בדברי הימים של הריאליטי הישראלי יזכירו את מתי כספי כמי שהיה שם כשהכל החל. ב־2003, בפרק הראשון של העונה הראשונה של "כוכב נולד", הוא ישב בקצה שולחן שיפוט מצומצם, לצד צביקה הדר ואסף אשתר, כשמאות נבחנים חלפו על פניהם בזה אחר זה. לפתע עלתה לבמה חיילת בת 19 מקריית גת, לבושה בסוודר צבאי וחמושה במבט תמים ובקול מלאך. היא אמרה "אני נינט טייב" וזימרה באוזניהם את "ילד אסור, ילד מותר", שיר פרי יצירתו של כספי.
״כוכב נולד״ היתה חלוצת הז'אנר. בעונתה הראשונה עדיין חיפשה את עצמה ואת קולה, וכספי הוגדר בתור הסמכות המוזיקלית הבכירה בקאסט. שותפים להפקה נזכרים שכבר בצלילים הראשונים של כל אודישן ידע כספי אם זה כן או לא. השמיעה שלו אף פעם לא טעתה. יחד עם זאת, באותה תקופה נהגו בריאליטי לשבץ בין הזמרים הרציניים גם זייפנים מוזרים, חסרי כישרון ומודעות עצמית, כדי לגחך עליהם בשידור.
בכל פעם שאחד כזה נעמד מול השופטים והחריב בזיופים שיר של כספי, אף שריר אצלו לא נע. הוא לא קטל, לא העליב ולא עשה דרמה, כפי שבדרך כלל עושים בטלוויזיה. כלפי חוץ הסתיר כספי היטב את הזעזוע מהמתרחש באולפן. הבעות פנים חתומות הרי היו סמלו המסחרי. במקרה של נינט טייב (ושל שירי מימון, בפרק השני) לא היה צורך לזייף. כספי זיהה מייד את כישרונן והעביר אותן שלב. משם, כידוע, נסללה דרכן לפנתיאון המוזיקלי המקומי; ואילו ״כוכב נולד״ צמחה להיות תוכנית הריאליטי הכי משפיעה בתולדות הטלוויזיה המקומית.
בודדים האנשים שזוכרים שכספי עבר שם לפני 23 שנה. למשדר הגמר בניצנים הוא לא הגיע, ולעונות הבאות לא חזר. ״כוכב״ המשיכה בלעדיו, וכספי נשאר אנקדוטה בעברה המפואר. ואיך זה שכוכב אחד מעז? אולי כי מתי כספי, שהלך השבוע לעולמו בגיל 76, פשוט לא התאים לביצת הטלוויזיה המסחרית. מקום קטן, עלוב ומשוגע. מקום רחוק, מקום לדאגה.
עשה בית ספר
כשדיבר לאורך השנים על חוויית הריאליטי, חזר תמיד על אותו הסיפור. "הסכמתי לשמש שופט כי חשבתי בתום לב שתפקידי להאזין ולוודא שהמתמודד לא מזייף ושיש לו חוש קצב, כי אלו שתי תכונות שבלעדיהן אי אפשר להיות זמר. כשם שאדם חסר קואורדינציה בידיו אינו יכול להיות מנתח", כתב פעם בפייסבוק.
"במהלך הבחינות המצולמות ניגש אלי מישהו מצוות ההפקה ולחש לי: 'עוד מעט ייכנס לבמה בחור גבוה ג'ינג'י - תעביר אותו'. הגבתי מייד שאוזניי תקבענה אם הוא ראוי או לא, והוא ענה לי: ׳אנחנו יודעים שהוא לא טוב, אבל נדיח אותו בשלב יותר מאוחר כי זה טוב לרייטינג׳.
כשמתמודד חסר חוש קצב החריב בזיופים מול השופטים שיר של כספי, אף שריר אצלו לא נע. הוא לא קטל, לא העליב, לא עשה דרמה, והסתיר היטב את הזעזוע מהמתרחש באולפן
"חשתי סלידה וגועל מהעובדה שלמעשה אני משמש תפאורה בלבד, וההם שם למעלה משחקים בנפשם הפגיעה של המתמודדים התמימים. לא יכולתי להתפטר מתפקידי, כי אז הייתי מפר את ההסכם שעליו חתמתי. בתום העונה סירבתי לפניות ההפקה שאקח חלק בעונות הבאות".
וכך הריאליטי המשיך לשכשך במחוזות הטראש והמניפולציה הטלוויזיונית, וכספי הקפיד להתרחק. בהמשך, נטל חלק בשתי עונות של "בית ספר למוסיקה", רק אחרי שלטענתו הציב תנאים להפקה - ביניהם התעקשות על ביטול פורמט ההדחות. "לאחר עונה או שתיים התוכנית ירדה מהמסך, כי היא שידרה תום וטוהר, ולמפיקים היה קשה לישון טוב בלילה ללא אינטריגות, הדחות וצהוב", התלונן אחר כך.
כיוונים מנוגדים
"הייתי יצור משונה", סיפר בראיון האחרון לרוני קובן, "לא ידעתי להביע רגשות. לא חשבתי על הופעה חיצונית, לא על שום דבר. פשוט באתי, ורוב הזמן הייתי עוצם את העיניים ושר את השירים".
מתי כספי לא היה סופרסטאר של טלוויזיה. הוא היה אמן שהזהות שלו היא איפוק, צמצום, קלאסה והוצאת לשון מחויכת. לא מוקצן, לא גאוותן, לא פלספן. טאלנט מופנם, שקול ומכובד, שמדחיק רגשות. בקיצור, לא מישהו שעובר מסך בקלות בטלוויזיה מסחרית. באופיו ובהתנהגותו תמיד סתר את חוקי המדיום וכללי המיינסטרים.
"אם מתי כספי הצעיר היה ניגש להיבחן ב'דה וויס', האם השופטים היו מעבירים אותו לשלב הבא?" נשאל לפני כעשור בראיון לשגיא בן נון בוואלה, והשיב: "לא, לא היו מקבלים אותי כי לא היתה לי שום טרגדיה במשפחה. לא איבדתי איבר וכל מיני דברים.
"אני רואה בעיני רוחי שבאודישנים לתוכניות כמו ׳הכוכב הבא׳ או ׳דה וויס׳ באה מישהי ששרה נפלא, והבוחנים אומרים לה: 'את מוזיקלית בצורה בלתי רגילה, יש לך קול פעמונים וחוש קצב, את מגישה כמו שחקנית גדולה, את מדייקת ולא מזייפת, זה שיא השלמות - אבל אנחנו מצטערים, אנחנו לא יכולים לקבל אותך. למה? כי הכל בסדר אצלך במשפחה. אין טרגדיות".
מובן שריאליטי הוא הרבה יותר מפסטיבל שירי דיכאון, ואי אפשר להתעלם גם מכך שכספי נחשב לדיווה לא קטן. פרפקציוניסט עקשן, שרבים העידו שלא קל לעבוד איתו. בשלב מסוים, כצפוי, כספי והטלוויזיה הישראלית פנו לכיוונים מנוגדים. לעיתים שידרו ערבי מחווה לשיריו או הקרינו ראיונות מיוחדים איתו, אבל הוא מעולם לא באמת מצא את מקומו על המסך.
בשנים האחרונות הטלוויזיה פחות נמשכת לכישרון. כוכבי מסך נבחנים על פי דעותיהם האישיות. וגם כאן, כספי לא היה נוח לעיכול. בהזדמנות אחת כינה את נתניהו "דיקטטור" והצהיר שלא ישתף פעולה עם פשיזם. בפעם אחרת תמך בביטחון בקונספירציית "הבוגדים מבפנים" ב־7 באוקטובר. דעתו תויגה כפרובלמטית, ובערוצים המסחריים העדיפו לשמור מרחק.
בלי עזרה מהמסך
לאחר מותו צצו כמה רגעים בודדים בהשתתפותו, בעיקר מימי רשות השידור. בקטע אחד פיזז בחצאית טוטו את "אגם הברבורים" ביחד עם מני פאר, טוביה צפיר ודובי גל. בקטע אייקוני אחר ניגן בפסנתר ברפת, לבוש חליפת חג לבנה, ופרות נלהבות סביבו הגיבו בהתחככות, בגירודים ובליקוקים. אלה הקטעים המצולמים שהכי יזכרו לו.
לכספי היו הומור מיוחד, תצוגות משחק מופנמות ונטייה למרוד. לא אמן מסחרי קלאסי. הוא לא שיחק את המשחק ולא חיפש את הפרסום. לא פלא שהוא לא הסתדר עם הטלוויזיה המסחרית.
תסתכלו מי מתפקדים כיום בתור הסמכות המוזיקלית סביב שולחנות השיפוט של הריאליטי: נועה קירל, סטטיק, איתי לוי, שירי מימון ואחרים - זמרים שנדמה כי הפרסונה שלהם חשובה לא פחות מיצירותיהם המוזיקליות.
השבוע השוו לא מעט בין כספי לאריק איינשטיין. שניהם הוגדרו "אייקון לאומי", אבל אריק דווקא פרח לתקופה מסוימת על המסך. הוא מינף את כישרונו וטיפס אל מעמדו הרם, בין השאר, בזכות הופעותיו ההיסטוריות ב"לול". אין טלוויזיה ישראלית בלי "לה מרמור". כספי? מי בכלל זוכר שהוא גילה את נינט?
מתי כספי הצליח להגיע למעמד של אייקון לאומי בלי עזרת המסך. כבר לא מייצרים עוד כוכבים מהזן הזה. כספי היה אמן גדול וחד־פעמי בזכות הכישרון שלו, ולא בגלל הטלוויזיה. כוכב אחד שהעז.
פרות התהילה
המבט נטול ההבעה של מתי כספי שיחק תפקיד משמעותי בצילומי תוכנית לכבוד התנועה הקיבוצית ב־1992. הקיבוצניק מחניתה ניגן בפסנתר במרכז הרפת של קיבוץ משמרות את "לא טוב היות האדם לבדו", והפרות סביבו לא נשארו אדישות לנגינתו. השיר צולם בטייק אחד, וכספי השלים את ביצועו למרות ההפרעות של הפרות, וכמובן, בלי לאבד לרגע את המבט האדיש...
אבא גונב
חיקוי אוהב ב"ארץ נהדרת", ביקור אצל אופירה אסייג, קליפים ויראליים ברשת, מקור מבעבע לממים ולחיקויים - החיים חייכו השבוע לאשר בן עוז, אבא של נהוראי, שהתפרסם הודות לפודקאסט קרינג'י שצילם עם בנו.
בן עוז הוא נדל"ניסט עם אגו טריפ, שמצהיר על כוונתו להיבחר בתוך שנים ספורות לראשות הממשלה. בינתיים הוא מתגורר בפנטהאוז הגבוה במדינה (ששווה כ־10 מיליון שקלים), נוסע במרצדס בחולצה פתוחה, מעשן סיגרים, שותה קוניאק, סוגר עסקאות נדל"ן ונהיה ויראלי. איכשהו, פחות מתייחסים לעובדה שהכוכב התורן ישב בכלא 20 חודשים בגין הונאת מגנטים למקרר, או לכך שבקיץ האחרון פורסם ב־i24NEWS תחקיר עיתונאי שהראה שהוא המשיך לעשוק אנשים.
אפשר להתלונן כי הנה, שוב, "ארץ נהדרת" מנרמלת אנשים מפוקפקים; אבל עבריין מורשע, שהוא בעצם נדל"ניסט בעל שאיפות גדלות ומשיכה לכוח, בלי עומק אינטלקטואלי אבל עם הרבה כסף, זה כבר מודל אחר - המודל של דונלד טראמפ. ככה אנחנו אוהבים את גיבורי התרבות של תקופתנו.
להתמכר/לוותר
גנבה (אמזון פריים)
יום עבודה בחברה פיננסית כלשהי נקטע כששודדים חמושים פורצים למשרד ומאלצים את סופי טרנר ("משחקי הכס") וחברה הקרוב לגנוב 4 מיליארד ליש"ט מכספי הפנסיה של הציבור. המשטרה מתחילה לחקור, שעון החול אוזל, כולם מחפשים את החפרפרת המשרדית, ורגע לפני שהסדרה הזו של אמזון ("Steal") מתחילה למצות את עצמה, זאת אומרת כעבור שישה פרקים, היא נגמרת.
שכנים מסוכנים (HOT, yes)
כל סדרה שמחשיבה את עצמה היום מתהדרת באיזושהי תעלומה. בואו, קחו תעלומה, בדרך כלל כזאת שמערבבת רצח עם סודות ישנים, משפחתיות וכמה שכנים מוזרים בפרוורים - ותקבלו את הסדרה הבאה. "שכנים מסוכנים" ("The Burbs") עם ג׳ק ווייטהול וקיקי פאלמר, שמבוססת על סרט קאלט בכיכובם של טום הנקס וקארי פישר, נעזרת בכל השיטות הנדושות כדי לנפח את התעלומה שלה. אבל התעלומה הזו סתם בנאלית ורדודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו