חג לאילנות? חג לארדואן: האמת העצובה על ט"ו בשבט

מסורת מקובלת (אך כנראה לא מדויקת), היא שמקורו של סדר ט"ו בשבט במלומד הקבלי רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, בצפת של המאה השש עשרה. אך אילו היה יודע האר"י שהטקס המיסטי המורכב שמיוחס לו יתמצה יום אחד באכילת פירות יבשים, שרובם לא גדלו כאן, היה מן הסתם קורא לכך "קליפה". זהו מונח מעולם הקבלה שמשמעו כל מה שמפריד בין האדם לאור האלוהי, כשם שקליפת הפרי מפרידה בין תוכו לבין הנמצא מחוצה לו.

אך כך בדיוק התרחיש עם טקס זה, שנוצר מתוך כמיהה ורצון עז לתיקון העולם והפך, עד לימינו, לאירוע צרכני מנותק משורשי המקום וממוסחר למדי. קורותיו של הסדר והחיבור שנעשה במקומותינו בין מה שהיה במקורו ציון ראש השנה לאילנות לבין צריכה מוגזמת של פירות יבשים מיובאים הם פרק נוסף בתהליך, המצאת מסורות לצורכי ההווה והמחיר הקולינרי, התזונתי, והערכי שמשלמים על הדרך.

העדות הכתובה הראשונה לסדר מסוג זה מופיעה רק בשנת 1728, בחיבור שפורסם בוונציה תחת השם, "פרי עץ הדר". עם זאת, המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט עצמו קדום יותר ומופיע כבר במקורות מהמאה השש עשרה וכך למשל רבי יששכר בן סוסאן, מחכמי צפת, כתב בשנת 1579 כי "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של היום".

מנהג דומה התקיים באיטליה שם ט"ו בשבט היה יום שבו "מנהג כל אחד לקנות ביום זה מעט מכל פרי ופרי אשר יימצא". כלומר, המנהג הפשוט של אכילת פירות קדם, כנראה, לסדר הקבלי המורכב שהתגבש והתפתח בהדרגה בחוגי המקובלים בצפת ובהמשך התפשט לקהילות אחרות. מבנה הסדר שמיוחס לחוגי הקבלה בצפת על מיני הפירות הנאכלים בו משקפים את ארבעת העולמות הקבליים.

והם, עולם האצילות הקרוב לספירות העליונות ומיוצג רק על ידי ריח כמו ריחו של האתרוג. עולם העשייה, המיוצג על ידי פירות עם קליפה קשה שאינה נאכלת כמו אגוזים ורימונים, המסמלים את ההגנות והמחסומים של הנפש; עולם היצירה, המיוצג על ידי פירות עם גרעין פנימי כמו זיתים ותמרים, שבהם הטומאה חודרת ללב הקדושה; ועולם הבריאה, שמסומל על ידי פרות הנאכלים על קליפתם כסמל לאחדות מלאה בין האדם לבוראו. האכילה הייתה מכוונת ומדויקת.

מחיר המפנה האידאולוגי

כל ברכה, כל נגיסה וכל פרי היו חלק מתהליך שמטרתו התחברות מחודשת לעולמות עליונים ושחרור מטומאת היום יום. סדר ט"ו בשבט המקורי היה מתכון לקולינריה של גאולה. אך ציון החג בדרכים רוחניות מסוג זה ידע תמורות מהותיות בשלהי המאה העשרים כאשר ב-1890, זאב יעבץ, מורה בזכרון יעקב, יזם נטיעת עצים עם תלמידיו וסימן את המפנה הגדול, ממיסטיקה לפרקטיקה, מתיקון עולמות עליונים לתיקון האדמה הממשית. הציונות, בתנופתה המהפכנית, ביקשה לנער מהחג את אבק הגלות.

לאורך מאות בשנים ובהיעדר אמצעים טכנולוגים מתקדמים, קהילות רחוקות מארץ ישראל לא יכלו להנות מפירותיה הטריים של הארץ ואכילת פירות יבשים ומצומקים הייתה דרכן היחידה להתחבר, ולו בטעם, למכורתם הרחוקה. אך בעידן הלאומיות, החלוציות המעשית והחיבור המחודש לאדמת הארץ, המעדר החליף את הרוחניות, וזיעת הפועלים החליפה את הדמעות והגעגועים. המיסטיקה הקדומה, שעסקה בעולמות עליונים ובניצוצות אלוהיים, הוחלפה ב"גאולת קרקע" מוחשית ומדידה.

השקדייה, שמסמלת בעולם הקבלי בפריחתה הלבנה את הספירות העליונות ובאכילתה בסדר ט"ו בשבט את התיקון לחטא האכילה מעץ הדעת, הפכה בעידן הנוכחי למבשרת הלאומית של האביב.
אך למפנה האידיאולוגי הזה היה מחיר וככל שהחג הפך לחג הנטיעות והתקרבות לאדמה, הוא הלך והתרוקן מהעומק הסמלי שלו. ברגע שהפסקנו להתייחס לפירות טריים כביטוי לנוכחות אלוהית והתחלנו לראות בהם מוצר חקלאי גרידא או כלי לסימון טריטוריה, נשתכחו אלה בטקסי החג.

מנותקים מהשורשים

מסיבות כלכליות לחלוטין נכפו עלינו הפירות היבשים שבהם מתח הרווחים גדול פי כמה, וקצרה דרכם למדף הסופרמרקט המנוכר. הניכור הזה משתקף היטב בצלחת הפירות הנוכחית בט"ו בשבט הישראלי. המשמש הזרחני למראה שהגיע כנראה מטורקיה, האננס המסוכר שעשה את הדרך מתאילנד והשקדים מקליפורניה ואפילו תמרים המגיעים לעיתים ממקומות רחוקים.

עצוב הדבר שדווקא בחג שאמור להעלות על נס את פירות הארץ הטריים, אנו מוצפים בפירות שמעולם לא נהנו מהשמש המקומית ולא צמחו על אדמת המקום. יתרה מכך, הפיכתו של החג לחג הפירות היבשים, שפגיעתם התזונתית רעה למדי, דחק לשולים את המנהג, הבריא והמקיים יותר, לאכול את פירות המקום ובעונתם.

העדפתם פירות מקומיים וטריים על פני הפירות היבשים היא אולי הדרך היחידה להוציא את הניצוץ האלוהי מהפלסטיק. עד אז, נמשיך לאכול פירות זרים ולשיר על ארץ ישראל, בטקס שהוא יותר מוצר צריכה מהתעלות רוחנית, ויותר שכחה מזיכרון

כאשר אנו מושיטים יד אל הפרי המיובא, אנחנו לא מבצעים "תיקון" קבלי אלא משתתפים בטקס של שכחה. ה"קליפה" המודרנית היא כבר לא מושג מיסטי, אלא אריזת הוואקום של הסופרמרקט המסתירה את העובדה שהשקד הישראלי הולך ונעלם לטובת ייבוא זול, ושהמטעים בגבולות המדינה הופכים לשטחי נדל"ן או לזירות עימות. האננס המסוכר הוא ביטוי נאמן לתהליך ריקון המשמעות שעבר החג, הוא מבטיח מתיקות מיידית ונוצצת, אך הוא חסר שורשים לחלוטין.

התחייה של סדרי ט"ו בשבט בשנים האחרונות, בקרב חילונים ודתיים כאחד, מנסה להחזיר לחג את משמעותו דרך הפריזמה האקולוגית. "תיקון עולם" תורגם ממרחב רוחני למאבק במשבר האקלים, ויש בכך כמובן מעלות רבות וחשיבות רבה. אך התיקון האמיתי חייב להיות עמוק יותר ולעבור דרך ההבנה שכאשר אנו קונים פירות יבשים ללא זהות ומקור ברור, אנחנו מחזקים את הניתוק ממקורות החג ומהמקום בו אנו חיים. בוחרים בקיטש המיובא והנוח על פני המורכבות של פרי מקומי שדורש עונה, דורש השקיה ודורש מחיר הוגן לחקלאי.

בחירה בפירות מקומיים וטריים לציין את החג אינה רק הבחירה הנכונה תזונתית אלא גם כזו התורמת לחיזוק ריבונות המזון שלנו וחיבור נכון יותר למקורות החג. העדפתם של אלו על פני הפירות היבשים היא אולי הדרך היחידה להוציא את הניצוץ האלוהי מהפלסטיק. עד אז, נמשיך לאכול פירות זרים ולשיר על ארץ ישראל, בטקס שהוא יותר מוצר צריכה מאשר התעלות רוחנית, ויותר שכחה מאשר זיכרון.

תודה למאיר חדידה ולפרופ' חיים בן דוד על סיעור המוחות בסוגיות שבמוקד הטור