דעה לא פופולרית: זה מנהג בעייתי, וחייבים להפסיק אותו

אני עומד להציג את מה שמכונה "דעה לא פופולרית", על כן אני נערך בכוננות ספיגה, ובכל זאת שם נפשי בכפי ומעמיד את השאלה הבאה: הלוויה. אירוע כבד עצוב ובעיקר מאוד מאוד אינטימי. כלומר, ברוב המקרים. אולי לא כשמדובר בראש ממשלה או ברב הראשי.

הלוויה, ויסלחו לי אשכנזים מרמה מסוימת, היא אירוע שבוכים בו. שאנשים מבוגרים בוכים בו. בקול רם. ליבם נשבר. הבכי יוצא מהם ללא שליטה. הם מתיילדים, וחשופים מאוד ופתוחים לרווחה. זה מאוד מאוד אינטימי. בכי הוא דבר סופר אינטימי למבוגרים, בעיקר בני מגדר מסוים.

הרגעים האלה, בהם גופת יקיר מוטלת עטופה ועוד רגע תיטמן בעפר והכל יHגמר, הם טעונים מאין כמותם. אישיים, קדושים, מכוננים' ובעיקר, כאמור' מאוד מאוד אינטימיים.

והשאלה היא, אפוא, מה לעזאזל עושה פה תומר ממשאבי אנוש? ואיך התגלגלה לכאן נועה מהחשבות? ומי הביא לכאן את ההסעה! המאורגנת! שהביאה את כלל עובדי המרפאה להלוויה של מישהו שהם לא מכירים ולא הכירו מעולם? והתשובה היא: הם עובדים עם הבת שלו ובאו לחלוק כבוד לאביה. הם עובדים, או עבדו, או אולי יעבדו, כי הם מתחילים בשבוע הבא, עם הבן שלו, הם שכנים של חמותו, הם משחקים טניס זוגות עם כלתו, הן סייעות מחליפות בצהרון של אחייניתו החורגת. לכן הם כאן, כי כך הוא המנהג: הלוויה היא משהו שבאים אליו בני משפחה של המת/ה, קרובים וידידים, שכנים ומכרים, ואז כל מי שמכיר את מי מהאבלים עליו.

הרעיון הנאצל הוא, כמובן, השתתפות בצער, הבעת אהבה והסחת דעת. ובכן, בדיוק בשביל זה יש את השבעה. אותו מוסד יהודי מקסים שבמקורו נועד ליטול חלק קטן מאבלו של אדם

אני רוצה לכפור במנהג הזה. זה לדעתי לא ראוי ולא נורמלי. אני מעמיד כאן ועכשיו את ההצעה להפסיק עם זה. הרעיון הוא, והוא נאצל ממש, השתתפות בצער, הבעת אהבה והסחת דעת. ובכן, בדיוק בשביל זה יש את השבעה. אותו מוסד יהודי מקסים שאני מרבה להשתתף בו, בעיקר כדי לשאוב סיפורים, אבל במקורו נועד בדיוק-בדיוק בשביל זה. כדי שתומר ממשאבי אנוש יבוא לדנה מהגזברות שאבלה על מות אמה האהובה, יביע את צערו, יעלעל בידידות באלבומים שלא בהכרח יעניינו אותו, וייטול חלק קטן מאבלה.

בדיוק-בדיוק בשביל זה. איזו המצאה מופלאה. ההלוויה היא עניין שונה בתכלית. היא אירוע סגור של לבבות חשופים. איך לכל הרוחות היא הפכה להיות עניינו של חצי עולם? אני מציין בשמחה ובסיפוק שאין לי ניסיון אישי קרוב עם המוסד הזה, תודה לא-ל, ואף לא נועצתי עם איש. רק מליבי אני טוען. משהו בזה לא נראה לי בסדר.

למה זה באמת כך? למה פשט המנהג שאנשים משתתפים בהלוויות של מישהו שהם לא הכירו? יש כמה מנועים עיקריים למנהג הזה שהשתרש, ועל כולם צריך לדבר. האחד הוא ההשתתפות בצער ותמיכה באבל בשעתו הקשה. זה, כאמור, רלוונטי לבני משפחה ולחברים קרובים ממש, כאלה שרשאים לחדור את מעטפת האינטימיות. כל השאר – נדחפים ומיותרים.

מנוע נוסף הוא כבודו - המדומה כמובן - של המת. למה מדומה? ההנחה היא שאם יש הלוויה "גדולה", זה מוסיף כבוד למת, וכבוד המת הוא דבר חשוב לכל הדעות. הבעיה היא שאם ריבוי המשתתפים לא נובע משום דבר שקשור למת או למתה, אלא אך ורק לעובדה שלפני כך וכך שנים בוצע עניין, נקלט הריון והובאה לעולם מי שלימים תוכר כרשל, סמנכ"לית הרגולציה – אזי אין בכך שום כבוד. כלומר, יש בכך כבוד - לרשל, שהגיעה למשהו בחיים, ובוודאי שזה קשור גם להשקעה החינוכית ולהקרבה של המנוח/ה וכו'. אבל נו, באמת. לא יפה לנצל רגע כואב כל כך למשאבה של תשומת לב וכבוד. בשביל זה, כאמור, יש שבעה.

אבל יש גם את העניין השלישי, והוא חורג מהנושא הספציפי הזה לעבר זירה הרבה יותר רחבה: הנורמות התקשורתיות שהביאו לחילול מוחלט של האינטימיות. באיזו מועצה בדיוק התקבלה ההחלטה שכל רגע כואב הוא נחלת הכלל ומותר לו להיות מצולם ומשודר? אני לא מדבר, כמובן, על מקרים שבהם יש התנגדות מצד המשפחה לצילום הלוויה או פגישה מחודשת עם חטופים. הכוונה היא למקרים שבהם המשפחה מסכימה באופן פעיל או בשתיקה.

גם אז: מה הם הכללים הברורים למה ראוי שייחשף ומה לא? למה הרשת מלאה עד אפס מקום בהבעות אבל? מהו הגבול המותר שאותו אסור לעבור? השאלות האלה חורגות לחלוטין משאלת יחסי תקשורת-מסוקרים. הן נוגעות לנורמות חברתיות של צנעת הפרט וכבודו, ובעיקר לעניינים של טעם טוב ואסתטיקה במובנם הערכי, לא הסגנוני.

אני יודע שאנשים שמשתתפים בהלוויית אבא של חברתם לעבודה לא עושים שום דבר לא טוב ולא מערבים בעניין שום כוונה רעה. הם מקיימים את המנהג הרווח, ובדרך כלל, אני מנחש, הם היו מעדיפים שלא להשתתף. אז הנה, נניח רגע לתקשורת ולנורמותיה, ונחזור לזירה הקטנה והאישית שכל אחת ואחד מתמודדים עימה מעת לעת. אני מרשה לעצמי לייסד כלל ולפתוח דיון בנושא. ההלוויה – למשפחה ולחברים הקרובים. השבעה – לכל האגף. בואו בלב אוהב, המעמול כבר כאן.