כשמדברים על תרבות ישראלית, הרבה פעמים טוענים שאין משהו שהוא באמת ישראלי, שמוזיקה מזרחית היא בכלל ערבית/טורקית/יוונית, ולכן היא גם בכלל נקראת "ים תיכונית", רוק הוא הרי בכלל לא המצאה מקומית, התיאטרון הלאומי שלנו התחיל ברוסיה, ורוקדים כאן כמו במופעי פופ בארה"ב, אנגליה או בדרום קוריאה. ובכל זאת אם צריך לזקק חוויה תרבותית-ישראלית אחת - זה כנראה הפסטיגל.
הפיוז'ן המוכר מיתר תחומי החיים כאן (כן, אני מדברת על חלה עם שניצל…) עולה על הבמה במופע מסורתי שכולל הכל מהכל: כמה דורות של אמנים - כדי שיפנו לכמה דורות של ילדים (והוריהם), כוכבים שנולדו על הבמות וכאלה שהגיעו מהרשת, שירים מכל הסגנונות, הומאז'ים ליצירות אחרות החל מהארי פוטר ועד למייג'ור לייזר, והכל ארוז בתלבושות מהממות, אפקטים והפתעות מול קהל עוטה מעילים חמוש במטריות, תחת קורת גג אחת של אולם האקספו בתל אביב.
וכראוי לחוויה תרבותית-ישראלית, היא גם התערבבה היטב בשנתיים האחרונות במלחמה. במופעים שהתקיימו בשנה שעברה עוד ראינו את אנה זק ונועה קירל דומעות על הבמה כאשר הן מזכירות את התאורנים של הפסטיגל, גלי וזיוי שאז עוד היו בשבי. אמש, הם היו אורחי הכבוד, שהגיעו להדליק את האור פיזית ומטאפורית על האולם. הם הזכירו את רן גווילי החלל החטוף שעדיין נמצא בעזה, אבל גם נתנו לילדים וההורים שבקהל את האישור ליהנות ללא כוכבית. אם כי, כאשר עולים וצפים השבוע הסרטונים של ששת החטופים שנרצחו במנהרה מדליקים נרות חנוכה ובוכים, נראה שהכוכבית הזאת תלך איתנו עוד זמן, ואולי אפילו לתמיד.
שורדי השבי גלי וזיוי ברמן פותחים את הפסטיגל 2025 // ללא קרדיט
אבל הילדים שגדלים כאן, לא צריכים כוכביות, הם צריכים סיבות אמיתיות למסיבה, הם צריכים שידברו אליהם בגובה העיניים, שיציפו את הדברים שחשובים להם ומטרידים אותם, והם צריכים כוכבי פופ. כי ככה נראית ילדות נורמלית. ואת כל זה פסטיגל אימג'ן מנסה לייצר. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים: העלילה סובבת סביב נערות ונערים בבית ספר מיוחד לממציאים צעירים, הם מחולקים לשתי קבוצות (היוש הארי פוטר), ולכל קבוצה יש משימה להמציא משהו. ההמצאות מתכתבות עם עולם הטכנולוגיה, וכמובן הבאז-וורד: AI, כאשר המנהל (טל מוסרי) מתגלה באור שונה ממה שחשבנו, הקבוצות מאחדות כוחות. בתוך כל זה נכנסים גם ילדי הפסטיגל, צף בעדינות נושא החרם - דבר שמעסיק הורים וילדים רבים בארץ לאור מקרי האובדנות מהחודשים האחרונים.
השנה לא ליווה את הפסטיגל סרט מקדים, מה שבשנים עברו סייע לילדים להיכנס לעניינים, להכיר את הדמויות והשירים, אלא הועלו הרבה סטוריז בסושיאל, והעלילה והדמויות קודמו שם. אבל דווקא במופע שרוצה להחזיר את "הלב" והרגש לקדמת הבמה על פני הטכנולוגיה, אולי זאת ירייה ברגל. ועדיין המשפט: "זה הפסטיגל הכי טוב שהיה בשנים האחרונות" נשמע היטב בדרך החוצה מהאולם.
הבמה השנה היא צרה וארוכה (קאט-ווק), הרקדנים, הלוליינים והאקרובטים מפגינים יכולות לכל אורכה, באופן שאפשר לצפות בהם היטב מכל נקודה באולם. כל נאמבר מגובה בתלבושות וטריקים, שאני באמת לא רוצה לקלקל מראש - אבל תהיו מוכנים לדולפינים מעופפים, ולא רק. הרבה מהאסתטיקה לקוחה מסרטי תיכון אמריקאים, כמו לדוגמה בגדי מעודדות, אם כי באופן כללי - התלבושות פחות חשופות מבעבר.
חוץ משרית חדד, שמגיעה בחלקו השני של המופע ונועדה לשעשע את המבוגרים שבקהל (היא אדירה, אבל המופע גם ככה ארוך ואולי לילדים זה כבר טו מאץ'), השירים כולם בפלייבק, וזה החיסרון של צפייה מיטבית מכל נקודה באולם, כי אפשר לראות ממש טוב שהם עושים עם השפתיים.
חוץ מזה - מדובר בחוויה של כמעט 360 מעלות, אלמנטים שיורדים מהתקרה, משייטים בחלל, במות שעולות ויורדות, מכונת בועות, רובוטים! זאת באמת מתקפה על כל החושים - בקטע טוב. השירים טובים, כיפים, תואמים לתקופה, אבל לא מספיק מוכרים לילדים שבקהל, וחבל. יש גם לא מעט רגעי "מטא" שבהם הדמויות קורצות לחיים האמיתיים, כמו הזוגיות של ליבי ואליענה, או של אנה ומרגי.
ברגע הקליימקס, אומר ילד הפסטיגל טומי - ש"אסור להילחם בשנאה, בעוד שנאה", ושחר טבוך מדבר על ילדים 'שונים' שמשנים את העולם, הטובים מנצחים, והרגש גובר על הטכנולוגיה. ואחרי התקופה שעברנו פה, השיח האלים והפילוג בחברה הישראלית, אם אפילו רק אחוז אחד קטן מכל המסרים האלה מחלחל, זה שווה הכל, גם נסיעה ברכבת לתל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו