דייויד סלע תיעד את ההיסטוריה האמיתית, ולא את זו שרצו שנזכור

דייויד סלע ז"ל נפטר השבוע ממחלה קשה, והוא בן 71. גיל מוקדם הרבה יותר מדי, אבל במובן מסוים גם סמלי ופיוטי כל כך, כיאה לאיש שעמל לתעד באדיקות מדי שבוע את פני מדינת ישראל כפי שהתרחשו בדיוק שבעה עשורים קודם. 

המדור הפופולרי של דייויד, "70 שנים אחרי", הושק במוסף זה כמחווה לקראת חגיגות יום העצמאות ה־70 למדינה, אך אהבת הקהל משכה אותו לבסוף על פני כ־350 גיליונות, שבע שנים תמימות, בלי להחמיץ ולו שבוע אחד.

בראייתו של דייויד, "70 שנים אחרי" היה הרבה יותר מ"סתם" מדור נוסטלגיה. או כפי שהוא הקפיד תמיד לדייק: המדור הציע תיעוד מפורט של ההיסטוריה הישראלית. וכך ראה גם את עצמו: לא עוד אספן ממורביליה לצורכי מסחר או שואו, לא מישהו שמעדיף להתגעגע - אלא מתייק נחוש, אדוק, קפדן וחכם של חיינו בישראל הקטנה, בעידן שבו עתידנו נפרש כהבטחה מלוא האופק, מפתה במתיקותה הפוטנציאלית.

"שר הנוסטלגיה", קראו לו חבריו, שהכירו אותו גם מפעילותו הענפה באתר "נוסטלגיה אונליין", שהיה בבת עינו, מהמועצה לשימור המורשת הישראלית, שהקים וניהל, מההרצאות המרתקות שהעביר בכל רחבי הארץ ומהפינות שהגיש בטלוויזיה. ואכן, אצל דייויד העבר הישראלי היה מורכב מפיסות טריוויה זעירות שהרכיבו אריג צבעוני מרהיב, גם אם מבט בוחן מקרוב גילה שהתפרים והגימורים שעליהם למדנו בבית הספר לא נעשו תמיד ביד אמן של מנהיגינו.

ואולי זה היה סוד כוחו של המדור: הוא הביא את הדברים "כפי שהיו", ולא כפי שבעלי עניין שונים היו מעדיפים שנחשוב שהיו. דייויד לא הלך שבי אחרי "ההיסטוריה הגדולה", זו שהנרטיב שלה נטחן בין דפי אנציקלופדיות ומסדרונות אקדמיה, אלא נהנה יותר לרחרח ולתור אחרי היומיומי והקטן, הטריוויאלי, הלא פומפוזי, זה שנישא יותר בסלי הפלסטיק של "עקרות בית" (מונח ארכאי שכה אהב) - ופחות בנאומים מליציים של פוליטיקאים.

אצלו למדנו על מכת הנטישות המדאיגה של תינוקות בציבור שפקדה את ישראל בראשית ימי הצנע; על הטייס האמריקני־יהודי בחיל האוויר שניצל אחרי שצעק "גפילטע פיש" וכך אותר בידי כוחותינו; על מחירי השכירות שהאמירו במרכז תל אביב בשנות ה־50 הראשונות (כן, לא המצאנו כלום); על הביורוקרטיה המטורפת שהרחיקה משקיעים ציוניים רבים שהתייאשו מאטימות הרשויות (נדרשו אז לא פחות מ־39 אישורים שונים לקבל רישיון יבוא!); ואפילו על גל החום ששיגע את הישראלים בדצמבר 1952, הרבה לפני הדיבורים על משבר האקלים.

בין הפומפייה למטרצן

דייויד הזמין את כולנו להשתכשך בין חפצים, מושגים, ניבים ומודעות פרסומת שהרכיבו במשך שנים את ציר המרק של ההוויה הישראלית, עד שפינו מקום לסלנג חדיש יותר ולטכנולוגיה מעודכנת. פומפייה, קוגלאגר, "זאת כל ילד יודע - פרי הדר שפעת מונע!", בעלי מקצוע שצצו לקראת ראש השנה (הכרתם "מטרצן"? מתקן מזרנים), ו"תלמיד! תקן עטיך טוב ומהר אצל המומחה הידוע רוטקוביץ באלנבי". הכל היה בוסרי, טרי, תמים, בלי משפיעני רשת או פליטים של ריאליטי.

ובזכות המדור נפתרו לא אחת גם תעלומות נושנות. קוראים זיהו את קרוביהם האבודים בתמונות דהויות, והיתה אישה שהתאחדה לשמחתה עם אלבום משפחתי שנזרק בטעות והתגלגל לשוקי פשפשים. מול כל הצלחה כזאת דייויד זרח מרוב גאווה, כילד שהשכיל לתקן עוד חוליה בשרשרת אופניים תקולה (פריילוף!) שמחברת בין אז ובין עכשיו.

סלע, שהתגורר בשנים האחרונות ביישוב חריש והתפרנס מיצוא שמן זית ישראלי שייצר, נטמן השבוע בבית העלמין ירקון, מוקף בני משפחה וחברים. נוח בשלום על משכבך, מתעד יקר. תחסר לכולנו, ובעיקר להיסטוריה.