שיכול בקלות להיות סרט הוליוודי.
הרומן הספרדי שלו מזכיר קצת את זה של סיקסטו רודריגז, זמר אמריקני נשכח שפעל בשנות ה־60. סרט דוקומנטרי עליו מ־2012 שהצליח ברחבי העולם, "מחפשים את שוגרמן", סיפר כיצד גילה בשלב מאוחר מאוד בחייו, לאחר שכבר פרש מזמן מהמוזיקה, ששיריו היו להיטי ענק בעלי משמעות חברתית־אקטיביסטית בדרום אפריקה. גם ברוזה, כמותו, גילה יום אחד שהמוזיקה שלו אהודה במיוחד בספרד, ושם יש מי שמוכנים להישבע שהוא בכלל אחד משלהם. כשהוא שומע את ההשוואה הזאת, הוא מחייך ואומר: "זה יותר כמו... איך קוראים לו? פורסט גאמפ".
"הקשר הספרדי" - טריילר לדוקו החדש על דויד ברוזה // צילום: באדיבות HOT8 ו-Vice Versa Films
אבל ברוזה הוא קודם כל אבן יסוד בתולדות המוזיקה הישראלית. הוא עומד בצומתי התרבות שלנו כבר כמעט חמישה עשורים, וסיפורו, כמו שיריו הרבים, שזור בזה של המדינה, על תלאותיה ומלחמותיה. כיום, לצד השתתפותו באיחוד המגה־מצליח של "הכבש השישה עשר", תקליט הילדים הישראלי מכולם שיצא ב־1978, הוא מבצע במופע מיוחד את כל שירי "האשה שאתי", האלבום שהוציא אחרי מלחמת לבנון הראשונה, שהרסה את מסע הקידום של התקליט שקדם לו, "קלף".
"לפעמים אני באמת צריך להזכיר לעצמי איזו הופעה אני עושה הערב", הוא אומר. בין להיטיו הרבים בולט במיוחד "יהיה טוב", שכתב לו החבר היקר והנפש התאומה יהונתן גפן ז"ל, לרגל ביקורו בישראל של נשיא מצרים אנואר סאדאת. גם ב־2006, ימי מלחמת לבנון השנייה, ברוזה היה אמון על הרמת מצב הרוח הלאומי - הפעם בגרסה של טרובדור מקלטים.
גם במלחמת "חרבות ברזל" הוא היה שם, כמובן, כדי לעודד ולהרגיע. "עשיתי יותר מ־400 הופעות התנדבות ברחבי הארץ,וכל מה שהיה לי חשוב זה החוסן הנפשי של האזרחים באשר הם, בכל מקום ובכל פינה אפשרית", הוא אומר. "המוזיקה מאפשרת לנפש להירגע".
בספטמבר האחרון הוא חגג 70, ולאחרונה נראה שמעגלים רבים בחייו נסגרים - בין השאר ב"הקשר הספרדי", הסרט התיעודי על אודותיו שיצר אבידע ליבני ("האלבומים", "שק של סנטימנטים", "חייב לזוז"). בדוקו של HOT8 (שמשודר גם ב־HOT VOD) ליבני וברוזה צוללים אל הסיפור שמאחורי "האשה שאתי", אלבומו השלישי של המוזיקאי, שהפך אותו מעוד זמר מצליח לשם מוכר בכל בית ולתופעה תרבותית.
בלא מעט בתים בישראל יש מי שמשוכנעים שלברוזה יש שורשים ספרדיים. אחרת - לכו תסבירו את הביצועים האיקוניים ל"סיגליות", "טיו אלברטו" ו"בנהר של סביליה". אבל כפי שמגלה הסרט, האלבום ההוא, שכולו תרגומים לעברית של שירים ספרדיים שליוו את ילדותו הלא־בהכרח עולצת של ברוזה, מסתיר פצע גדול.
מוכר ציורים בשוק
זה סיפור שמתחיל בסוף אוגוסט 67', אחרי מלחמת ששת הימים, כשהוא היה בן 11. ממש בתחילת שנות האופוריה הישראלית, שהפרידו בין המלחמה הקצרה ההיא לזו העקובה מדם שפרצה בסתיו 73'. ארתור, אביו של דויד, החליט יום אחד לצאת להרפתקה כלכלית ששינתה את מסלול חייו של ברוזה הצעיר לעד. "אבא שלי רצה להתנסות במשהו אחר, באווירה אחרת, ומשום מה הוא בחר בספרד", הוא מספר. "ספרד לא היתה אפילו נושא דיבור אצלנו בבית. אנחנו לא ספרדים, לא היתה אז אפילו שגרירות ישראלית בספרד".
וכך, באמצע החיים, עלתה המשפחה - האב, האם שרונה אהרון (זמרת ישראלית מוכרת ומצליחה בזמנו), הבת טליה והבן דויד - על מטוס למדריד. דויד מצא את עצמו אבוד. "פתאום אין לי שפה. אני לומד בבית ספר בריטי, לא מבין אנגלית, לא מבין ספרדית, ובבית החלטתי שאני לא מדבר יותר עברית. פשוט לא מדבר. זה היה מרד שקט. אני לא מאלה שצועקים או מתלוננים, אני קובע עובדות.
"לידי בכיתה ישבו הבנים של השגריר הסורי, השגריר הירדני והשגריר המצרי - הכל בכיתה אחת. אני בן לאמא שנולדה בתל אביב, לסבתא ממקימי רחובות ולמשפחה שהיא ממקימי קיבוץ דגניה. אבא שלי הגיע לישראל מלונדון והביא את כל הבריטיות שלו איתו, אבל הוא שירת בחיל האוויר הישראלי, ואנחנו גדלנו פה, ברחוב יהודה הלוי. הייתי הכי תל־אביבי שיכול להיות, וברגע אחד לקחו אותי משם והעבירו אותי למקום עם שתי שפות זרות".
אתה בעצם מתאר משבר זהות.
"כן, ומה שחיזק את הקשר שלי לארץ באותה תקופה היה ספרים ועיתונים. היינו מנויים ל'הארץ', והייתי קורא הכל, גם דברים שהייתי צעיר מכדי לקרוא. אפילו את התשבצים. הספרדית שלמדתי היתה שפת רחוב, לא הספרדית שאני מדבר היום. מכרתי ציורים שלי בשוק הפשפשים בגיל 14. כל מי שהיו סביבי היו צוענים, אביונים או סטודנטים. אני זוכר שיום אחד אבא שלי ישב בבית עם כמה אנשי עסקים והציג אותי בפניהם בכבוד, 'זה הבן שלי'. אמרתי להם 'מה העניינים? מה קורה?' והם הסתכלו עלי מוזר. אחר כך הם אמרו לו 'אנחנו לא יודעים מאיפה הוא לומד את הספרדית שלו, אבל זו ספרדית של פאלטו' (אחד מהרחוב, ע"פ).
"דרך הרחוב התחברתי לסטודנטים ספרדים שהיו אנטי הממשל של פרנקו (הדיקטטור שעמד בראש המדינה מ־1939 ועד אמצע שנות ה־70, ע"פ), ובתקופה ההיא, כשכבר הייתי סטודנט, כל הזמן היינו עושים מחאות ומרססים על קירות. אפשר לומר שבגיל 15 כבר התחלתי לפתח את הזהות הפוליטית שלי, והייתי בעצם אנרכיסט. חברים שלי ואני היינו מתכננים פעולות מחאה, אבל לא יכולנו לעשות את זה בבתי קפה, כי בכל מקום הסתובבו שוטרי חרש. אז היינו נפגשים אצלי בבית, מתוך מחשבה שבגלל שאני זר, אף אחד לא יחשוד בי.
"ערב אחד, אחרי שסיימנו את הלימודים, הלכנו לקונצרט של הבלוזיסט הבריטי ג'ון מאייל באצטדיון הכדורסל של ריאל מדריד. כולם באו עם כרזות אנטי־פרנקו ודגלים אדומים, רוקנרול. בסוף ההופעה הגיח משום מקום בן הזוג של עוזרת הבית שלנו, חוליאן. הוא קרא לי הצידה, הזמין אותי לבירה ואמר לי 'תקשיב טוב, כשתצא מפה תראה בצד את המשאיות של המשטרה האפורה, המשטרה הפוליטית. יש קרייסס. כל החברים שלך כרגע במעצר, ואתה אחד המסומנים. מה שעומד לקרות זה שאתה הולך עכשיו הביתה, אורז את עצמך ולא חוזר לפה. אני ראש המשטרה החשאית, הייתי נוכח בכל הפגישות שלכם'. כל הזמן חשבנו שהוא איזה אביון, בן הזוג של עוזרת הבית שעבד לפעמים כגנן. הוא ממש היה כמו משפחה בבית שלנו, והתברר שהוא עקב אחרינו כל הזמן הזה".
אדיוס, רוקנרול
ברוזה, שהספיק עד אז להפוך גם לאלוף מדריד בשחייה לנוער, עזב בבהילות את ספרד, ולאחר שהות קצרה ביוון עלה לארץ לבדו ב־1974, אחרי מלחמת יום כיפור, במטרה להיות לוחם - אבל אסתמה שאובחנה אצלו הביאה אותו לש"ג בשלישות ברמת גן. הוא כבר ניגן אז בגיטרה, ותלמה אליגון, אז קצינת חינוך בחיל התותחנים, היתה זו שגילתה אותו ושגרמה לו להפוך לזמר, חרף התנגדותו. פחות או יותר באותו זמן, ב־1978, הוא נישא לרותי גביזון, אשתו הראשונה, שממנה התגרש אחרי 30 שנה ושלושה ילדים.
גם החברות עם יהונתן גפן נוצרה באותן שנים, ובעקבותיה הגיעו מופעי "הכבש השישה עשר", וגם אלבום בכורה שכלל את "יהיה טוב". ואז הגיע "קלף", אלבומו השני, ובו להיטים כמו "חיפה" ו"דניאלה". האלבום יצא באפריל, מלחמת לבנון פרצה ביוני, וסיבוב ההופעות לקידום האלבום הפך לטור בין מוצבים.
"במשך 90 יום, בין טילים ופצצות מצרר, יהונתן, יהודה עדר ואני הופענו מול חיילים", הוא מספר, "יהונתן הופיע עם דרגות הקצונה שלו, והנוכחות שלו הרגיזה אנשים בגלל בדיחות שהוא סיפר. בשלב מסוים האשימו אותו בדה־מורליזציה וערכו לו משפט שדה. קצין שאיבד את הנשמה שלו בתל פאחר בששת הימים עמד למשפט על בדיחה שאולי אמר על אריק שרון, כדי שחס וחלילה לא נעמיד את עצמנו במבחן".
המומנטום שנוצר סביב האלבום אבד, וברוזה שקע בדיכאון - תוצאה של שילוב בין המראות הקשים שנחשף להם לבין גורלו של האלבום החדש. אלא שאז, מה שהתחיל כמיזם ביניים - אלבום עם שירים שגדל עליהם בספרד שתורגמו לעברית על ידי חברו גפן, מעין פרויקט בין־אלבומים שמטרתו להעביר את הזמן מתקליט לתקליט - הפך אותו בן־רגע לכוכב־על.
זו לא היתה התוכנית של ברוזה, שבעיני רוחו דמיין את עצמו כוכב רוקנרול מרדן, ובוודאי לא זמר שירי פולק רומנטיים בספרדית. זו גם היתה ההצלחה שגרמה לו לעזוב הכל ולעבור לניו יורק לפני כמעט ארבעה עשורים. היום הוא חי שם עם מעצבת האופנה הישראלית נילי לוטן, אשתו השנייה מאז 2011. למעשה, ניו יורק היא בסיס האם שלהם בין ישראל לספרד. כעת, עם ראש העיר החדש, זוהרן ממדאני, שאינו חובב ישראל גדול, ובאקלים החברתי־פוליטי הנוכחי, הוא מוצא את עצמו בצד הלא נכון של השיח.
קשה יותר למוזיקאי ישראלי לקדם את עצמו באמריקה היום?
"ברשתות כמו CNN ופוקס ניוז הדבר הראשון שרוצים לדבר איתך עליו שם זה המצב. למרות שאתה פעיל בענייני שלום ויש לך מסר חברתי ואתה עובד עם כל המגזרים בחברה הישראלית, עדיין אומרים לך 'אנחנו רוצים לדעת איך אתה מסביר את מה שקורה'. אז אתה מסביר ואומר 'סליחה, בואו לשמוע את המוזיקה שלי ותבינו הכל' - אבל אי אפשר, הם לא יקבלו את זה, הם רוצים לקבל תשובות.
"יש עסקים שבאמת לא קל להם. אפילו ב'Breads' בניו יורק העובדים עשו בלגן לבעל הבית, קמו, הפגינו. גם אני חוויתי את זה. היה אירוע של עיתון בניו יורק, ממש בתחילת המלחמה, וביקשו ממני לבוא ולבצע שיר. באתי בשמחה, ואז אנשי הצוות של האירוע פשוט הניחו הכל ועזבו בהפגנתיות, כי זה היה אירוע ישראלי.
"ניגשתי לסאונדמן וניסיתי לדבר איתו, והוא קילל אותי קללות עסיסיות. אמרתי לו 'אתה לא מכיר אותי', והוא ענה 'אני גם לא אכיר אותך'. אמרתי 'אתה ועוד איך תכיר אותי, ואולי תבין שלא כל מה שאתה חושב שאתה יודע זה מה שקורה באמת'. בקיצור, הוא עף משם, היה נזק לאירוע, אבל המנכ"ל של המקום היה מדהים, דיבר עם ההנהלה, עשה סדר וכולם חזרו לעבוד. הכל היה בסדר בסוף, אבל זה לא נעים. למפיק שלי בארה"ב היו כמה הופעות גדולות שבהן הצוות הודיע שהוא לא מוכן לשרת את הבמה, אז המפיק התמודד עם זה, לא נלחם בהם בכלל, לקח צוות עצמאי שעשה את העבודה".
אתה מודאג ממה שעתיד לקרות עכשיו, כשראש העיר הוא אנטי־ישראלי מוצהר?
"ממדאני עוד לא עשה שמות, ועוד לא עשו בו שמות. אני כל הזמן אומר, 'אתה לא יכול לכופף את ניו יורק, ניו יורק תכופף אותך', לא יעזור כלום. אני מאחל לו שכל החלומות שלו וההבטחות שלו יקוימו, או אפילו חלק מהם, והוא ישפר את המצב החברתי והכלכלי של כל מי שצריך ורוצה לחיות בעיר. בואו נהיה סבלניים. יש לו כמה שנים, הוא צעיר ונמרץ.
"להגיד לך שאני אוהב את מה שיוצא לו מהפה מבחינת התבטאויות? אני חושב שזו בושה וחרפה, ולא ראוי שאיש ציבור ידבר ככה. אבל מה אני יכול להגיד? הרי אצלי בבית הנציגים הפוליטיים, נציגי העם, מדברים בכזו רמה מחפירה, שבבית הספר היו נותנים לנו ציון אפס אם היינו מדברים ככה. ויש 120 כאלה, זה לא מישהו ספציפי. אז אני לא אוהב את זה גם כשזה אצלי בבית".
איך אתה מסביר את הנתק בין הסנטימנט הישראלי למה שקורה בעולם?
"העולם מעוות ומוסת, אבל אני לא יכול לתת ציונים לפוליטיקאים פה, כמו שאני לא יכול לתת ציונים לפוליטיקאים שם. הפוליטיקאים לא עושים שירות טוב לאף מדינה - לספרדים, לאמריקנים, לצרפתים, לבריטים, וגם לישראלים ולפלסטינים. אף אחד לא מקבל את השירות שהוא אמור לקבל ממשרתי הציבור, אז כולם סובלים".
כוחנו בתרבותנו
בספרד, שבה הוא מרבה להופיע, ברוזה מקבל תוארי כבוד ומנסה לשכנע מקומיים לשווא שאף על פי שקיים בארצם אזור בשם "ברוֹזָס" - הוא בעיקר ספרדי של כבוד. קצוות מעברו התחברו כבר לקראת סוף שנות ה־90, כשהוזמן להתארח בתחנת רדיו ספרדית. "אחרי השידור באו אלי שני אנשים ואמרו לי, 'קיבלנו פתק מהמנכ"ל הכלל־ארצי של התחנה הזו, הוא מבקש שתעלה אליו'.
עליתי אליו למשרד ופגשתי בן אדם עם שיער לבן. התחלנו לדבר, ואז הוא גילה לי שהוא אחד מהחבורה שהייתי מפגין איתה. הוא אמר לי 'מאז אותו לילה בקונצרט לא ראיתי אותך - בוא חבק אותי! שמעתי שאתה מתארח אצלנו בשידור, לא האמנתי שאתה חי בכלל. לאן נעלמת? לא שמענו ממך 25 שנה!'"
במהלך 25 השנים הללו ברוזה הפך למוזיקאי ולגיבור גיטרה ספרדית מהשורה הראשונה בישראל. אחד השיאים שאליהם הגיע היה, כאמור, השתתפותו באלבום המופת "הכבש השישה עשר". "כבר כמעט 20 שנה משרד ההפקות מנסה להרים את המופע הזה, עוד כשיהונתן היה בחיים", הוא מספר על מה שהפך לאיחוד הבימתי של העשור. "כל המפגשים שלנו לקראת המופע היו סודיים. לאו דווקא מהכיוון שלנו, אלא של המשרד, של הצד העסקי של המוזיקה הזו, כי במשרד ידעו שאם אנשים יידעו שזה קיים - כל האנטנות יזדקפו וכולם ישאלו 'מתי הם יופיעו?'
"אז עשינו את זה בשקט, 11 חודשי חזרות, אף אחד לא ידע. אם מישהו היה יושב מחוץ לאולפנים, ברחוב אחורי ברמת גן, ובמקרה שם לב שמגיעה מונית ויורד ממנה גידי (גוב), וממונית אחרת יורדים נגנים ואני ויוני (רכטר) ויהודית (רביץ) - אולי הוא היה מצליח לחבר את הנקודות".
למה זה באמת לא קרה קודם? היו שמועות על איחוד כבר ב־2015.
"אני לא יודע למה. אני תמיד אמרתי כן לאיחוד. אני מעריץ של גידי, יוני ויהודית מגיל צעיר, אז לחשוב שאוכל לשבת איתם עוד פעם? ההצלחה של זה לא היתה רק בזכות המוזיקה והטקסט, אלא גם בזכות כל הנפשות המעורבות".
סופרבנד. כל אחד הפך לאייקון. ציפיתים לכזו תגובה היסטרית?
"אנשים חוו וחווים עם המופע הזה תהליך פנימי רגשי ומורכב, שיש לו הרבה רבדים. זה לא רק זה שהם היו ילדים כשהם שמעו את השירים האלה בפעם הראשונה, ועדיין משמיעים אותם לילדים ולנכדים. למצב שלנו היה הרבה קשר לזה. אנחנו מדינה במצוקה, חברה במצוקה, כך שמספיק שאתה מנעים למישהו ופורט לו על מיתרי הרגש, שטומנים בתוכם את הזהות הישראלית, כדי שהוא יתפרק.
"לדעתי, הכוח של כל חברה הוא התרבות שלה. דני סנדרסון אמר לי אחרי ההופעה 'זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני צוחק, בוכה וישן בו בזמן' - והוא בן אדם ציני".
סוס מנצח
בסוף ליהונתן לא יצא להשתתף באיחוד. ספר על הקשר שלכם בשנים האחרונות.
"היינו בקשר מאוד חזק. דיברנו וביקרתי אותו הרבה. הוא היה כותב לי חומרים, אני הייתי מלחין, כל הזמן עבדנו. ביקרתי אותו בבית שלו בבית יצחק ביום שישי, כמה ימים לפני שהוא נפטר. הייתי אמור לפגוש אותו, והוא פשוט נפטר פתאום. בחצי השנה האחרונה שלו הוא קצת הרגיש לא טוב, אבל הוא לא ידע שזה הולך להיות הסוף שלו.
"בן אדם עובר כל מיני תהליכים, ואתה לא יודע באמת מה מצבו. אנחנו פשוט היינו בקשר טוב, מדברים באותה תדירות, עם אותה אהבה. בהלוויה שרתי לו. כשאתה פוגש בן אדם, אתה לא מודע לזה שזה אחד המפגשים החשובים בחייך, ושזה מסע. אתה פשוט מזין ומטפח את זה כל הזמן, כי זה חשוב לך".
אתה עוד חושב עליו?
"כן, הוא עולה לי במחשבות כל הזמן, ואני גם שר אותו כל הזמן. הוא חלק ממני, הוא צמוד אלי".
כששומעים את ההיסטוריה שלך בספרד, על המרדנות והאקטיביזם, פתאום החיבור ביניכם נראה הרבה יותר הגיוני וטבעי.
"ליווינו זה את זה במשך 46 שנה על בסיס כמעט יומי. הוא היה הדון קישוט שלי ואני הייתי הסנצ'ו פנסה שלו. אבל לפעמים הייתי רוסיננטה, הסוס של דון קישוט. יהונתן באמת ראה טחנות רוח, שמהן הוא הפליג למקומות שהוא לא ראה בחיים ולא היה בהם מעולם.
"הוא היה רואה את קצה ההר ורוצה להגיע למעלה, אבל כדי להגיע למעלה אתה צריך לעשות סיבובים ולהקיף את ההר שוב ושוב. ככה הוא עלה, כשאני הסוס שלו. עזרתי לסחוב אותו. המנוע שאני הבאתי עזר לו לדחוף את העגלה עוד טיפה למעלה.
"ליוויתי אותו, שמעתי את ההגיגים שלו והלחנתי אותם על הגיטרה. דרכו, אחרי כל כך הרבה שנים, הצלחתי לפתור את התחושה הקשה שהיתה לי כשהעבירו אותי מתל אביב למדריד. באמצעות התרגומים וההצדעה שלו לתרבות הספרדית, ובזכות הישראליות הבוהקת, המבריקה והעמוקה שלו, הצלחתי בעצם לפתור את הזרות שהיתה לי במעבר לספרד. 'האשה שאתי' הוא מכתב אהבה לתרבות הזו".
ומה לגבי ישראל? אתה עדיין מחזיק בדעה ההיא מהסבנטיז, שיהיה טוב?
"אין לי ספק ולו לרגע שיהיה טוב. אנחנו במבחן הישרדות קשה, אבל מוזיקה היא מנטרה ונחמה לנפש - וכן, בסוף יהיה טוב".
