אפרת בן צור: "לא יכולתי לעשות עם זה כלום. ואולי דווקא כן?"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"זיכרון של ריח חלב חם שלא אהבתי, או הריח של בית הילדים בקיבוץ בגיל שנתיים. אני זוכרת ששנים אחר כך נסעתי עם תיאטרון גשר להצגות בגרמניה, ובחדרי ההלבשה בתיאטראות שבהם הופענו היה אותו ריח. משהו בפשטות המסוימת ובניקיון שם היה דומה לקיבוץ. הזיכרון של הריח הזה מעורר בי מועקה וגעגוע לאמא.

"זיכרון יותר ברור, אולי מגיל 4, הוא שאמא מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת שצריכים לרדת למקלט. היא מלבישה אותי בסוודר שסרגה לי ושאהבתי מאוד־מאוד, ואני שמחה מזה שיורדים לפגוש את כל הילדים והשכנים באמצע הלילה, לצד תחושת פחד וסכנה לא לגמרי מובנת".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"מאמא שלי למדתי על אהבה, על התמסרות ועל נאמנות. אני לא בטוחה שהפנמתי את זה לגמרי, אבל בהחלט גדלתי לצד התכונה הנפלאה ומעוררת ההשראה הזאת שלה. כמו כן, למדתי ממנה גם על חרדה, על דאגה ועל פחד ממעליות".

3. מהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?
"להיות פרקטית - איך לקנות ספה, איך לקנות בית או טלוויזיה, להיות מסודרת ומאורגנת, לא לצאת מהקווים. אני מתקשה בכל אלה, נהיית מבולבלת מזה, וההתעסקות הזאת מעייפת אותי מאוד. כשהייתי ילדה המורה לבלט אמר לי 'הראש שלך כמו התלתלים שלך', כי הוא ראה שאני מתקשה להיות בדיוק על הקצב".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"מובן שההשפעה הכי גדולה היא של ההורים, וגם של המקום שבו גדלתי, הזמן המוקדם של הילדות. מעבר להשפעה המוחלטת הזאת, אני חושבת שגם המוזיקה שהיתה בבית, ושיעורי הריקוד אצל מורתי הנפלאה אילנה כליף, שהורישה לכולנו משמעת, מחויבות לתרגול והבנה שכדי להתפתח ולצמוח דרושה עבודה, לצד חופש והנאה מהתנועה של הגוף והחיבור אליו.

יבגני אריה, המנהל האמנותי והבמאי של תיאטרון גשר, שנפטר לפני ארבע שנים, הוריש לנו ארגז כלים עשיר וידע בכל מה שקשור לבמה, לתיאטרון ולאמנות באשר היא. דרך ההצגות היפות שיצר, ודרך התפקידים שנתן לי, למדתי על אומץ ועל תעוזה ללכת עם האינסטינקטים שלי ולהרשות לעצמי לצאת למרחבים אחרים בתוכי. הוא חסר לי מאוד".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"זה די קרה מעצמו, בלי שממש אמרתי לעצמי. איכשהו הרשיתי לעצמי לזוז מהריקוד לבית הספר למשחק, ומבית הספר למשחק לבית ספר אחר למשחק, וצעד־צעד נחשפה לי הדרך. אחר כך הגיעה המוזיקה, ובעצם זאת אותה הדרך, שהקשר אליה רק הולך ומתחזק. הרצון והשאיפה להיות בתהליך מתמשך של תנועה, חיפוש להיות בקשר עם הרגשות, עם הגוף ועם הדמיון, לעסוק ביצירה".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"להצליח בשבילי זה להיות מספיק בטוחה להקשיב פנימה, שם הדברים נפתחים, שם החופש הגדול, שם הידע והחוכמה שלי. וזה תמיד מביא אותי למקום שאני יותר שלמה איתו. אני יכולה להגיד על האלבומים שלי ועל השירים שלי שאני אוהבת אותם וגאה בהם מאוד".

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"מה שקרה ב־7 באוקטובר ריסק והפחיד אותי. האמון הבסיסי הופר באופן שלא תיארתי לעצמי שיקרה כאן. המובן מאליו איבד ערך. זה עורר בתוכי הרבה שאלות לגבי מי אני בתוך זה, ומהו החלק שלי בתוך הכישלון הזה".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"אין לי משהו מובהק, אבל כמעט כל החלטה שאני צריכה לקבל מתפצלת אצלי לגם־וגם גורליים".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"הלב שלי נשבר לא מעט פעמים. פרידות מרסקות אותי, זה כואב מאוד ולוקח לי הרבה זמן להתאושש. אבל גם לגמרי גדלתי ולמדתי מאותן חוויות כואבות, מכמה שהן היו נכונות וכמה נכון היה ללכת משם. וכמו שאמר התרפיסט שלי (כשראה שאני לא זזה): 'ויפה שעה אחת קודם'".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?
"נכון לעכשיו אין לי תשובה".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"האם יש כזה? להיות אמא מספיק טובה לילדה שלי, להגן עליה ולדאוג לה".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"הסרטים של אינגמר ברגמן, הסרט 'קריאת העורב' של קרלוס סאורה, פינה באוש, הסרטים של ג'ון קסאווטס, ג'ינה רולנדס, יבגני אריה. השירים של אמילי דיקינסון, דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג. 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, 'אנה קרנינה' של טולסטוי, 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן. כמה שמחתי שהיתה לי ההזדמנות לגלם את שתי האחרונות בתיאטרון, הדמויות המזהירות והמפוארות האלה".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"זה משתנה, האלוהים. כשהייתי ילדה חשבתי שהוא קיים, נהניתי לדבר איתו, לדמיין אותו. היו הרבה שיחות נפש קרובות. היום זה זז, זה משתנה, ועדיין אני מחפשת אותו כשאני צריכה ועוזבת כי אני לא באמת מאמינה - אבל בכל זאת מחפשת משהו ועוזבת שוב. זה משתנה כל הזמן. ויש את האמת שבדברים, יש את העמקים וההרים, יש את האפשרות ללכת פנימה־פנימה, אל החוכמה, אל הגבוה. ויש את הטבע הגדול בחוץ. האור והחושך".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"טלפון, נראה לי, ואוזניות".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"סליחה זה משהו שאני משתמשת בו כשצריך. אני משתדלת לא לברוח מזה, כשאני מרגישה שאני פוגעת או כשלא הצלחתי לעמוד בציפייה של מישהו או מישהי למשהו ממני. לא יכולתי לעשות עם זה כלום, ואולי יכולתי לעשות הרבה יותר - להילחם יותר כדי לשנות את המציאות כאן".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - איפה?
  "בית באומברייה, איטליה. או בפריז".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "אנגלית וצרפתית".
• אם לא אפרת - איזה שם?
  "שרה ונעמי".
• מדד האושר האישי?
  "אין באמת כזה דבר, החיים מורכבים. אבל אם אנסה לזרום עם השאלה, אז בין 7 ל־8".

ב־14 בפברואר אפרת בן צור (57) תארח את דניאלה ספקטור בהופעה באולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב