במסעדה הזו אוכלים בחושך, וזה רק משפר את הטעם

סמיכות החושך במסעדת "בלקאאוט" נוטעת בי שקט, כמו זה שהייתי מחפשת בבית הילדים מתחת לשמיכה. חושך מוחלט, בלי חורים שדרכם מסתננים צלליות ושדים. הפעם הראשונה שהלכתי למסעדה הזו, שפועלת במרכז "נא לגעת" בנמל יפו, היתה עם אלמה ומיכאל, שהיו אז ביסודי. הוא אומר שזו פעם ראשונה שטעם תפוח אדמה סגול. אני לא זוכרת את האוכל, רק את המתיקות שטיפסה אצלי בבטן כי הצלחתי למצוא לשלושתנו איזה מחבוא של שקט מדפיקות הבית המתפרק.

לפעם השנייה הגעתי בזוג, ולמלצרית שלנו קראו רות. הידיים שלי על הכתפיים שלה, שלו על שלי, רכבת קצרה לתוך החושך. הוא לא אהב את זה שהוא לא רואה מה שקורה מסביב, וחריצת השיניים של הספק שיגעה אותו. היא סיפרה שנולדה כבדת ראייה, שמגילאי העשרה היא כמעט לא רואה דבר. שבגיל 19 נישאה לגבר שאהבה, אפילו שאמא שלה לא היתה מבסוטה מזה שהוא גבר רואה. נולדו להם שני ילדים, רואים ושומעים, וברוך השם גם הנכדים. הם התגרשו כבר מזמן. רות אמרה "עזבתי אותו כי הוא לא הצליח לראות אותי".

בשבוע שעבר חזרתי ל"בלקאאוט" לבדי, הפעם להשתתף בטעימת שוקולד שאחת לכמה זמן מתקיימת שם. קיוויתי שרות שוב תהיה הקטר שלי, אבל המארחת בכניסה אמרה שהיא כבר פרשה לגמלאות, ואני התמקמתי בין קרונות של אנשים זרים, ביניהם אבא עם שתי ילדות ביסודי שגירדו לי את הגעגועים.

לנהל את ההנגשה

מוחמד הוא שהושיב אותי בשולחן משלי, וכשנשענתי על הקיר, מחכה שמוזיקת המתמקמים תתחלף בשקט, נזכרתי בנעמי חזן, הח"כית לשעבר. לפני שנים אישרה באוזניי סיפור מקסים שהילך על אודותיה, על זה שהיתה עולה לטיסות מצוידת בחבילה של פרלינים, ואיך שכבו השלטים המורים, היתה ממקמת על המגש את תכשיטי השוקולד, מכסה את העיניים במסכת הבד שמחלקים במטוס, וככה, בעיניים עצומות לרווחה, היתה מנסה לזהות במה ממולא כל פרלין.

מנהלת התיאטרון, אפרת שטינלאוף: "העיוורון מאפשר חקירה חושית. אנחנו לא אומרים 'תראו איזה יופי השחקנים, ואיך הם מסוגלים'. ההעצמה היא לקהל שעובר חוויה טרנספורמטיבית"

כבר 13 שנה ניצה לניאדו, קונדיטורית בהכשרתה, מעבירה את הטעימה הזו. מנחה אצבעות לגשש את דרכן בחושך לקנקן מים, מלמדת להכניס אצבע לתוך כוס הזכוכית בשעת המזיגה ככה שלא נמזוג יותר מדי. משם, לאורך ההנחיות, ממשיך תיפוף אצבעות זהירות לעבר שלוש קערות.

בקול רך, באסרטיביות מיומנת, ניצה שולטת בקצב הטעימות. שאלות, אם בכלל, רק לפי הקיו שלה. לטעום ולנסות לזהות. מימין כפתור שוקולד גולמי מריר וטוב, באמצע שוקולד חלב, ומשם לשוקולד הלבן, שכבר מרחרוח ראשון החלטתי לוותר עליו.

בין הטעימות היא מספרת על ההיסטוריה של הקקאו, שרוב החוקרים מסכימים על זה שהוא בוית בדרום אמריקה ולא במרכזה, ועקבותיו הולכות 5,400 שנה אחורה. על הילידים שהשתמשו בו למסחר, על מגלי הארצות הספרדים שהגיעו למרכז אמריקה במאה ה־15 ופגשו משקאות שוקולד חמים וקרים, שיוצרו בדרך כלל בתהליכי התססה.

מרירות מבורכת בסיפורים, ומתיקות גדולה בשני פרלינים, האחד עם קרמל, בשני פופקורן מסתתר. טראפלס נפלאים הם שהביאו איתם את החשק להתרכז. משה חג'ג', השף של המסעדה, הוא שחתום עליהם. ציפוי הקקאו ממסך את הנחיריים, ורק במעמד הבליעה ארומת חליטת הארל גריי האצורה בתוכם מציגה את עצמה.

מוס שוקולד עשיר וטוב הוא שחתם את הטעימה, והתחיל הסטנד־אפ של מוחמד שקור, זה שב"נא לגעת" כולם קוראים לו מוחי. בן 43, הצעיר מבין 14 אחים ואחיות מכפר בצפון, שבגיל צעיר אובחנה אצלו מחלה שפוגעת בעיניים ובתהליך איטי וידוע מראש הראייה הולכת ונעלמת. מספר על זוג הורים שהשכילו לטפח אצלו את תחושת המסוגלות, את דרך העשייה העוקפת את השקיעה בקדרות. בוגר תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ולימודי עיסוי רפואי בווינגייט, שהתחיל כמדריך סדנאות ומלצר במרכז, ובעשור האחרון הוא שמנהל את ההנגשה במרכז, מנגיש משחקי כדורגל במגרשים ואמנות לעיוורים במוזיאון תל אביב, יוצר תוכן ומנהל הנגישות ב"נא לגעת".

כמוהו, ככה גם אוריאן שמלשווילי, שצמחה במוסדות חינוך לאנשים רואים, מדברת על חיים רואים מתוך העיוורון. מכבי ספרין, בן 36, מספר על מחלה נדירה שלפני עשור התפרצה במפתיע והרסה את המקולות. איבד את מרכז הראייה בתוך כמה ימים. אחרי זה המשיכה המחלה לנוון את הרשתית בהידרדרות הדרגתית, עד לזיהוי מקור אור וחושך בלבד.

דקות ארוכות נמשך השקט, עד שהקהל נעתר להזמנה "לשאול על כל דבר ומה שתרצו". שאלות מהססות, מתפתלות, החלו עולות מתוך החושך, וכשמישהי שאלה מה הם הכי היו רוצים מאיתנו, האנשים הרואים, כשאנחנו נפגשים איתם ברחוב, ענה לה מכבי, בצ'יל הזה שלו: "כשאתם פוגשים עיוור ברחוב, קודם כל תשימו לו רגל".

עם הצחוק התגלגלו עוד שאלות על רחמים עצמיים ועל יתרון שמגיע עם העיוורון. "כשאתה לא רואה", ענתה אוריאן, "היחס לאנשים הוא אחרת. הדברים שאתה מסתכל עליהם הם שונים. אני חושבת ששם אנחנו מרוויחים דברים".

שפת סימנים במגע

"קיימתי הרבה ראיונות עם עיוורים במהלך בשנים האחרונות", אומרת אפרת שטינלאוף, במאית, יוצרת ומרצה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שכבר שלוש שנים וחצי מנהלת את תיאטרון "נא לגעת". "אין עיוור שלא יגיד לך שאובדן הראייה לא היה רגע קשוח. אבל אחרי האבל הם מצאו דרך לחיים מלאים, ויש רווחים ויש חופש".

הכרתי אותה בראשית דצמבר האחרון, בחזרה הגנרלית לקראת ערב הפרידה מ"לא על הלחם", הפקת מקור שעלתה לפני 18 שנה בבימויה של עדינה טל, מייסדת "נא לגעת", שבה אנסמבל שמורכב מ־11 שחקנים חירשים־עיוורים יוצר רצף יפהפה של תמונות מתחלפות במשך הזמן שמכתיבה אפיית כיכר לחם, מלישת הבצק ועד ליציאה מהתנור. הצגה יחידה מסוגה שהסתובבה שנים בעולם שלא הכיר עבודות כמוה.

הטראפלס הנפלאים בחושך מביאים איתם את החשק להתרכז. ציפוי הקקאו ממסך את הנחיריים, ורק במעמד הבליעה ארומת חליטת הארל גריי האצורה בתוכם מציגה את עצמה

את חלק מהשחקנים זיהיתי מייד, אפילו שעבר עשור מאז ראיתי אותה. את בת שבע מלכה בר־נתן, שחקנית נהדרת, שכמו מרבית חברי האנסמבל, גם היא סובלת מתסמונת אשר. היא נולדה חירשת, ועם השנים, בכרוניקה ידועה מראש, איבדה את הראייה, והיום היא מתקשרת באמצעות שפת הסימנים במגע של כף היד. גם את ג'ניה שצקי זכרתי, הילדה שנולדה בבריה"מ לזוג שחקנים, גדלה בתוך התיאטרון ולבושה כמו כוכבת הוליוודית.

מימין לבמה יושב איציק חנונא, שמשהו בנוכחות שלו מזכיר לי, אז כמו היום, את זו של השחקן אלברט פיני. בניגוד לשאר חברי האנסמבל, חנונא נולד עיוור, וכתוצאה מדלקת קרום המוח התחרש בגיל 11. קטעי דיבור עוד אצורים אצלו בגרון, הוא שולט בברייל ומתקשר בשיטת לורם, שבה כל אות מיוצגת על ידי אחד מפרקי האצבעות והמתורגמן מקיש באצבעו על פרקי כף היד של איציק.

בעולם המאבד עניין בהקשבה, כשסימני שאלה מפסידים לסימני קריאה, ההתעקשות של חנינא על דיאלוג, על פרסום כתבים משלו, מעיפה את השכל. שעתיים אחרי זה, כשהתחילה קבלת הפנים בפואייה ובאו כל מוזמני, מפורסמי ומכובדי המרכז, היו שם לא מעט שהגיעו במיוחד בשבילו.

שטינלאוף הגיעה לניהול התיאטרון משנים של סחרחרת עשייה. היא חתומה על אינספור הצגות שרצו באולמות הפרינג' שמצאו קול בפסטיבלי התיאטרון. הסתכלתי עליה בחזרה, עומדת חמושה במיקרופון ומנהלת את כל האופרציה שבה לכל שחקן מתורגמן משלו ושיטות משלו, ושאלתי אותה מאיפה כל הסבלנות.

"זה מאתגר", היא עונה, "כי יש מנגנוני תיווך. וכמו בכל עבודה עם שחקנים, צריך לוודא שמי שמולך מבין מה אני רוצה. עבודה עם שחקנים היא תמיד תובענית. לפעמים רגשית, לפעמים מנטלית, התנהלות מול דעות ותפיסות אמנותיות. את הגעת בנקודת שיא של פרידה מהצגה, שזה דבר קשה לכולם. את ראית חזרה שבה פעם ראשונה עברנו על כל הערב הזה, שחוץ מקטעים מההצגה שילב נאומים וסרטים. נוסף על המרכיב הרגשי של עצב וקושי, זה דרש הרבה תעצומות נפש".

מחקר אמנותי חושי

הרפטואר המוצג בתיאטרון בניהולה של שטינלאוף כולל בין היתר את "משהו חסר", קבוצה של שחקנים חירשים ועיוורים הרוצים להעלות את "רומיאו ויוליה" כשרומיאו חירש ויוליה עיוורת - ובטעות מניחים שהשליח הוא הבמאי החדש; "שיח חירשים", שנוצרה על ידי שחקנים חירשים, מופע שמתקיים על ההומור במפגשים בין חירשים לשומעים; "החולה המדומה" של מולייר; "גוף שלישי", הנוגע במרווח הדק שבין מי שמדבר למי שמדבר בשמו; "הנסיך הקטן"; ואם ירצה אלוהי התקציבים, בקרוב יועלה "הכלה וציד הפרפרים", המחזה של ניסים אלוני בכיכובה של בת שבע, שלבמה נולדה.

"אני לא רואה בעיוורון או בחירשות צמצום, אלא הרחבה. עוד חומרים אמנותיים שתלוי איך עובדים איתם", משיכה שטינלאוף, "טקסטורות נוספות. שפת הסימנים היא עוד תנועה על הבמה, הנגשה לקהל שומע הופכת לעוד אמצעי. המדבבים שיושבים בצד הם הברקה אמנותית שהיא פשוט מדהימה. העיוורון הוא מחקר אמנותי שהקהל נשאב אליו. מאפשר חקירה חושית. אני עובדת פה עם שחקנים מאוד מוכשרים ומקצועיים. אנחנו לא מקום שבא להעצים את השחקנים ולהגיד 'תראו איזה יופי ואיך הם מסוגלים'. ההעצמה היא עבור הקהל שעובר חוויה טרנספורמטיבית".

חולמת על היום שבו את המלט יגלם חירש, ושכמו בתיאטרון העירוני של ברלין יעלה על הבמה אנסמבל המשלב בין שחקנים רואים ושומעים לחירשים ועיוורים, שיהיו הבחירה הראשונה לגילום דמויות שמראש כתובות ככאלה.

לכבוד כוחה של יצירה, לכבוד אנשים מקשיבים, לכבוד המסתכלים לעיוורון בעיניים ולכבוד אחת הזולות הכי שוות בחיים, אני מביאה בפניכם את המתכון של שף חג'ג' - שאותו פגשתי לפני שנים כשהייתי שף אורח במקום, לומדת ממנו שהגשת מרק או אוכל חריף לא באה בחשבון - לטראפלס עם ארל גריי שהפה מברך באור ובחושך.

טראפלס עם ארל גריי

המרכיבים

• 1 ק"ג מטבעות שוקולד מריר Callebaut 54% מוצקי קקאו (בטמפרטורת חדר)
• 500 מ"ל שמנת מתוקה 42%
• 3 תיוני ארל גריי
• 1 כפית מחית וניל מדגסקר
• קקאו באיכות טובה לציפוי

אופן ההכנה

• בסיר קטן, על אש בינונית, מחממים את השמנת עד לסף רתיחה (75–80 מעלות). מוסיפים את מחית הווניל ואת שלושת תיוני הארל גריי.
• מכבים את האש, מכסים וחולטים 10–12 דקות. מוציאים את התיונים וסוחטים בעדינות.
• בקערה גדולה מניחים את מטבעות השוקולד. יוצקים מעל את השמנת החמה. ממתינים דקה ומערבבים מהמרכז החוצה עד לקבלת גנאש חלק ואחיד.
• יוצקים את המסה לתבנית בגודל 50x30 מרופדת בנייר אפייה. מכניסים למקרר למשך 4-3 שעות, עד שהגנאש יציב וניתן לחיתוך.
• בעזרת סכין חותכים את הגנאש לקוביות במשקל כ־10 גרם כל אחת. בכפות הידיים מגלגלים כל ריבוע לכדור, מגלגלים באבקת קקאו ושומרים בקירור בכלי אטום.