אחרי הראיונות: כך הופכת התקשורת את החטופים למוצר

חדשות סוף השבוע: ראיון עם גלי וזיוי ברמן | קשת, 20:00

כל כך התרגלנו לרצף האינסופי של ראיונות בלעדיים עם חטופים שחזרו מהשבי, עד שנדמה כאילו זה חלק ממסלול חיינו כעת. כל שבוע - חטוף אחר. בקושי התאוששנו מהראיון עם רומי גונן ב"עובדה", שפוצל לשניים כדי למקסם את הרייטינג, ואמש קיבלנו כתבה באורך 50 דקות שהכין יגאל מוסקו לחדשות סוף השבוע, ותיעדה בבלעדיות את שובם לשגרה של התאומים גלי וזיו ברמן.

ומה עשו האחים ביום שאחרי המנהרה? חוררו את האף והאוזן ודחפו פנימה עגילים. אחר כך פגשו את חברתם אמילי דמארי בחנות משקפיים, מדדו זוגות, עשו פוזות למצלמה ובטח גם קיבלו מחיר טוב או הנחת סלב. הם מפורסמים עכשיו.

"אמילי, איזו עצה נתת להם כשורדת שבי ותיקה?", שאל מוסקו את דמארי. "שחייבים להישאר עם רגליים על הקרקע - כי קל לאבד את זה. כולם רוצים לגעת בך. כולם רוצים לדעת. כולם רוצים לחבק, ללטף".

השבי נגמר, אבל החיים נמשכים. אם חושבים על כך, אז נדמה שלא צפויים לנו עוד ראיונות בלעדיים עם משוחררי שבי חמאס, כי בעצם כולם כבר דיברו. מצנגאוקר ועד ביבס - כל אחד ואחת מצאו את הערוץ המתאים כדי לשתף את הציבור בסיפורם הכואב. וערוצי הטלוויזיה רדפו אחריהם כמו טראמפ אחרי מדורו. הם הבטיחו חשיפה, הכלה וחיבוק, הפעילו קשרים אישיים וקיבלו בתמורה מהחטופים סיפורים מטלטלים על תקיפות מיניות, התעללויות, ייאוש וגבורה. ורייטינג? וואי, וואי, כמה גבוה הוא היה.

ראיון עם חטופים זה מסחטה של רייטינג ורגשות. אני בכיתי פעמיים לאורך הראיון אמש עם האחים ברמן. אי אפשר שלא. ועכשיו, אחרי שסיימנו לסחוט מהחטופים את הטראומה הפרטית שלהם, רק כדי שנוכל להתרגש מול המסך - בטלוויזיה כבר בוחנים איך ממשיכים להשתמש בסלבריטאי המלחמה האלה גם מעבר לראיונות הסיכום.

אז אחרי 498 ימים בשבי, שגיא דקל חן הופך לפרזנטור בקמפיין של בנק, וזה גורם לנו להרגשה מוזרה. כי זה באמת מוזר. "חייבים להישאר עם רגליים על הקרקע", המליצה אמילי דמארי לחבריה ששבו מעזה, בזמן שהיא עצמה מצטלמת ל"מחוברים", מנהלת זוגיות מתוקשרת, צוברת עוקבים ברשתות, מתראיינת בלי סוף, פוגשת מנהיגי עולם ומאריכה ככל שניתן את 15 דקות התהילה שלה.

תכלס, קשה להישאר עם רגליים על הקרקע כשהטלוויזיה היא זאת שמרימה אותך לשמיים.