כמה כסף חסך לי הציוץ של האיש העשיר בעולם?

השבוע היתה לי שמחה גדולה. אילון מאסק צייץ שאלה אשר טוענים כי כסף לא קונה שמחה צודקים. הא! כמה כסף הוא חסך לי במשפט אחד, כמה מאמצים להתעשר, כמה תסכול על זה שאין לי מיליארדים בבנק, גם לא מיליונים. כל האשליות שאני משלה את עצמי על רמות התענוג העילאי כשהסכומים שאני חושב שמגיעים לי ינחתו על ראשי, אך דמיונות הן. זה לא יעבוד, אפשר להירגע.

"הריבוי אינו משביע את הרעֵב" (חנניה א' פס' 15). הרעֵב תמיד מפנטז שיבוא איזה סכום, איזו ערימה, והיא תשביע את רעבונו לעוד. אבל הנה הבן אדם שיש לו את הערימה הכי גדולה שהיתה אי־פעם בהיסטוריה למישהו אומר מפורשות - כל ההון הזה לא עושה אותי שמח. אני אומלל כמוך, הקורא שיש לו אוברדראפט כרוני וממלא לוטו באדיקות, שמא כבר מישהו בשמיים יראה את המצוקה וישלח לו פרס ראשון.

אני יודע, לא חידשתי. איזהו עשיר השמח בחלקו. קלישאות של עניים. אבל כשהאיש שמעיף חלליות למאדים, עוטף את כדור הארץ בלוויינים, בונה מכוניות חשמליות נהדרות ועושה ילדים בלי חשבון וקורא להם בשמות מטופשים אומר את זה, משהו בי נרגע. כי למרות שאני יודע בוודאות שבמחזור החיים הזה עשיר דגול כבר לא אהיה, משהו בי ממשיך ללחוש - אולי עוד תגיע המכה הגדולה, אולי זה כאן, מעבר לפינה.

אז עכשיו הפנטזיה התמתנה. הבנתי שאפשר להיות טריליונר ואומלל, והייאוש הקיומי לא מקבל שום ריכוך כשיש לך תילים של זהב, ההפך - זה עוד יותר מאכזב, כי הגעת, ולא הגעת לכלום.

יש רק דרך אחת לקבל את מה שאני צריך - לחשוב על מה צריך הזולת. המשפחה, החברים, העם. רק מי שנותן מרגיש עשיר. יכול לתת אהבה, קשב, נוכחות. בדרך כלל זה מספיק

לימדונו שבחוץ מחכה התשובה לסבל הפנימי. כשיגיע הכסף, כשתבוא אהבה, כשתתקבל הכרה. אנחנו מסתובבים בעולם כקבצנים, מחפשים מה יגיע מבחוץ ויבטל את העצב הפנימי. אז כלום. זאת התשובה. כלום מבחוץ לא פותר את הבעיה. יש רק דרך אחת לקבל את מה שאני צריך - להפסיק לחשוב על מה אני צריך ולחשוב על מה צריך הזולת. המשפחה, החברים, העם. מה אני יכול לתת מהמעט שיש לי, כי רק מי שנותן מרגיש עשיר. יכול לתת תרומה, יכול לתת אהבה, יכול לתת קשב, יכול לתת את נוכחותי. בדרך כלל זה מספיק.

תודה לך אילון. שימחת אותי. עצוב לי שאתה עצוב, אבל גם מאוד מרגיע. תמשיך ככה, זה עושה לי טוב.

חטיבה

הוזמנתי לתת הרצאה בחטיבת ביניים בהוד השרון. בהתנדבות כמובן. הסכמתי. טעות חמורה. הגעתי לבית הספר, נכנסתי לחצר ומייד ראיתי - כל הנערים והנערות עם טלפונים ביד. עד האחרון. המראה הזה לא היה מנבא טובות. שאלתי את המנהלת: למה ככה? אמרה לי כי אין חוק נגד, ואין איפה להפקיד מכשירים, וככה זה. הצטערתי, ולא ידעתי שהצער הזה הוא רק המנה הראשונה בארוחת מפח הנפש שאני עומד לאכול.

נכנסתי לאולם. מאתיים בני נוער. רעש קטלני. ניסיתי לדבר, לא עבד. המנהלת התחננה לשקט, לא קרה. התחלתי למרות זאת, ניסיתי לדבר למרות המהומה הבלתי פוסקת. פה ושם, לשניות בודדות, השתררה כמעט דממה, אולי חמש שניות בכל פעם, ואז שוב גאה גל הבלגן. הרגשתי אבוד.

ההרצאה שלי מעניינת, עוסקת באיך זה להיות מפורסם, גם מצחיקה, גם נוגעת ללב. לעמוד מול קהל ברוך השם אני יודע, אבל לעמוד מול בני נוער שטווח הקשב שלהם נמדד במאיות שנייה - את זה אני לא יודע לעשות. הרגשתי אבוד. זה היה כמו לעמוד מול הים הגועש ולצעוק. הרוח לקחה את המילים.

אחרי איזה 20 דקות הבנתי שאין טעם. ארזתי את עצמי, קיצרתי את השיחה, נמלטתי הביתה. זה שאב ממני את כל הרעננות שקמתי איתה בבוקר, את כל שמחת החיים. וזה אחרי 20 דקות. חשבתי - מה המורות והמורים מרגישים בעת הזאת? איך הם רואים את תפקידם כשאי אפשר לאסוף קשב ולו לרגע קט? מה זה עושה לתחושת השליחות, לתחושת הערך העצמי שלהם?

בדרך הביתה התקשרתי למארגנת ההרצאות האלה והודעתי שלא עוד. אם אני רוצה להציק לעצמי - אני תמיד יכול להכניס את היד לבלנדר עובד. אבל יותר משהצטערתי על עצמי ועל גורלי המר, ועל המורים האומללים, הצטערתי על בני הנוער שלא יודעים שיש דבר כזה להקשיב שעה לתוכן מעניין בלי לגלול לדבר הבא.

הטלפונים שנתנו להם ריסקו להם את היכולת להיות במקום אחד. הם עסוקים כל הזמן בהלאה, בדבר הבא - וחיים שחיים אותם ככה בחיים לא יניבו סיפוק ועומק. רק קצף על פני המים.

חייבים להוציא את הטלפונים גם מהחטיבות ומהתיכונים. כל שנה שעוברת ככה תצמיח עוד דור אבוד. ותודה שהתרכזת שלוש דקות בקריאת הטור הזה. מעריך מאוד.

בקטנה

מערכת השבתת המנוע ברמזורים, המערכת השנואה בתבל, בדרך לעבור מהעולם. הקונגרס האמריקני דן בביטול החובה להתקין את ההמצאה הזאת, שעשתה בעיקר נזקים למנועים ותרמה כלום לאיכות הסביבה. כבר 16 שנים שאנחנו איתה, באיחור גדול הבינו שהיא לא שווה כלום, והופ - לפח.

אצלנו בארץ, עם מזגן פועל רוב השנה, היא עוד יותר מיותרת. מכבה את המנוע לחמש שניות והוא מייד נדלק כדי לקרר את הנוסעים. מה יעשו עם כל המערכות? אולי יתקינו על חברי כנסת? זה ידומם אותם כשהם לא נואמים. תועלת אדירה לאיכות הסביבה, לא?