נתחיל מהסוף, שיש בו אנחת רווחה: עורך הדין אופק תבור זכאי. וחשוב לו שתדעו את זה. אחרי שבע שנים שבהן עשה מה שמעטים מצליחים בו - נלחם בעוז על חפותו כנגד אישומים חמורים בעבירות פליליות וניהל את המשפט בעניינו עד תומו - הוא זוכה מכל הסעיפים.
חשוב לו גם שתדעו כי במהלך שנות המאבק המפרכות הוצע לו לחתום על הסדרי טיעון כאלה ואחרים, הפרקליטות הילכה עליו לדבריו אימים, ואף שאיבד לאורך הדרך כמעט כל מה שהיה יקר לו - משפחה, פרנסה, מעמד, נישואים, בריאות נפשית - הוא סירב להיכנע.
כולם יעצו לו: "עדיף לך לסיים עם זה". שופט אחד אף אמר לו: "פתח את ספר החוקים, בחר עבירה שאתה מוכן להודות בה, תורשע - ותלך הביתה". אבל תבור לא היה מוכן לשום דבר מלבד ניקוי שמו לחלוטין. כשנאשם נמצא זכאי, חוק סדר הדין הפלילי מחייב את השופטים לפתוח בעובדה זו את הקראת הכרעת הדין. המחוקק ביקש למנוע בכך עינוי דין מאדם חף מפשע, שממתין בנשימה עצורה לשמוע מה יהיה גורלו - ולכן אין צורך לייסר אותו דקות ארוכות נוספות בפלפולים משפטיים.
וכך היה לפני יותר משנתיים, בבוקר הקראת הכרעת דינו של תבור, עורך דין בתחום האזרחי ובתחום דיני המשפחה, שישב על ספסל הנאשמים לצד אחד מלקוחותיו - שהתברר כנוכל. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יוסי טופף, נכנס לאולם, התיישב על כיסאו, הורה לקהל שנעמד לשבת, פתח ואמר: "אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם 2 (תבור; מ"ש), ולו מחמת הספק, מביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום".
אל תניחו לצמד המילים "מחמת הספק" לבלבל אתכם. או כפי שהסביר השופט טופף בעצמו לתבור, בהתבטאות שתובא בהמשך: "זכאי הוא זכאי הוא זכאי". ואז, בחיוך גדול, פנה טופף לתבור ואמר לו: "חיכיתי כל השנים להגיד לך את זה: מעכשיו אתה לא 'הנאשם' אצלי באולם. אתה עורך הדין תבור".
כך, בהקלה עצומה, הסתיים סיוט חייו של תבור. אבל בניגוד לקול התרועה הרמה שבה יצאה הפרקליטות בכתב האישום נגדו, שסוקר בהרחבה בכלי תקשורת מובילים, על רגע הזיכוי איש לא טרח לעדכן, וכך, אף על פי שהוא חף מפשע, הכתם לא באמת הוסר.
בהסכת חדש ומרתק של הסנגוריה הציבורית, "עולים להגנה", בהנחיית הבמאית והעיתונאית לימור פנחסוב, ובראיון למוסף "ישראל שישבת", שוטח תבור את סיפורו של אזרח שומר חוק - מי שהקדיש את חייו, כהגדרתו, להיות "קצין של בית המשפט" - שמצא את עצמו לפתע בצידו השני של המתרס, על ספסל הנאשמים, על לא עוול בכפו, אחרי שבמשטרה ובפרקליטות האשימו אותו בעבירות צווארון לבן חמורות שדינן מאסר ממושך.
זהו סיפור על ייאוש מתמשך, על סחבת בלתי נסבלת, על אטימות מערכתית ועל מבט שיפוטי של הסביבה - הרבה לפני הכרעת הדין. כשמקשיבים לתבור, נחשפים לכתב אישום של אזרח ועורך דין כנגד מערכת המשפט הישראלית. רק לא מהסוג שמישהו ממקבלי ההחלטות באמת ממהר לדון בו.
"אני לא החומר האנושי הרגיל שמגיע לסנגוריה הציבורית", פותח תבור כמי שמכיר היטב את המערכת. "אני ארץ ישראל הישנה והטובה. אדם נורמטיבי. אבי היה מפקד ביחידה מובחרת, ואני ממשיך דרכו. אני עורך דין - זה מי שאני, זה מה שמגדיר אותי בכל מצב. גם כשאני עומד בתור בסופר אני לא דוחף, לא מבקש טובות הנאה. אני לא רק שומר חוק, אני הסמן. עד היום אני לא מעכל שמצאתי את עצמי בצד השני".
הוא בן 49, אב לשלושה. גדל בקריית טבעון בבית עם ארבעה אחים. לפני הפרשה חייו היו, כעדותו, על גג העולם. "הייתי בעלייה מטאורית. אלה היו השנים הטובות. קריירה שהשקעתי בה מגיל 24. בהתחלה עבדתי גם 18 שעות ביממה, וכשסוף־סוף הגיע הזמן לקטוף את הפירות - הדבר הזה קרה".
"חשבתי שאני אדם חזק. שירתי בצבא ביחידה מובחרת, איבדתי חברים מול העיניים. אבל דבר כזה שובר אותך. הייתי בשיתוק. כל הזמן מחשבות, לא ישנתי, ירדתי המון במשקל. אנשים חשבו שאני חולה. הכי פחדתי שישללו לי את רישיון עריכת הדין"
הכל החל בלקוח אחד, אורן כהן, שהגיע ב־2011 למשרדו של תבור. כהן הציג את עצמו כאיש עסקים שעוסק בתיווך בין שחקנים, בעיקר קטינים, ובין הפקות נוצצות. מה שכהן לא סיפר היה המוניטין המפוקפקים שצבר בתחום, ושבגינם שום חברת הפקות לא היתה מוכנה לעבוד איתו ושום חברת אשראי לא הסכימה לסלוק עבורו כספים.
כהן גם לא סיפר לתבור שהחברות החדשות שהקים הן, למעשה, כפי שקבע בהמשך בית המשפט, חלק מתוכנית מרמה שבמסגרתה גבה אלפי שקלים מכל קורבן, בידיעה שאין דרישה לתפקידים שפרסם, ושהפקות שפרסם אינן פעילות או כלל לא עובדות עימו.
"לאורן כהן היו חברות במגוון תחומים, והעסק המדובר לתיווך ניצבים היה חלק קטן בניהול השוטף מולו", מסביר תבור. "אני עורך דין בריטיינר (יועץ משפטי חיצוני שאינו חלק מהחברה, ומקבל על עבודתו תשלום חודשי קבוע; מ"ש). אני לא יושב אצלו. אני במשרד שלי, והוא שולח לי הסכמים לעבור עליהם".
תבור מעולם לא הכחיש את העובדות: הוא הקים עבור כהן חברות חדשות, על כל המשתמע מכך. הוא גם לא הכחיש שהפקיד באמצעות חוזים מחצית מהמניות בנאמנות בידי אנשים אחרים ששימשו חזית לחברות של כהן.
"כהן אמר לי שהוא לוקח שותף, הציג לי איש עסקים תל־אביבי מוכר, וביקש שהוא יחלוק איתו 50% מהמניות בנאמנות. זה מהלך חוקי לחלוטין, על פי חוק החברות זה מותר. אני לא צריך לברר עם הלקוח למה הוא עושה את זה".
"אתה ראש הפירמידה"
במשטרה מכנים זאת "פרוץ". אחרי תקופה של חקירה סמויה, עבודת בילוש ואיסוף מודיעין השוטרים פושטים בעת ובעונה אחת על בתי החשודים, על משרדיהם, על האמצעים האלקטרוניים העומדים לרשותם, וכמובן מעכבים או עוצרים אותם לחקירה. תבור זוכר היטב את יום פרוץ הפרשה שלו.
"הייתי בבית משפט. השותף שלי התקשר אלי ואמר לי שעצרו את כהן, עיכבו עובדים שלו לחקירה ופשטו על החברות. הופתעתי. מה לי ולזה? אפילו לא הכרתי את התחום הפלילי, התרחקתי ממנו. לדיון הראשון בהארכת המעצר הגעתי כעורך הדין האזרחי של כהן. הוציאו צווים נגד החברות, וצריך היה להסדיר עניינים משפטיים.
"אני לא חושב שהפרקליטות אמורה להתנהל ככה. עד אותו יום חשבתי שזאת הפרקליטות שלי. אני אזרח שומר חוק, והפרקליטות אמורה להיות בצד שלי. אבל הם לא ראו אותי. היחס היה נוראי, גם ברמה האנושית, גם ברמת חוסר הרצון להגיע לחקר האמת"
"יום אחד ראה אותי ראש צוות החקירה ושאל מי אני. הצגתי את עצמי, והוא אמר 'תקפוץ אלינו מתישהו'. לא חששתי בכלל, הייתי תמים. הלכתי לחקירה, שלוש שעות. שיתפתי פעולה באופן מלא. בחקירה הטיחו בי פתאום שאני ראש הפירמידה. אני, עורך דין מרמת גן, עם משרד של 100 מ"ר - ראש ארגון פשיעה!" תבור נסער. "אמרו שיזמתי את כל תוכנית המרמה עם כהן, שהקמנו יחד חברות קש, ושכל נאמן שנכנס לשותפות הוא למעשה 'קוף' (כינוי בעולם הפלילי לאדם שמושם בחזית נכסים, חברות או מניות כדי להסתיר את זהות הבעלים; מ"ש)".
בחקירה הרגשת בכלל שמקשיבים לך?
"לא, הרגשתי שזה כבר סגור. ואז קראו לי לעוד חקירה".
אחרי החקירה השנייה תבור קיבל הודעה מהפרקליטות, שלפיה יוגש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע. "שכרתי את אחד מעורכי הדין הפליליים הבכירים והמוכרים בישראל. היה שימוע. עברו כמה חודשים, שבהם הייתי סבור כי יושבים בפרקליטות אנשים שמבינים את החוקים, ושההסברים שלי יספקו אותם. הרי אי אפשר אחרת".
בפברואר 2017 הגישה פרקליטות מחוז תל אביב לבית המשפט המחוזי כתב אישום חמור נגד שלושה נאשמים בפרשה: אורן כהן, אמו מרים כהן, ועורך דינו בתחום האזרחי אופק תבור. בכתב האישום נטען שכהן ותבור פעלו "בצוותא חדא" (ביחד, בשיתוף פעולה; מ"ש) כדי להוציא לפועל את תוכנית המרמה. סעיפי האישום היו חמורים: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; רישום כוזב במסמכי תאגיד; סיוע בהלבנת הון.
"על הגשת כתב האישום נודע לי מעיתונאי שהתקשר אלי לבקש את תגובתי. אני לא חושב שהפרקליטות אמורה להתנהל ככה. עד אותו יום חשבתי שזאת הפרקליטות שלי. אני אזרח שומר חוק, והפרקליטות אמורה להיות בצד שלי. אבל הם לא ראו אותי. היחס היה נוראי, גם ברמה האנושית, גם ברמת חוסר הרצון להגיע לחקר האמת".
איך הגבת כשלפתע הפכת לנאשם?
"הייתי בהלם. כל המשרד שלי היה בהלם. המשפחה שלי הגיבה לא טוב. התייעצתי עם עורכי הדין הגדולים במדינה, אשר אמרו לי שלא הגיוני שמאשימים אותי בעבירות כאלה, אבל נקבו בסכומי עתק בשכר טרחה כדי לייצג אותי. אחד מהם דרש בלי למצמץ מיליון שקל פלוס מע"מ".
צריך עצבים מברזל
כך מתחילים חייו של אדם מן היישוב להתפורר. "אלה היו ימים נוראיים", תבור נזכר. "חשבתי שאני אדם חזק. שירתי בצבא ביחידה מובחרת, עברתי חוויות קשות, איבדתי חברים מול העיניים. אבל דבר כזה שובר אותך. זה הגיע למצב שחודשים לא הצלחתי להכניס תיק חדש למשרד, כי אנשים קראו עלי את מה שקראו.
"הייתי בשיתוק. כל הזמן מחשבות. לא ידעתי איך אסגור את החודש. לא ישנתי. ירדתי המון במשקל. אינספור לילות בלי שינה. זה היה ניכר לעין. אנשים חשבו שאני חולה. הכי פחדתי שישללו לי את רישיון עריכת הדין.
"הכלא לא היה החשש העיקרי שלי. יותר השם שלי, המוניטין, לאן אני הולך כלכלית. הרי מזה אני חי, אני ליטיגטור (עורך דין המתמחה בייצוג בדיונים בבתי משפט; מ"ש). אני לא אדם 'רגיל' שזה קרה לו. הייתי צריך לשים לב יותר. איך אספר לילדים שלי שאבא שלהם, שאותו הם מעריצים, הוא עכשיו האדם שכתבו עליו את מה שכתבו? אני 'הנאשם'. כל הזמן היתה מעלי עננה".
הליטיגטור המנוסה טעם עד מהרה מטעמה המר של המערכת, ואת הסחבת של טחנות הצדק. "שבע שנים!" הוא זועק את האבסורד. "אדם יכול לסבול שנתיים כאלה, שלוש, אבל שבע שנים? כל הזמן היו עיכובים, התחלפו חמישה שופטים, שנה שלמה לא התקיים אפילו דיון אחד, כי חיכו שהנאשם המרכזי יסגור עסקה. דווקא בתקופת הקורונה זה צבר תאוצה, כי ביטלו לא מעט דיונים אחרים. למערכת לא אכפת. מבחינתה, אתה אדם חופשי והחיים שלך נמשכים".
וזה לא באמת כך.
"ממש לא, הרי כולם קוראים עיתונים, הכל מופיע בגוגל. הצדדים האחרים בתיקים שניהלתי היו צועקים ללקוחות שלי. פונים לא היו חוזרים אלי אחרי פגישות ייעוץ ראשונות. כששאלתי למה, אמרו לי שעשו עלי חיפוש. אנשים לא רצו שאייצג אותם. אפילו להשכיר לי דירה לא רצו".
הגעת כנאשם לאותו בית משפט שבו הופעת לא פעם כעורך דין.
"זה היה נורא! בושה איומה! עד היום אני לא מבין איך עברתי את התקופה הזאת, שבה אני נאשם בבית משפט שאני צריך לנהל בו תיקים. גם שופטים הם בני אדם, וכולם קוראים עיתונים, בטח כשזה קולגה למקצוע. וזאת קליקה קטנה. היה לי קשה להיכנס בשערי בית המשפט. הייתי אומר לשותף שלי שאני לא מסוגל ללכת לדיון. אני עבריין? בסוף הייתי הולך. זה היה סוריאליסטי".
הרגע הכי קשה מבחינתו התרחש באולמו של השופט טופף. "באחד הדיונים הראשונים, בגלל שאני רגיל לדבר בבית המשפט, קמתי על רגליי בתגובה לאחת האמירות. השופט נזף בי מייד: 'אדוני יישב. אדוני לא מבין את התפקיד שלו. אתה לא עורך דין פה, אתה הנאשם'. חודשיים לא התאוששתי מזה".
לדברי תבור, ההידרדרות שחווה עלתה לו בנישואיו, ובמהלך המשפט הוא התגרש מרעייתו. "הייתי בלתי נסבל. עצבני, מתוסכל, מדוכא. מאדם חזק כלכלית, שגר בדירה מפוארת ונוסע ברכב מפואר, קרסתי. איבדתי את שמחת החיים. הייתי בלחצים איומים, ועם הלחץ מגיעים העצבים. זה הרס לי את החיים המשפחתיים".
עו"ד דותן דניאלי, שייצג את תבור מטעם הסנגוריה הציבורית: "כשנפגשנו לראשונה אופק היה הר אדם. לנגד עיניי ראיתי אותו הולך ומצטמק, הוא קרס, המשפחה הפנתה לו גב. הייתי צריך להיות גם פסיכולוג וגם בן משפחה שמרים ברגעים קשים"
אלה דברים שלא הכרת בעצמך קודם?
"מה פתאום?! הייתי אדם שמח, שום דבר לא נגע לי, הכל היה מושלם. נהניתי מהחיים, הייתי יוצא למסיבות, לאירועים. היתה לי קריירה שמאוד אהבתי. הכל נעלם".
מה היה הכי קשה מבחינתך בתקופת השפל?
"היו לי מחשבות אובדניות. חשבתי שעדיף לילדים שלי שלא אהיה אבא שלהם. כתבתי לכל ילד מכתב פרידה".
תבור מביט בטלפון הנייד, שבו הוא שומר עדיין את המכתבים, וקורא אחד מהם, שייעד לבתו, בלי יכולת לעצור את דמעותיו: "'בתי האהובה, לצערי לא אזכה לראות את האישה המדהימה שתהפכי להיות. נאבקתי כל עוד יכולתי. ניסיתי בכל כוחי להחזיק מעמד בשבילכם. לא הצלחתי"'.
בצר לו, תבור פנה לסיוע הסנגוריה הציבורית. לטיפול בתיקו מונה מטעם הסנגוריה עו"ד דותן דניאלי, יוצא הפרקליטות. הכימיה בין השניים היתה מיידית וחברית, והיא נותרה חזקה עד היום. "אני לא אשכח מה דותן אמר לי ביום הראשון למשפט", קולו של תבור נשבר: "'אנחנו ניכנס בראש מורם - ונצא בראש מורם'. זה החזיק אותי".
זה לצד זה ישבו שני עורכי הדין בצד ההגנה וניהלו את המלחמה על חפותו של תבור, שהפך בינתיים למומחה מטעם עצמו במשפט פלילי. "ישבתי בלילות ולמדתי את התיק - חצי חדר ארגזים, עשרות אלפי מסמכים, 270 עדים ברשימת התביעה".
עו"ד דניאלי: "אופק הוא אדם שהיה לי קל להתחבר אליו. איש נורמטיבי, מלח הארץ, יוצא יחידה מובחרת, שאומרים לו פתאום 'אתה עבריין'. כשפגשתי אותו לראשונה הוא היה הר אדם. לנגד עיניי ראיתי אותו הולך ומצטמק פיזית. הוא קרס, איבד חברים, המשפחה הפנתה לו גב. הייתי צריך להיות גם פסיכולוג וגם בן משפחה, זה שמרים אותו ברגעים קשים. הזדהיתי איתו ברמה האישית".
במהלך המשפט אורן כהן ואמו מרים חתמו על הסדרי טיעון. כהן נידון לארבע שנות מאסר ומרים למאסר על תנאי.
דניאלי מגלה: "לאורך כל השנים הציעו לאופק הצעות 'מפתות'. למשל, הודאה בתמורה למאסר על תנאי. קיבלנו גם איומים: 'אם תסרב להסדר טיעון ותורשע - נדרוש מאסר ממושך', או איום שהוא לא יעבוד במקצוע בחיים. הצעתי לו 'לקנות סיכון'. אין צדק מוחלט. אתה יודע איך אתה נכנס למשפט, לא איך תצא. בשביל הפרקליטות אופק הוא רק נתון סטטיסטי, עוד תיק".
ואכן, המספרים היבשים לא ייאמנו. ב־2023, השנה האחרונה שבה פרסמה פרקליטות המדינה את הנתונים, 87% מהנאשמים הורשעו. רק 2% זוכו זיכוי מלא. מבין המורשעים, 85% לא ניהלו משפט, אלא הודו במסגרת הסדר טיעון שחתמו עם הפרקליטות.
רק 11% ממי שהפרקליטות האשימה מנהלים משפט. ואם אתם שואלים מה סיכוייו של נאשם שמחליט לנהל את תיקו עד הסוף, כמו מיודענו תבור - כמעט מחצית אינם מורשעים. על המחירים שהם שילמו בדרך לזיכוי לא קיימת סטטיסטיקה.
אופק, למה התעקשת לדחות את כל ההצעות שהוצעו לך?
"כי אם הייתי מודה, כפי שהציעו, יום למחרת לא הייתי יכול לצאת יותר מהבית".
כמו אוד מוצל מאש
לבוקר הכרעת דינו הגיע תבור כשהוא שבר כלי. "הגעתי לשם בנשימה אחרונה, רמוס. אבל חשבתי שניהלנו את זה לעילא, השקענו כל מה שהיה לנו. רגע לפני שנכנסנו לאולם שאלתי את התובע: 'מה אתה אומר, מה יהיה?' והוא אמר: 'אני בטוח שתורשע'.
"יש לי ביקורת על הכרעת הדין בענייני, אבל על זיכוי לא מערערים. יש שם את המשפט 'מחמת הספק'. למעשה, אין כזה דבר בחוק. יש זכאי או אשם. אין תשתית ראייתית? אז אני זכאי, חביבי. השופט טופף עצמו אמר לי: 'זיכיתי אותך מחמת הספק, אבל אני רוצה להגיד לך - זכאי זה זכאי זה זכאי'".
אני מניחה שנגולה אז אבן אדירה מעליך.
"זאת הרגשה מופלאה, הייתי באופוריה מוחלטת. חיכיתי לזה שבע שנים. שנים שבהן אתה כבר מתחיל לשאול את עצמך, אולי כל מה שהם אומרים זה נכון? הרגשתי כמו אוד מוצל מאש. נלחמתי מול הכוח האבסולוטי ויכולתי לו".
אתה ממליץ לאחרים ללכת בדרכך, למרות הקושי והאתגר?
"יש קלישאה ידועה: אם אתה מאמין באמת שלך - לך איתה עד הסוף, גם אם זה ייקח שנים. היא נכונה, אבל המחיר היקר, גם הנפשי, הופך את המעשה לכמעט ביוני".
האופוריה שחש תבור לא זכתה לארוך זמן רב. שבוע אחרי זיכויו, ב־7 באוקטובר 2023, פרצה מלחמת חרבות ברזל, ותבור נשאב לאירועים הקשים, כמו יתר אזרחי המדינה. "ובכל זאת, היה להם שבוע שלם לפרסם את הזיכוי", הוא נאנח.
"בדקתי מדי יום באתר משרד המשפטים, וזאת האכזבה הנוספת שלי מהפרקליטות: כשהגשתם את כתב האישום ידעתם לפנות לכל כלי התקשורת, שיפרסמו. דווקא זיכויים לא מפרסמים. משאירים אדם עם אות קין. וזה לא שצריך מחלקה שלמה כדי לעדכן בזיכויים, מדובר בתיקים בודדים בשנה".
ובכל זאת, כיום הוא לדבריו במקום אחר. "אני מסתכל קדימה, אבל הספיחים נשארו. צר לי שהמדינה השקיעה כל כך הרבה בתיק הזה. המערכת דורסנית. צריך להבין שם שהמטרה היא צדק, לא אחוזי הרשעה. יש אנשים מאחורי המספרים".
תגובות
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "כתב האישום הוגש נגד שלושה נאשמים, ששניים מהם הודו והורשעו. המחלוקת לגבי עו"ד תבור נגעה רק לשאלת מודעותו למעשי אורן כהן, הנאשם המרכזי. הפרקליטות סברה שיש די ראיות המעידות על כך שעו"ד תבור היה מודע לפעילות המרמה של כהן ושהוא למעשה מסייע לו. בין היתר, התכתבויות בין עו"ד תבור לנאשם המרכזי שהעידו על כך, כמו גם העובדה שטיפל משפטית במאות רבות של תלונות על מרמה שהופנו כלפי אורן כהן והחברות שבבעלותו.
"בית המשפט קבע אחרת, ואנו מכבדים את הכרעתו. התיק נוהל בצורה מקצועית. ההליכים בתיק התמשכו בעיקר בשל מגפת הקורונה וב קשות רבות של ההגנה לדחות מועדי דיונים, על אף שהתרענו בפני בית המשפט שהדחיות הרבות יובילו לבסוף לטענות לעינוי דין.
"איננו יכולים להתייחס לעניינים הנוגעים למו"מ עם סנגורים, אך כל שנאמר הוא שהטענות שהופעל לחץ להגיע להסדר טיעון מופרכות".
