"משתיקים פגיעה מינית": כך לשכות הרווחה נכנעות לרבנים ועסקנים

השבוע סערה המדינה בשל מותם המצמרר והבלתי נתפס של שני תינוקות במעון ירושלמי. התמונות הקשות שיצאו מאותה דירה מאולתרת, שבה שוכנו לא פחות מ־55 תינוקות רכים בתנאים שקשה להעלות על הדעת, הרעידו את לב הקונצנזוס הישראלי. אך מעבר לכאב ולדמעות על החיים שנגדעו בטרם עת, המקרה הזה הציף אל פני השטח בשיא עוצמתו את סוגיית "האוטונומיה החרדית" - מושג מכובס למציאות שמתנהלת כאקס־טריטוריה מוחלטת. ללא פיקוח, ללא עין בוחנת. מדינה בתוך מדינה.

זוהי מערכת עם כללים וחוקים משלה, שבה לעיתים קרובות האינטרס הקהילתי גובר על חוקי המדינה. במציאות הזו, מי שמשלמים את המחיר הכבד והקשה ביותר הם הפרטים השקופים ביותר בחברה: הילד חסר ההגנה, האישה המותקפת, האדם המוחלש שאין לו פה. הם הראשונים שנדרסים תחת גלגלי המערכת המשומנים, שמעדיפה את "שלום הציבור" ואת התדמית המגזרית על פני שלומו של הפרט.

אך האקס־טריטוריה הזו לא מתחילה או עוצרת במעונות הלא חוקיים. היא חודרת עמוק יותר, פנימה, אל תוך מה שאמור להיות קודש הקודשים של המינהל האזרחי התקין. אל הגוף שאמור להעניק סעד, הגנה ומפלט לאזרחים בעת מצוקתם הקשה ביותר - לשכות הרווחה.

מעדויות רבות, ומשיחות עומק שקיימנו עם נפגעי תקיפה מינית, עם הורים לנפגעים, עם אנשי מקצוע ועם שכנים שניסו באומץ להציל ילדים מפגיעה ממושכת ומהתעללות קשה, עולה תמונה קשה. מי שהיו חלק בלתי נפרד מההשתקה הבוטה לכאורה של התלונות, מי שאפשרו - לעיתים בשתיקה ולעיתים במעשה - את המשך הפגיעה הקשה לכאורה בנפשות רכות, הן דווקא לשכות הרווחה בערים החרדיות.

גופים אלו, כך עולה מהעדויות, פועלים בשיתוף פעולה מלא עם רבנים ולעסקנים מקומיים, ולעיתים בכפיפות מוחלטת ומבישה להם. זה נשמע מופרך, אולי אפילו הזוי במדינה דמוקרטית בשנת 2026, אך העדויות הרבות, המחקרים האקדמיים ואנשי המקצוע המתמודדים עם התופעה יום־יום בשטח לא מותירים מקום לספק: הכתובת שהיתה אמורה להיות חבל ההצלה הפכה לטבעת חנק.

הקהילה היא הכל

אסנת (שם בדוי), היום בת 33 ואמא לשלושה ילדים, מנסה לבנות חיים נורמטיביים על גבי הריסות ילדותה. היא גדלה ולמדה באלעד, עיר חרדית מובהקת שבה הקהילה היא הכל. כשהיתה בכיתה ט', תלמידת סמינר "בית יעקב", היא עברה לטענתה פגיעה מינית קשה מצד אביה. הפגיעה נמשכה שנה תמימה, שנה של אימה בתוך הבית פנימה.

"אמא שלי ידעה מזה, סיפרתי לה", היא משחזרת את הרגע שבו האמינה כי הישועה תגיע. האם אכן פעלה ועירבה את לשכת הרווחה של אלעד, ובשלב הראשון המערכת אף נראתה כמי שממלאת את תפקידה, כשלאב הוצא צו הרחקה לשלושה חודשים. אך כאן בדיוק החל המנגנון הקהילתי לכרסם בחוק.

בניגוד מוחלט לצו השיפוטי, אסנת טוענת שהאב חזר הביתה כעבור שבוע אחד בלבד. "אף אחד לא אכף את זה", היא נזכרת בכאב. לטענתה, המחדל המוסדי לא עצר שם. כדי למנוע מהסיפור לצאת אל מחוץ לחומות העיר, וכדי לחסוך מהקהילה את ה"בושה" שבמעורבות משטרתית, הרווחה הפעילה לטענתה כלי שנועד למקרים חריגים ביותר: ועדת פטור.

מטרת הוועדה היתה ברורה - להשאיר את הטיפול בתוך הקהילה, הרחק מעיניה של מערכת אכיפת החוק. לפי הנהלים והכללים הברורים של משרד הרווחה, ועדה כזו מחייבת שיתוף פעולה מלא של הנפגעת ומעקב צמוד אחרי הטיפול ושיקום המערכת המשפחתית. במקרה של אסנת, היא טוענת שהכללים הללו נרמסו. "ועדת הפטור התקיימה בלי שאף אחד דיבר איתי, בלי שמישהו שמע אותי או שאל לדעתי. פשוט החליטו מעל הראש שלי".

חזרתו של האב הביתה היתה תחילתו של סיוט חדש עבור אסנת. לטענתה, "זו היתה זוועה. הייתי נתונה לכלא נפשי. אמנם הפגיעות המיניות הישירות פסקו, אך הוא היה אלים מילולית ופיזית בצורה נוראה. אמא שלי פחדה ממנו, ולא היתה לי שום הגנה ממנה. היא תמיד חזרה על אותו משפט: 'זה אבא שלך, אין מה לעשות'".

באחד הימים, כשהאלימות הפיזית הגיעה לטענתה לשיא והאב הרים עליה ידיים, אסנת ברחה למרכז לילד ולמשפחה, המקום שבו היתה אמורה לקבל טיפול מטעם הרווחה. היא חיפשה עזרה, מישהו שיעמוד מול התוקף שלה. התשובה שקיבלה היתה סטירת לחי ביורוקרטית: "המטפלת שלך לא נמצאת, אין מה לעשות".

באותו מרכז ממש, בזמן שאסנת מנסה לשרוד את הטראומה, האב הפוגע הגיע ל"טיפול זוגי" עם האם. "זה לא היה טיפול ממוקד בעבריינות המינית שלו", היא מדגישה, "זה היה טיפול זוגי רגיל, בזמן שהפגיעות המילוליות, הנפשיות והכלכליות שלו כלפינו נמשכו באותה עוצמה".

שיאו של טשטוש הגבולות בין המדינה לקהילה הגיע בשיחה שאסנת קיימה לטענתה בביתו של רב מוכר בעיר. בתוך המשרד הפרטי שלו, במרחב רוחני שאמור לייצג את התורה והמוסר, ישבה העובדת הסוציאלית של הרווחה יחד עם אשתו של הרב - דמות מוכרת ומכובדת בעיר. "בגלל שאמא שלי שיתפה את הרבנית, הן הזמינו אותי לשם. אני, נערה בכיתה ט', יושבת מול העו"סית והרבנית ונאלצת לתאר את פרטי הפגיעה המינית הקשה שעברתי מצד אבי".

השיחה הזו, שהתקיימה מחוץ לכותלי הלשכה הרשמית ובנוכחות דמויות קהילתיות, לא הובילה לשום פעולת הגנה. היא הובילה רק לדבר אחד: השתקה.

במשרד הפרטי של רב מוכר, במרחב רוחני שאמור לייצג את התורה והמוסר, ישבה אסנת עם העובדת הסוציאלית של הרווחה ואשתו של הרב. "אני, נערה בכיתה ט', יושבת מול העו"סית והרבנית, ונאלצת לתאר את פרטי הפגיעה המינית הקשה שעברתי מאבי"

השנים חלפו, אך המערכת לא הרפתה. לטענתה, לפני כשנה, כשאסנת ניסתה לשתף את אחיה בטראומה שעברה, המערכת הקהילתית הופעלה שוב בכל עוצמתה. אמה פנתה לרבנית בניסיון לעצור את הגילוי. "הרבנית קראה לי לשיחה ואמרה שאני צריכה לסלוח לאבא שלי. היא אמרה שזה קורה בכל המשפחות, שככה זה עובד. היא שאלה אותי: 'מה ייצא לך מזה?'".

כיום, כשאסנת מנהלת הליך משפטי והאב נמצא במעצר בית לקראת גזר דין, היא מבינה שהמלחמה שלה לא היתה רק מול האב הפוגע, אלא גם מול מערכת שלמה של רווחה וקהילה שסגרה עליה מכל עבר. כך, למשל, היא טוענת שכאשר ביקשה מלשכת הרווחה בה טופלה את התיק האישי שלה על מנת שתוכל לצרפו לתביעה - סורבה.

"בסוף הכל התהפך"

הנטייה להעדפת טובת הקהילה על פני טובת הילד מתחזקת לכאורה כשהעובדות הן חרדיות בעצמן. עובדת סוציאלית חילונית מספרת על מקרה שבו לטענתה זיהתה ביחד עם קולגה חרדית סיכון נפשי דחוף אצל ילדים. "חשבנו שצריך לערב את שירותי ההגנה בדחיפות, אבל אז מנהיגי הקהילה פשוט הגיעו לביתה של העובדת הסוציאלית החרדית, ובסוף הכל התהפך. אם מנהיגי הקהילה סבורים שדרך טיפול מסוימת היא שלילית, הם פונים לעו"סית - והדברים מתקדמים כרצונם, ולא על פי צורכי הילד".

במקרה אחר, מהקלטה שהגיעה לידי "ישראל שישבת", נשמעת עו"סית במחלקת הרווחה בעיריית בית שמש מודיעה לאם, שהתמודדה עם סוגיות משפחתיות קשות מול האב, שהיא הזמינה ללא ידיעתה רב מוכר בעיר שישתתף בפגישה עם העו"סית, האב והאם - שסירבה בתוקף.

"לצורך העניין, הרב באמת מגיע כמלווה של האבא, כמי שבא לתמוך בו, ואולי אפילו לרכך אותו. אין לו מעמד יותר משל מישהו אחר פה. הוא לא קובע", אומרת העו"סית.

"אני יכולה רק לעמוד על זכותי החוקית", משיבה האם. "הזכות שלי היא שלא יהיה שום גורם לא רלוונטי, והרב הזה, עם כל הכבוד, אין לו שום דעה טובה יותר על הילדים. זה גם עניין של אופי. אני מצטערת".

העו"סית: "אני זו שביקשה לקיים את הפגישה הזאת, כמובן בשילוב כל הגורמים, ואני זו שדיברה עם הרב, בסדר? הרב עובד איתנו שנים בתחום סדרי הדין, אבל גם בכלל, בכל מיני מקרים שקשורים לרפורמה.

"במקרה הספציפי הזה, הבקשה להצטרף באמת עלתה ממנו, כגורם מסייע בתוך התיק. עכשיו, בתוך התיק זה אומר איך הוא יכול לעזור לאבא לראות דברים שאנחנו לא הצלחנו לעשות. לכן ביקשתי את הפגישה הזו, כדי לעשות ניסיון נוסף לעזור לאבא לראות דברים שאנחנו, כעובדים סוציאליים, לא הצלחנו להעביר. אם תגידי 'אני לא מעוניינת, אני לא מוכנה שהוא ייכנס' - אנחנו לא נקיים את הפגישה הזאת ביחד איתו. מה יהיו תוצאות הפגישה? אני לא יודעת".

"הייתי תמימה"

רות (שם בדוי), אמא לחמישה מעיר חרדית במרכז, היא העדות החיה לכך שבעיר הזו הרווחה אינה אלא הולוגרמה, המוחזקת בגרון בידי לשכת הרב ועסקנים. לטענתה, הסיוט שלה התחיל ביום שאחרי החתונה, כשגילתה שהבחור ששודך לה רחוק מלהיות "בן תורה".

"הוא היה עבריין מהיום הראשון", היא טוענת, ומפרטת שורה של התנהגויות חמורות ובלתי הולמות שבאו לידי ביטוי בתוך הבית פנימה, ואף בחוץ, שלא עולות בקנה אחד עם התנהגות של אברך בן תורה. "הוא היה מתיישב בכוונה ליד נשים באוטובוס, לא סוגר את דלת השירותים. כלפי חוץ היינו משפחה אידיאלית, אבל בבית היו כל סוגי האלימות האפשריים, גם כלפיי, גם בחדרי חדרים.

"היה לו טלפון כשר, אבל גם אייפון שבו צרך תכנים לא צנועים. באופן תדיר הוא היה מאזין לקווים של שירותי ליווי של נשים. הוא בגד בי לאורך כל הדרך, הסתובב במקומות הכי נמוכים. לזה התווספו אלימות פיזית וקללות. שתקתי כדי לשמור על תדמית המשפחה, והוא ניצל את זה עד הסוף".

לטענת רות, נקודת המפנה הגיעה כשעסקן חרדי מפורסם בישר לה שבעלה פגע מינית בנער. "הם החליטו לא לערב משטרה. העסקן ורב בכיר שלחו אותו לטיפול עם מטפל שהם מכירים ועובדים איתו. המטפל אמר לי שבעלי גאוותן ולא משתף פעולה, אבל טעה טעות איומה כשקבע שרוב הפדופילים לא פוגעים בתוך הבית. הייתי תמימה, והשארתי אותו עם הילדים".

בשבת אחת לפני חמש שנים השמיים קרסו. רות: "חזרתי מהתפילה, ואחת הבנות סיפרה לי במילותיה שאבא פגע בה מינית. היו ממצאים שהראו לי שהיא דוברת אמת. בת נוספת אישרה שאבא הכניס את הקטנה לחדר השינה".

המטפל שאליו הלך התלבט אם לדווח למשטרה, אך לטענתה, כשהעסקן והרב הבינו שהם מכירים את משפחתו של הבעל - הכל התהפך. "הם התחילו להשתיק את הסיפור. המטפל פחד על עצמו כי לא דיווח מייד, ונסוג גם הוא. בבית התנהל גיהינום כפול: ההתפרצויות שלו והלחץ מהמשפחה שלו הפכו לבלתי נסבלים".

לטענתה, כשמשטרה הוזמנה לבעלה על ידי אחד השכנים עקב התפרצות אלימה שנשמעה למרחקים, נחשפה הזוועה: "הם הזמינו גם אותי לחקירה. במהלך החקירה הם שמעו ממני על הסיפור של הילדה הקטנה. הם עצרו אותו, והוא היה במעצר שבוע. הרווחה נכנסה לתמונה. כל הילדים הוזמנו לחקירה, ובחקירה התברר שגם שתי בנות נוספות נפגעו. סיכמנו שהבנות יטופלו על ידי עו"סית חרדית, אבל ביום הפגישה היא פשוט הפסיקה לענות. חודש שלם התיק שכב בלי הסברים, וכשעבר לעו"סית חדשה - היא כלל לא ידעה שיש פגיעות מיניות בתיק. היא שאלה אותי רק איך אנחנו מתמודדים עם זה ש'אבא לא בבית'".

"הוא היה עבריין מהיום הראשון", טוענת רות, ומפרטת התנהגויות חמורות שבאו לידי ביטוי בבית ובחוץ, שלא עולות בקנה אחד עם התנהגות של אברך בן תורה. "כלפי חוץ היינו משפחה אידיאלית, אבל בבית היו כל סוגי האלימות האפשריים, גם כלפיי"

לטענתה, המחדל נמשך בבית המשפט. "הרווחה והמשטרה השתיקו את הפגיעות בבנות בצורה בוטה כל כך, שהשופטים חשבו שאין צורך בפיקוח או במרכז קשר. התיק הפך לתיק גירושים רגיל. הוא כמעט קיבל אישור להוציא לשבתות את הילדה שבה פגע. סדום ועמורה".

עסקן ירושלמי הסביר לרות את השיטה: "בשכונה הזו, מי שמתחיל עם הרווחה צריך לברוח. אם הרב יחליט לסגור תיק - לא יעזור לך כלום. משפחתו של הגרוש שלי, משפחה מקושרת ומוברגת, נמצאת בקשרי עבודה עם משפחת הרב, המקושר למשטרה ולרווחה. השיטה, לטענתו, פשוטה: המשטרה והרווחה צריכות דיווחים מהקהילה, ובתמורה הן סוגרות לעסקנים תיקים. בתקופת הקורונה אף העבירו מתפקידו את קצין החקירות הראשי בעיר, בגלל ריבוי מקרים של השתקה מסואבת".

אחרי שנים של מלחמה, האב נכנע בגישור לדרישה שלא יראה את הילדים ללא פיקוח. "הנורא מכל הוא שתוך כדי המשפט היו מפגשים שלו עם הילדים ללא פיקוח. הילדים הגדולים היו צריכים להשגיח על הקטנים מפני אביהם", מסכמת רות.

על מקרה אחר מעידה חיה (שם בדוי), שכנה ערנית משכונה חרדית בירושלים, שניסתה להיות אזרחית טובה ולדווח על מציאות מחרידה שהתרחשה לכאורה מול דלתה, אך נתקלה לטענתה בקיר של אטימות. "השכנה מולי שיתפה אותי שהאבא פגע בבנות, בנות 21, 11 ו־7", היא מספרת. "הוא יצא מהבית לשנה, ובזמן הזה שמעתי את הילדים בוכים כל יום. זעקות נוראות. הבת הקטנה צרחה בכל בוקר שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר, והאמא פשוט דחפה אותה למעלית".

לטענת חיה, שנפגעה בעצמה בילדותה, היא ניסתה להזהיר את האם: "אמרתי לה שהילדים לא יסלחו לה, שאין ריפוי למחלה הזו, ושאם הוא יחזור - הוא ימשיך לפגוע. היא ענתה שהיא בקשר עם הרב שלו, ראש ישיבה מוכר בירושלים, והרב פסק שהוא 'מטופל' ויכול לחזור הביתה".

לפני שנה האב חזר. לטענתה, חיה המזועזעת פנתה לרווחה בשכונה: "אמרתי להם שהבנות סובלות באופן לא נורמלי, ושאסור להם להכניס אותו הביתה. הרווחה לא עשתה דבר".

חיה, כיום בת 75, מסכמת בכאב המבוסס על ניסיון חייה המר: "אף פסיכולוג לא יכול למחוק את מה שעברתי. איך אפשר להגיד שהבנות בסדר כשאבא נכנס למיטה שלהן לילה־לילה? הן אף פעם לא יהיו בסדר".

חיה, שנפגעה בעצמה בילדותה, ניסתה לטענתה להזהיר את אם המשפחה שחיה בשכנות אליה. "אמרתי לה שאם הוא יחזור הוא ימשיך לפגוע. היא ענתה שהיא בקשר עם הרב שלו, ראש ישיבה מוכר, שפסק שהוא 'מטופל' ויכול לחזור הביתה"

"ועדה רוחנית"

כדי להבין כיצד הופכת לשכת רווחה רשמית ל"הולוגרמה" בשירות הקהילה, צריך להביט במי שמרכיב אותה. עדותה של יעל, עו"סית חרדית בת 27 המתגוררת בעיר חרדית, חושפת את מנגנון הסינון האידיאולוגי שמאחורי הקלעים.

בשנת 2023, לאחר שסיימה את התואר הראשון בעבודה סוציאלית, יעל ניסתה להתקבל למחלקה בעירה. "שתי חברות שלמדו איתי התקבלו מייד. הן נשות אברכים, צנועות וחסודות בסגנון המקומי", היא מספרת. "הגעתי לראיון בתחושה מצוינת, אבל התשובה בוששה לבוא. כשביררתי, נאמר לי פשוט שאני לא מתאימה לשום תפקיד אצלם".

הסיבה האמיתית התבררה רק מאוחר יותר. לטענתה, חברה המועסקת בלשכה חשפה בפניה את מנגנון הפסילה: "היא שמעה מאנשי מקצוע שמדובר ב'ועדה רוחנית', שפסלה אותי משום שאיני מתאימה לסגנון הרוחני של העיר".

תכתובות והקלטות שהגיעו לידינו מאששות את הטענות לקיומו של המנגנון הזה: אשת מקצוע באגף הרווחה מעידה כי בראיונות יושבת נציגת עירייה, שתפקידה היחיד הוא לוודא את "התאמתה הרוחנית" של המועמדת ואת נכונותה להיות בכפיפות מוחלטת לסמכות הרבנית. "הפריע להם שבאת עם חצאית קצרה", נאמר ליעל באחת ההקלטות. "הם מעדיפים לא לקבל מישהי מבית חרדי שלא נראית לפי כללי התקנון הנוקשים. כי הם מפחדים שזה מעיד על כך שהיא לא תכבד את כללי המקום".

האבסורד זועק: בעוד נשים מהמגזר הדתי־לאומי מתקבלות לעבודה בלשכה ללא קושי - דווקא אישה חרדית תושבת העיר, שאינה "מספיק חרדית" לטעמם של העסקנים, נחסמת. המטרה ברורה: לייצר שורת עו"סיות שלא יערערו על הכללים הלא כתובים של השתקת פגיעות בתוך הקהילה.

"קריטי לדווח מהר"

שאנה אהרונסון, מנהלת מרכז הסיוע "מגן", המלווה נפגעי תקיפה מינית במגזר החרדי, מאששת את העדויות מהשטח בנתונים קשים. המפגש שלה עם המערכת במקרה שעליו מספרת חיה חשף מציאות בלתי נתפסת: "דיווחנו לרווחה פעם אחר פעם. קיבלנו עדויות ואינדיקציות מפורשות על מצוקת המשפחה והבנות מהרבה מאוד כיוונים, אך הרבנים אישרו לאב שפגע לחזור הביתה, כי הם 'האמינו' שהוא מטופל. בפעם השלישית שדיווחנו, קיבלנו מהרווחה מייל שכתוב בו שחור על גבי לבן: 'תפסיקו לדווח כי זה טופל'. פשוט כך. הבנות ממשיכות לזעוק במצוקה, והרווחה דורשת שקט".

עבור אהרונסון, זהו רק קצה הקרחון של כשל מבני עמוק לכאורה שליווה אותה ב־13 שנות עבודתה בתחום. "כשמגיע מקרה קריטי ודחוף, אנו מסבירים למשפחה כמה זה קריטי לדווח מהר. ואז עוברים חודשיים וחצי עד שמישהו ברווחה בכלל עונה להם, בגלל המחסור בכוח אדם. המפגש הזה עם מערכת שלוקח לה זמן רב כל כך להגיב הוא קשה מנשוא עבור משפחה ששכנענו בקושי רב לדבר".

אבל הבעיה אינה רק הזמן, אלא גם הכלים. "גם כשיש עו"סית שרוצה לעזור, לעיתים קרובות אין לה כלים. כשיש סכסוך בין ההורים, המערכת מפילה הכל על הסכסוך, ולפעמים זה נראה שאפילו לא בודקת. הילדים הקטנים שנותרו בבית מפחדים לדבר בחקירה. הבנות הגדולות, שכבר חילצו עצמן מהתופת, מדברות ומתלוננות. הרווחה אומרת 'זה מורכב, אולי אחד ההורים ממציא', והילדים אבודים בחור שבתוך המערכת".

אפילו כשרוצים לעזור, לא תמיד יש להם מה לעשות. אהרונסון מצביעה על כשל ספציפי בנהלים: "יש נוהל שאוסר על 'בית לין' (עמותה המפעילה מרכזי ההגנה לילדים ולנוער הסובלים מהתעללות מינית, פיזית ונפשית ומהזנחה קשה; מ"ס) לבצע חקירת ילדים כשיש חשד שאחד ההורים פגע ויש סכסוך בין ההורים. משאירים את זה לרווחה, ושם התיקים נופלים. ראינו מקרים שבהם עסקנים שהמומחיות שלהם היא המערכת הדריכו ילדים קטנים איך לשקר בחקירה. מולם יושבת עו"סית בת 25, ואין לה מה לעשות".

הצד המכוער ביותר מתגלה בשיתוף הפעולה הבוטה לכאורה בין הרווחה לעסקנים בעיר חרדית במרכז. "ראינו איך עסקנים מציגים עצמם כ'מתווכים' כדי שהתיק לא יגיע למשטרה. הם דוחפים ל'ועדות פטור', כלי שנועד לשיקום משפחתי הוליסטי תחת פיקוח צמוד, שמשתמשים בו לרעה ככלי השתקה. במקרה של אסנת, אף אחד לא דיבר איתה או הבהיר לה דבר. הפוגע לכאורה מפסיק טיפול, והכל נמשך כרגיל. אשת מקצוע מתוך הרווחה באחת הערים החרדיות אמרה לנו בפירוש: 'יש הוראה מהעסקנים לעו"סיות שצריכים לפעול באופן כזה שלא יביא אף אחד לכלא'".

אהרונסון מסכמת בתמונה של אובדן ריבונות ממלכתית: "בכל הערים החרדיות לעסקנים יש כוח. בכמה לשכות רווחה ידוע לנו על מקרים שבהם העו"סית אמרה למדווחת שהיא לא יכולה לקבל דיווחים על חסידות גור. כי כשהם מטפלים בתיקים של גור, העסקנים מגיעים, הופכים להם את השולחנות, מאיימים ועושים בלגן. אלו אנשים עם הרבה כוח. כשבריונים מייצגים את הקהילה מול מערכת מוחלשת, הילדים נותרים ללא הגנה. אין כתובת אחרת. יש רק את הרווחה".

שאנה אהרונסון, מייסדת ומנכ"לית מרכז הסיוע "מגן": "ראינו מקרים שבהם עסקנים שהמומחיות שלהם היא המערכת הדריכו ילדים קטנים איך לשקר בחקירה. מולם יושבת עו"סית בת 25, ואין לה מה לעשות"

"נראים בסדר גמור"

פייגי (שם בדוי), בת 25 שנולדה למשפחה חסידית ברוממה, היא החמישית מתוך 13. לטענתה, בבית שבו האב נעדר רוב השבוע והיה נתון להתקפי זעם, והאם לא עבדה ושלטה במרחב, הילדים חיו בהליכה על ביצים. לטענתה, בגיל 13, כשסבה נפטר ואביה טס לשבעה בחו"ל, האם ניצלה את חסרונו. "היא קראה לי לחדר שלה. בכיתי על סבא, והיא חיבקה אותי לראשונה זה שנים. זה היה לי מוזר, ואז היא הכניסה ידיים לתוך הפיג'מה שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא נגעה בי מינית".

מכאן, לטענתה, החדר הפך לזירת פגיעה אכזרית בלילות שבהם האב נעדר או ישן במשרד. "היא הפכה למפלצת בלי רחמים. לא ידעתי מה זו פגיעה מינית, ידעתי רק שזה לא צנוע ושאסור לדבר. אמא איימה שתחתוך לי את הלשון אם אספר". פייגי החלה להימלט לרחובות ירושלים הקפואים, שם רכשה סמארטפון וגילתה בגוגל את השם למצוקתה. היא חיה חיים כפולים: תלמידת תיכון חרדי ושמור ביום - ושורדת רחוב אובדנית בלילה.

בגיל 16 גילתה פייגי שהאם פוגעת לכאורה גם באחיה בן ה־10. "ראיתי אותה באמצע אקט איתו. מאותו הלילה ישנתי לידו חצי שנה כדי לשמור עליו. לפעמים נרדמתי, וקמתי כשזה היה מאוחר מדי - אמא מעליו, ואח שלי מנותק לגמרי בדיסוציאציה, בוהה בתקרה ולא זז. כשהייתי תופסת אותה בזמן - היא היתה פוגעת בי במקומו".

לטענתה, הניסיונות לקבל עזרה נהדפו שוב ושוב. מורה בסמינר שלטענתה ראתה חתכים טריים על ידיה של פייגי בחרה להתעלם: "היא אמרה לי להוריד שרוול, כי החולצה מעל המרפקים. היא בחרה בצניעות ולא בהצלת הנפש". לטענתה, בחג הפסח שלחה פייגי מכתב לרב הקהילה. "הרב אמר שצריך 'לקרוע קריעה' מידיעה כזאת, ושזה נורא, והורה לאבא לבדוק את מעשי האם - ומאז לא שמעתי ממנו יותר. הוא העדיף לדחוק את זה מתחת לשטיח כדי שבית בישראל לא יתפרק".

לטענתה, לפני שנתיים, כשהיא שהתה במקלט לנשים, עורבה הרווחה בשכונת רוממה. "הגעתי בתקווה שהם יצילו את האחים שלי, אבל המסע מולם היה מתיש נפשית. הם הלכו למוסדות החרדיים של האחים, שפחדו לדבר, והעו"סית החליטה שאין מה לעשות. התאשפזתי פסיכיאטרית מחוסר אונים. צעקתי לה שהיא הגורם היחיד שיכול לעזור, והיא התעקשה שאני צריכה 'לשחרר את הנושא ולשכוח ממנו'".

לטענתה, האטימות הממסדית הגיעה לשיא כשהעו"סית ישבה לשיחה עם ההורים, וקבעה כי הם "נראים בסדר גמור". האב החרים את פייגי, והתיק בפרקליטות נסגר מחוסר ראיות משפטיות, למרות דברי הקצין במשטרה, שלטענתה אמר לה: "אם מבט בעיניים היה ראיה - שני ההורים שלך היו נעצרים". פייגי מסכמת: "היתה לי חוויה חיובית עם המשטרה, אבל ברווחה - האחים שלי עדיין שם, ואני יכולה רק לקוות שיקבלו עזרה".

לפני שנתיים, כששהתה במקלט לנשים, עורבה לטענת פייגי הרווחה בשכונת רוממה. "היתה לי תקווה שהם יצילו את האחים שלי, אבל העו"סית החליטה שאין מה לעשות. התאשפזתי חסרת אונים, והיא התעקשה שאני צריכה 'לשחרר'"

"לא לפי המציאות"

העדויות המזעזעות של הנפגעות אינן מקריות, הן תוצאה של שיטה מובנית. מחקרם של פרופ' יוחאי נדן ופרופ' כרמית כץ (2021) חושף כיצד מופעלים על עובדות סוציאליות בערים חרדיות לחצים כבדים מצד הקהילה לאמץ מהלכים המנוגדים לעמדתן המקצועית. עו"סיות חרדיות אף העידו כי הן חשופות לשיימינג קהילתי אם לא יפעלו בהתאם לציפיות. ד"ר שירלי בן שלמה וענבר גולני רייך (2024) מחזקות זאת, ומתארות שותפות פעילה של גורמי הרווחה עם מנגנוני הניכור הקהילתי.

נייר מדיניות שפורסם בספטמבר 2025 על ידי אוניברסיטת רייכמן ומרכז רובינשטיין מקדיש פרק שלם לשליטת הרבנים והעסקנים בלשכות הרווחה. מנהלת אגף רווחה לשעבר בעיר חרדית טוענת שם: "הרווחה נמצאת בצומת שמשפיע על השאלה אם הילדים יישארו חרדים. לכן מופעלים עלינו לחצים אדירים מצד רבנים ומסגרות חינוכיות. גם כשאנחנו יוזמות קבלת מידע - הם דואגים 'להשחיל' את האינטרס הקהילתי פנימה".

לפי נייר המדיניות, הכשל הוא לכאורה מבני וכלכלי: לשכות הרווחה מתוקצבות על ידי הרשות המקומית, וראשי הערים כפופים לכאורה לרבנים ולעסקנים. "מנהלי הלשכה יודעים שאם לא יעשו כרצון העסקנים, הדבר ייוודע לראש העיר ויהיו לכך משמעויות כלכליות. הקהילה פשוט לא תשתף פעולה אם העובדות לא יסכימו לתנאיה".

התוצאה היא מערכת סגורה שבה המדינה הופכת לכלי שרת בידי הקהילה. אב המכיר את המערכת מעיד: "מי שרוצה לעזור - פשוט יוצא החוצה. מי ששולטת באגפים האלו זו עסקונה. עובד סוציאלי כתב לי בפירוש שראש העיר התערב. הכל גלוי, ובמשרד הרווחה יודעים - ונוח להם ככה". אב אחר מוסיף: "זו מערכת אחת. העובדת הסוציאלית והקהילה מגבות זו את זו, והן מחליטות מה האינטרס של הילד לפי תפיסת הקהילה, ולא לפי המציאות".

ממשרד הרווחה לא נמסרה תגובה.