כיאה למי שחייו מצולמים כמעט 24/7 לטובת הצופים שעוקבים בכל דקה אחר מעלליו, גם הרגע שבו קווין רובין הרגיש בפעם הראשונה כמו כוכב היה קולנועי לחלוטין. זה קרה לפני שבע שנים, כשהלך לאסוף את הצ'ק האחרון שלו מחנות החיות שעבד בה מאז היה בן 22. "הייתי בלחץ, כי לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי", הוא מספר, מסתכל לאחור על רגע בזמן שבו כבר החל לצלם ולהעלות סרטוני רשת, אבל היה רחוק מלהיות שם מוכר בתחומו.
"לקחתי את הצ'ק, זו היתה המשכורת האחרונה שלי. עמדתי ברחוב, ופתאום איזה ילד בן 13-14 ניגש אלי ואמר לי 'אפשר תמונה?'. אמרתי לו כן, לקחתי את הטלפון שלו וצילמתי אותו. ואז הוא אמר לי 'לא, אני רוצה תמונה איתך, קווין'. שיחקתי אותה קול לגמרי, הצטלמתי איתו, ואז כשהוא התרחק התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לצרוח לה בטלפון: 'את לא מאמינה! ביקשו להצטלם איתי ברחוב! זה מצליח!'. הייתי בשוק.
קווין רובין בראיון ל"היום" ו"ישראל שישבת" // כתב: עמי פרידמן, צילום: משה בן שמחון
"שבועיים אחרי זה עשיתי קמפיין לדגני בוקר. זה היה קמפיין לתמונה, משהו שכבר כמעט לא קורה היום, וקיבלתי עליו 500 שקל. זה נראה לי כמו הכסף הכי גדול שאעשה בחיים האלה, חשבתי שאני מיליונר. הייתי כל כך תמים. עד היום אני עובד ככה, כי העניין הוא לא הכסף".
אמנם כסף הוא לא העניין, אבל הוא בהחלט חלק משמעותי ממנו. כי מהסכומים שהוא הרוויח ברשתות החברתיות עד היום, רובין בן ה־33 רכש כבר שתי דירות. יוצר תוכן ורשת מצליח מרוויח היום בין עשרות למאות אלפי שקלים בחודש, ורובין, איך נאמר, נחשב אחד המצליחים שבהם, הקרם דה לה קרם של יוצרי התוכן בישראל. השם קווין רובין הוא מותג מוכר היום, אופרציה שלמה, שבמסגרתה הוא מעסיק חמישה אנשים שעובדים בלו"ז צפוף, הוגים ויוצרים תכנים חודש קדימה. כשהוא מתחזק חשבונות סושיאל שמונים 429 אלף עוקבים באינסטגרם, יותר מ־664 אלף עוקבים בטיקטוק ואפילו 177 אלף עוקבים בערוץ הווטסאפ, הוא נחשב אחד מחלוצי התחום בארץ, ולמי שההצלחה אונליין לקחה אותו גם מעבר לגבולות הרשת - אל פסטיגלים, משחק והנחיה בטלוויזיה המסחרית.
"לפני יומיים לאשתי היו כאבים שקשורים להיריון והלכנו לבית חולים. צילמתי כשהיינו שם, והיא העדיפה שלא אעלה את זה. אבל באותו יום העוקבים ראו שהייתי בצילומים בבוקר ובהרצאה בערב, והיה להם גאפ, חור באמצע. להיות כוכב רשת זו התחייבות שלא נגמרת"
הורים לילדים צעירים ולבני נוער מבינים כבר מזמן שמדובר בגלגול מודרני של מנחה בערוץ הילדים - פסגת הסלבריטאיות עבור ילדי שנות ה־80 וה־90. אבל כפי שהייתם מצפים ממי שמודה שהוא וורהקוליק שמכור לצפיות, לתגובות ולשיתופים ושלא מסתפק רק באהבת הרשת, ואחרי ילד ראשון בשם קיי ועוד ילדה בדרך מאשתו, יוצרת התוכן דניאלה קריסטיה - הוא רוצה גם את הכרת המבוגרים. אם זה ב"אח לילה", תוכנית לוויין של "האח הגדול" שהוא לוקח בה חלק, ואם בקולנוע, שם הוא עושה את צעדיו הראשונים: מצד אחד סרט אנימציה בשם "להעז בגדול" שרובין נמנה עם מדבביו ושבו הוא מדבר מפיו של ארמדיל, ומהצד השני "הולה צ'או" שמיועד לקהל בוגר יותר, שבו הוא משחק לצד שמות כמו פבלו רוזנברג, דנה סמו, שחר טבוך ואחרים.
ב"הולה צ'או", שביים יוחנן (חורחה) ולר, הוא נכנס לנעליה של חיה שהוא מכיר קצת יותר מקרוב: יוצר תוכן צעיר ומכור קשה לתיעוד, שמצלם את כל שקורה מולו ולפעמים מנסה לביים אותו - גם אם מדובר באינטימיים שברגעים. לא שונה ממש ממי שהוא במציאות, הוא מודה בשבוע שבו העלה סרטון שבו חשף את מין העובר שהוא ודניאלה ממתינים לו בימים אלה.
"אני משחק אדם שלא עוזב את המצלמה, הוא אמן שלא כל כך חושב על הכסף ועל העבודה, שזה הפוך ממני. כי אמנם אני כן אמן, אבל אני דווקא מחושב, עוסק בהשקעות. בסרט אני גם נשוי לריף נאמן ויש לנו ילד, ובאמת היה לנו ילד, ובאמת היה ילד אמיתי בצילומים, שהיית צריך ממש לדאוג לו ולהחזיק אותו נכון. פבלו רוזנברג הוא אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי, היה מדהים לעבוד איתו. בכלל, זו היתה חוויה מטורפת. הסרט הזה היה עבורי סוג של תרפיה, כי הצילומים התחילו לא הרבה אחרי 7 באוקטובר".
באותו סרטון (שברגע כתיבת שורות אלה עומד על כמעט 150 אלף צפיות, תודה שהתעניינתם) נראות שתי דמויות במסכות ענק של תינוק ותינוקת, לובשים תחפושות בכחול ובוורוד בהתאמה, מקיימים בזירה מאולתרת קרב היאבקות מרושל למדי בסגנון WWE. אחרי קרב עקוב מפטל - וסליחה על הספוילר - התינוקת לבושת התחפושת הוורודה, או לפחות מי שנמצא בתוכה, מנצחת, וכבר אפשר להכריז קבל עם ו־752K עוקבים ביוטיוב: מדובר בילדה, הרובינס מצפים לתינוקת. האם שמה צפוי להיות גם הוא בסגנון "קיי", כשם בנם הבכור?
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אתה יודע שהדבר הראשון שעולה לראש כששומעים את השם שבחרת לבכורך הוא כמות עוקבים.
"היו על זה מלא בדיחות. אמרו 'מאיה קיי', 'קיי 300'. הסיפור הוא כזה: לאחי הגדול קוראים שון, לאחותי קים (בן שמעון, בעצמה כוכבת רשת מצליחה; ע"פ), לי קווין ולאחי ריי. שמות זרים כולם, כי הם חדשניים. ואמרתי - אני לא יכול להיות קווין ולקרוא לבן שלי בשם אחר, לא אמריקני ולא מגניב או שונה. היינו באוטו, ודני אמרה לי 'אין לנו שם, אני רוצה שם מיוחד'. אמרתי לה 'אני זורק אותיות בראש, תעצרי אותי בשלב מסוים'. היא עצרה אותי ב־K. אמרתי 'תחפשי רגע באינטרנט. אם יש לזה משמעות טובה, לא משנה איפה בעולם, אנחנו לוקחים את זה'. ביפנית קיי זה מזל טוב, אז אמרתי 'סבבה, זה יספיק לי'. לכולם יש היום שמות מוזרים".
הרגע שבו גילית שדניאלה בהיריון שני תועד. היא העירה אותך ב־2:00 בלילה עם בדיקת היריון חיובית בפרצוף.
"זה היה אמיתי לגמרי. אין לי בעיה עם זה, כי כשאני הולך ברחוב, אני מרגיש שאם אלך עכשיו בקניון או ברחוב הומה אדם, האנשים שפונים אלי עושים את זה כחברים. הם מרגישים שהם מכירים אותי, את אמא שלי, את הילד שלי. הם מכירים את דניאלה, מכירים את המשפחה שלי. אז אני מרגיש כאילו אני שולח את התוכן הזה בקבוצת חברים. זו פשוט קבוצת חברים של 2 מיליון עוקבים".
"יש לי צורך בקהל. אני חושב שזה ג'וק שאתה נולד איתו, אתה צריך להיות אובססיבי לדבר הזה. זה נשמע הזוי לאנשים, אבל בשבת בערב אני מתרגש ללכת לישון, מתרגש מיום ראשון. לחברים שלי שעובדים בהייטק ועשו אקזיטים זה נשמע מוזר"
מה נחשב מחוץ לגבול ולא נחשף בפני העוקבים?
"יש המון דברים. אתן לך דוגמה למשהו שלא פרסמנו, כי יש עלי גם אחריות: ליום אחרי 7 באוקטובר, היה לי סרטון מוכן של אמן חושים שקושר מישהו, והוא צריך לצאת מהקשירה. זה סרטון שצולם חודש לפני שהכל קרה. הוא לא עלה אף פעם, הוא גנוז לעד. אין לי את הפרצוף להעלות דבר כזה, אפילו עכשיו. או, נניח, לפני יומיים לדני היו כאבים שקשורים להיריון והלכנו לבית חולים. צילמתי כשהיינו שם, והכל בסדר, טפו־טפו־טפו, זה כאב רגיל. שאלתי אותה אם היא רוצה להעלות את זה, והיא ענתה 'אני מעדיפה שלא, לא בא לי עין הרע על זה'. אבל באותו יום (העוקבים) ראו שהייתי בצילומים בבוקר ובהרצאה בערב, והיה להם גאפ, חור באמצע, כשהייתי בבית החולים".
אתה מתייחס ללו"ז היומיומי שלך כמו סרט שהצופים החסירו בו סצנה חשובה לעלילה. זה לא משעבד?
"כן, אבל זה כמו עבודה שאתה נהנה ממנה, אני מרגיש שאני רוצה לשתף את זה. זה חלק מהחיים שלי. אני מבין למה זה נראה מוזר לאנשים, אני לא חי באילוז'. אבל אני לא מרגיש משועבד, אני רוצה את זה. אני אוהב את הקהל שלי, אוהב לחדש לו, אוהב לספר את הסיפור שלי".
זה שאתה אוהב את זה לא אומר שאתה לא משועבד.
"בסופו של דבר, כשאתה כוכב רשת אתה רוצה לרצות. זה זו סוג של התחייבות שלא נגמרת, חיה שצריך להאכיל, אבל אף אחד לא מכריח אותי. אני יכול מחר לעזוב וללכת לתחום הנדל"ן. אני יכול מחר להפסיק את הסרטונים ליוטיוב ולעשות רק טלוויזיה".
אבל יש לך צורך בקהל. זה יספק אותך?
"יש לי צורך בקהל. אני חושב שזה ג'וק שאתה נולד איתו, אתה צריך להיות אובססיבי לדבר הזה. זה נשמע הזוי לאנשים, אבל בשבת בערב אני מתרגש ללכת לישון, מתרגש מיום ראשון. לחברים שלי שעובדים בהייטק ועשו אקזיטים זה נשמע מוזר. אבל כיף לי, אני מגשים חלומות, אני מכיר עוד אנשים".
חשבת על היום שבו אולי כבר לא יהיה קהל צופים? אנשים מתבגרים, כוכבים אחרים באים, פלטפורמות תוכן משתנות.
"אבל הקהל מתבגר ביחד איתי, ובגלל זה אני הולך עכשיו לעולמות הפריים־טיים. אני לא מתבייש להגיד שאני רוצה להיות מנחה בשעות השיא (של הטלוויזיה). בגלל זה חשוב לי כל כך ש'אח לילה' יצליח, והמספרים שלו מטורפים - 11% רייטינג ב־23:00 בלילה זה הזוי. נער שלפני חמש שנים צפה בי בפלטפורמות אחרות הוא אולי עכשיו אבא צעיר, ואולי מתעניין בהורות שלי. ואם מישהו פחות אוהב היום יוטיוב, הוא רואה אותי ב'אח לילה'. אני מגיע אליו מכל מקום בכובע אחר. אני כבר אבא, ונהיו לי המון עוקבים מבוגרים. כשנולד לי הילד התווספו לי ביום אחד 60 אלף עוקבים".
"שונא רחמים"
הוא נולד ב־1993 בהרצליה וגדל בכפר סבא. העולם שאליו רובין הצעיר גדל היה כזה של הורדות של תוכן ברשת, אתרי סטרימינג ורשתות חברתיות. אם יש דור ראשון שעתיד היה להבין יותר מכולם את המקום שאליו עולם התוכן עובר בהדרגה - רובין הוא מייצג מושלם שלו, כמי שגדל כשהאינטרנט הוא עבורו עובדה מוגמרת.
אבל הסיפור של מי שנחשב האינסטגרמר והיוטיובר הפופולרי בארץ הוא לא של ילד שמנת, אלא כזה של אדם שמגיל צעיר הרגיש כישלון. מה שהיה נראה לתיכוניסט הממוצע דבר טריוויאלי למדי, כמו למידה לבחינה בלשון, היה עולה לרובין בדם, יזע ודמעות, שאפילו לא היו מיתרגמים בסוף לציון עובר. אם הכל בחיים הוא חיקוי או פיצוי, ובהנחה שהחסך של הצעיר המתעצב הוא הדרייב שלו כאדם בוגר - קווין רובין מסתובב בעולם עם תחושה שיש לו מה להוכיח, והרבה. כי ההתחלה, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק האירה לו פנים. למעשה, אפילו הוא יודה בכך, היה נראה שהקשר בינו לבין ההצלחה מקרי בהחלט.
בגלל זה גם היום, כשהוא נמנה עם יוצרי התוכן המרוויחים ביותר בארץ, הוא עדיין דואג מכל עניין הכסף. "יש לי חרדה כלכלית", הוא אומר. "אני תמיד חייב שיהיה לי כסף, ודווקא גדלתי בבית שלא היה חסר בו כלום. אנחנו לא עשירים מיליונרים, אבל תמיד היה לנו הכל, ועם זאת תמיד היה לי לחץ. אמא שלי שאלה אותי פעם למה אני כל כך חרד על כסף. אני אוהב לעזור, ואני חייב שיהיה לי כסף למקרה שמישהו יצטרך עזרה מתישהו".
נשמע גם כמו משהו שקשור בריצוי.
"כן, לגמרי, אני מרצה. אני אוהב לרצות את כולם. למה אין לי רישיון לאופנוע, למרות שרציתי? כי אמא שלי לא מרשה לי. אני בן 33! היא אמרה 'אין אופנוע, זה מבחינתי קו אדום'. זה חוק ברזל. כן, אני מרצה. ואמא שלי פסיכולוגית".
איך היא מאבחנת אותך?
"היא אומרת שאני פוּשר, כי בבית הספר היה לי נורא קשה. היה לי איזה יום שאמרתי לה שאני הולך להצליח בחיים יותר מכולם, בגלל בעיה אחת - שסיימתי 12 שנות לימוד ולא קיבלתי תעודת בגרות מלאה. היו חסרות לי בגרויות בהיסטוריה, בלשון. ולא הייתי תלמיד בעייתי, זה לא שלא ניסיתי, פשוט היו לי בעיות קשב וריכוז מאוד קשות. בשביל הבגרות בלשון לקחתי מורה פרטית ולא יצאתי לשבוע הגדנ"ע. למדתי בלי הפסקה, לא יצאתי מהבית שבועיים - וקיבלתי ציון 53. היו לי חברים, הייתי בן אדם חברתי, אבל תמיד הרגשתי שאני בתחתית הסולם.
"מבחינת המורות הייתי הכי חמוד, הכי נחמד, אבל הייתי עושה מבחנים ומקבל אפס. היה רגע שמאוד חרה לי: בטקס הסיום בבית הספר, כשעלו המצטיינים לקבל תעודות, ברגע אחד פתאום אמרו: 'בואו נקרא לקווין רובין, שהגיע ל־12 שנות לימוד'. אני עומד מול 1,200 תלמידים, כולם מוחאים לי כפיים. אמרתי למורה 'אני אהיה יותר טוב מכולם'. היא ניסתה לכסות את זה, אמרה 'אתה טוב כמו שאתה'. אחרי שירדתי מהבמה בכיתי".
כי זו תשומת לב של רחמים. זה פרס השתתפות.
"בדיוק.'יאללה, בואו נמחא כפיים לקווין'. אני שונא רחמים. אני חושב שהעניין הכלכלי שיש לי מגיע ממקום שמבין שאנשים מעריכים הצלחה וכסף. אבל אם אתה שואל אותי, אני נוסע באוטו הכי גרוע בעולם, ניסאן 2015, ואין לי רולקס. עניין אותי לקנות בית גדול כדי שיהיה לי את המרחב שלי, ואת הטלפון הכי חדש כי זה כלי עבודה. מעבר לזה - בגדים, מכוניות? לא. אריה לא תמיד שואג".
אפילו שיש לו על מה לשאוג. כמה מרוויח יוצר תוכן מצליח ברשת?
"זה תלוי ויש כל מיני משתנים. זה נע בין 10,000 שקל בחודש, ל־60 ו־70, ויכול גם להגיע ל־80-90 או 100 אלף בחודש, ואפילו 150. אני מכיר את הקמפיינים הקטנים, וגם את אלה ב־400 אלף שקל. אני לא מתרגש לא מזה ולא מזה".
43 אודישנים
הכסף גם לא היה המטרה העיקרית, אלא הטבה שקיבל בדרך לדבר שהוא באמת רוצה: קריירת משחק. כי חשבונות הרשת המצליחים, הוא אומר, התחילו כאמצעי להיכנס לעולם הבמה. גם כאן מדובר בסיפור שהחל ככישלון מוחלט.
"בבית הספר תמיד הייתי המצחיק, הכיפי, זה שאוהב להצטלם, אחראי על ההצגה. אחרי הצבא, בזמן שעבדתי בחנות, למדתי משחק. הייתי הולך לאודישנים ומקבל 'לא' מוחלט. הלכתי ל־43 אודישנים וקיבלתי רק סירובים. בערך לכל הסדרות שעלו עשיתי אודישן, ותמיד קיבלתי סירוב. אז הרגשתי שאני צריך לעשות משהו כדי שיהיה לי איזשהו יתרון על שחקנים. יש המון שחקנים שכבר עובדים בתעשייה, אז לוקחים אותם לתפקידים. הבנתי שאני צריך להיכנס למעגל הזה איכשהו. תמיד אמרתי שאני רק צריך את האדם האחד שיגיד לי 'כן' - וזה ייתן לי פתח. אמא שלי אמרה לי 'אולי נחפש כיוון אחר? מה יש לך לעשות במשחק?'. כי היא ראתה שאני ניגש לאודישנים, מתבאס וממשיך לגשת".
היא לא חשבה על אופציית הרשתות החברתיות.
"באותה תקופה, באזור 2015, לנטע אלחמיסטר היו משהו כמו 16 אלף עוקבים, והאינסטגרם בארץ התחיל להתמקד בכמויות העוקבים ובקטע של המשפיענים, ולא סתם בהעלאת תמונות. עד אז גם אני רק העליתי לאינסטגרם תמונות עם פילטרים מוזרים. תגלול למטה בחשבון שלי וזה מה שתמצא. אמרתי לאמא שלי 'אני אבוא מהדלת האחורית'. הלכתי לבן, המנהל של חנות החיות שעבדתי בה, ואמרתי לו 'תקשיב, אני מתפטר, רק תן לי שנה. אם אני לא מצליח לעשות כסף מהאינסטגרם הזה, אני חוזר אליך'. הוא חשב שאני מטורלל לגמרי. הוא אמר לי 'אני לא יודע מה אתה רוצה, בטח בעוד חודשיים אתה תחזור לעבוד פה'. עניתי לו 'תהיה איתי בקשר'".
חתיכת הימור.
"אף אחד לא הבין, חשבו שאני משוגע על כל הראש. אפילו אמרתי לו 'כשאהיה מפורסם, אבוא גם לבת־המצווה של הבת שלך, אתה תראה'. זה היה נראה הזוי לכולם. אפילו החברים שלי צחקו עלי שאני רוצה להעלות סרטונים לאינסטגרם. היו אז בערך ארבעה אנשים שהעלו סרטונים, זו עדיין לא היתה תופעה. אז עזבתי את החנות. לא היה לי מחשב משלי, אז במחשב של אחי הקטן הייתי צופה בלילה בסרטונים ביוטיוב שמלמדים איך לערוך בתוכנת עריכה נוראית. אני מאמין בחוק המספרים הגדולים: ככל שתעלה יותר תוכן, ככה יש יותר סיכוי שהוא יצליח. התחלתי ללמוד את זה, לראות מה עובד בעולם הזה, צפיתי בסרטונים מצליחים מאמריקה. ואז העליתי סרטון ראשון, והוא קיבל מספר ביזיוני של צפיות - ארבע צפיות!
"קיבלתי טלפון מסתלבט מחבר שלי, שאמר לי 'קווין, מה אתה עושה? זה מוזר'. אחר כך המשכתי להעלות סרטונים. הבנתי שאני צריך לעשות שיתופי פעולה: אתה פונה ליוצרים שיש להם את אותה כמות עוקבים כמו שלך, וביחד עובדים על משהו. בשלב מסוים החלטתי שב־20 הימים הבאים אני הולך להעלות 20 סרטונים. פתאום ראיתי את מספר הצופים שלי מתחיל לגדול לעשרות ומאות אלפי צפיות".
מאז רובין הספיק לככב בסרט "פול גז" שביים קובי מחט, ובסדרות נוער כמו "התחנה", "משפחה בהנפקה" ו"זיגי", להנחות את סדרות הריאליטי "נינג'ה ישראל ילדים" ו"הבנים והבנות", לכתוב עם יובל סגל ולי בירן את הסדרה "אחשלירוח" ולככב באדפטציה הטלוויזיונית של "פול גז", ששמה "פול ספיד" (כשמו של סרט ההמשך, שגם בו רובין כיכב). ב"הולה צ'או" זו אולי הפנייה הישירה הראשונה שלו לעולם המבוגרים, שכדי להגיע אליו הוא נתן לאחרונה פול גז.
אתה חושב שבתעשיות הממוסדות - קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון - מסתכלים על כוכבי רשת כדבר בזוי?
"פעם באמת היה זלזול באנשים שהגיעו מהאינטרנט. כשהייתי הולך לאודישנים, לפעמים הייתי מסתיר את זה שאני עובד ברשת, כי המחשבה היתה 'אני רוצה שיראו בי שחקן'. פחדתי שישר יחשבו שלא למדתי משחק. הייתי מגיע לאודישנים, ודבר ראשון אומר למלהקים 'חברים, אני יודע שיש לי 400-500 אלף עוקבים, אבל למדתי משחק. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. זו לא טעות'. תמיד הייתי צריך לשכנע שאני לא פה רק בגלל הרשת החברתית".
לא את כולם זה שכנע.
"היו הרבה שזה לא שכנע אותם בכלל. היו אנשים שזה אפילו הפחיד אותם, והם שמו עלי איקס כי ראו בזה משהו לא טוב. חשבו שזה מוריד את הערך. אבל לאט־לאט, עם השנים, כוכבי רשת - ולא כאלה שיש להם פיק של איזה חודש וגמרנו - התחילו להיתפס כאנשים יצירתיים שכותבים ויוצרים את התוכן שלהם לבד. התחילו להבין שיש פה מישהו שרודף אחר החלומות שלו, חושב כל שבוע על סרטון אחר, עורך אותו. ההסתכלות היום על כוכבי רשת היא אחרת, הם נתפסים כשאנשים שאוהבים לעבוד ודוחפים קדימה. אולי זו אנלוגיה קצת מוזרה, אבל אני רואה את עצמי כמו קיוסק שאתה יכול לקחת ממנו מה שאתה רוצה".
אתה רוצה מנחה פריים־טיים?
"אני יודע להיות. אתה רוצה ריל טוב? אני יכול לעשות לך גם את זה. רוצה שחקן? אני יודע להיות שחקן. זה מה שמיוחד במקצוע הזה: יום אחד אני רוקד מול 10,000 איש בפסטיגל, למחרת אני ביום צילום שלי עם ארבעה אנשים, ויום אחרי זה אני עושה את 'אח לילה' או משחק".
ויש מי שיגידו "זה לא ממוקד, זה יורה לכל הכיוונים".
"אלה האנשים של פעם. הרי פעם לא היו מחליפים מקצוע. היום כל בן אדם בגיל 60-70 החליף מקצוע בחיים שלו אולי פעם אחת. היום אנשים בני 30 החליפו כבר שלושה מקצועות, כי הם רצו לדעת במה הם טובים וממה הם נהנים. פעם העניין היה לעבוד, והיום הקטע שחשוב לאנשים הוא ליהנות מהעבודה. כי עבודה היא החיים שלנו".
