אפשר להסתכל על "המטבח המנצח" בתור תחרות סוערת בין מפורסמים שנבחנים על יכולות הבישול שלהם - ואפשר גם להסתכל על התוכנית כעל מבחן כניסה על־רטוב לקשת 12. אודישן מצולם ומשודר. בזה אחר זה משליכים לריאליטי הזניח הזה מפורסמים מכל הסוגים, מבשלים אותם בסיר רותח 6-7 פרקים, ואז שולחים לקבוצות מיקוד ובודקים תגובות. משם קצרה הדרך לחוזה טאלנט בתאגיד הטלוויזיה המוביל ולמבחר תפקידים על המסך.
אלי אוחנה היה המנצח של "המטבח" בקיץ האחרון. הוא לא ניצח את העונה. הוא אפילו לא עלה לגמר, ובטח שלא הרשים את רותי ברודו וחיים כהן בארוחה שבישל עם רעייתו. אבל הוא כן התווכח בלהט עם אורנה בנאי, חרפן את רינה מצליח עד שנטשה את הצילומים, דיבר על קשיים, על רגשות, על זוגיות ועל משפחה. הוא דמע מול המצלמה כשהיה צריך, כעס, ריגש, השמיע דעות פוליטיות מוגדרות וגנב את הפוקוס.
עם הפאסון המוכר והשיער נטול הקשקשים אוחנה שבר את הכלים והלך לריאליטי. לא סתם הלך, אלא גם סיפק שם בדיוק את מנעד האלמנטים שכל דמות טלוויזיונית בימינו צריכה לספק לצופים - חשיפה אישית, הקצנת רגשות, פופוליזם וחתירה לעימותים. ואף שבלט לעין כמה קשה לו להיחשף וכמה לא נוח לו לשחק את המשחק, אוחנה זרם, כדי להתאים את עצמו לדרישות הבסיס מכל סלב דעתן בן ימינו.
בעבר הלא רחוק חיים לוינסון עבר בהצלחה את המסלול הנ"ל, לפני ששודך להגיש לצד אופירה אסייג. לכן, זה לא אמור להפתיע שחמישה חודשים אחרי הביקור של החלוץ הבית"רי במטבח של קשת נחשף השבוע שהוא מצטרף למדורת השבט באופן רשמי.
בערוץ 12 רואים כבר תקופה איך 14 נוגס להם בעקביות בצופים ובשוק הפרסום. קשת כנראה הבינה שעליה להילחם בערוץ 14 עם הכלים של 14, ולספק לקהל שלה עוד דמויות ימין צבעוניות שמושכות אש. למשל, אלי אוחנה
אוחנה חתם על חוזה טאלנט לשנתיים, שעל פי הערכות בתעשייה יכניס לו שכר חודשי של כ־70 אלף שקלים. תחילה יופיע בתור פאנליסט בתוכניות שונות של הערוץ - מהבוקר עם רסקין ועד שישי עם אופירה. בהמשך בטח יעשו לו דמות קבועה ב"ארץ נהדרת", רפי רשף יזמין אותו לשיחת עומק ב"אינטימי", גיא פינס יכין עליו כתבה מרימה מאחורי הקלעים, ובסוף, מי יודע, אולי אפילו יקראו לו ל"הזמר במסכה". אלי אוחנה עלה לליגה של הגדולים. מי אמר שבגיל 61 אי אפשר להמציא את עצמך מחדש?
היישר לתוך הקלחת
לפני כחצי שנה דיבר אוחנה בתוכניתה של דניאל רוט על כך שבעלי דעות ימניות בתקשורת "משלמים מחירים". "ש אנשים שחוששים להביע את דעתם", אמר. עם זאת, במקרה של אוחנה, ככל שהוא מביע יותר את דעתו, ככה הוא מטפס גבוה יותר וקולו נשמע מעוד ועוד מקומות.
מאז שפרש מכדורגל לפני כמעט 30 שנה הוא זגזג בין המגרשים למסך. הוא אימן וניהל קבוצות, אבל גם עבד לסירוגין כפרשן ודעתן בערוץ הספורט. בבועה הספורטיבית הוא תמיד היה נוכח ומוערך - אבל אוחנה רצה יותר. הוא השתפשף בשנה וחצי האחרונות כפאנליסט בתוכנית הצעקות "הישראלים", שמשודרת ב־i24NEWS לקהל של כמה אלפי צופים, ומאז אוקטובר החל להשמיע את דעותיו גם בתוכניות אקטואליה רדיופוניות.
עבור השמעת דעותיו בפומבי מקבל כיום אוחנה משכורת משלושה גופי שידור - ערוץ הספורט, רדיו 103FM וקשת 12. שזה בערך כמו ינון מגל, שמפיץ את דעותיו בערוץ 14, בוואלה וב־103. כלומר, זה לא שתקשורת המיינסטרים שלנו סותמת פיות, כפי שנהוג לומר עליה - היא בסך הכל נותנת לאותם האנשים לדבר כל הזמן.
איזה ערך מוסף מביא איתו אלי אוחנה לקשת בתור פרשן פוליטי־חברתי? לא משמעותי. אמנם הוא מדבר בגובה העיניים ומוערץ בזכות הכדורגלן שהיה, אבל עומק אינטלקטואלי אינו חלק מחבילת הבסיס. לרוב, אוחנה מתלהם הרבה ואומר מעט. הוא יגיד את המובן מאליו, תמיד כעוס ותמיד מחפש צדק מלאכותי. כמו פרשני כדורגל שנסחפים לקלישאות, גם הפרשנות של אוחנה לוקה בקלישאתיות מופרזת וברדידות.
הוא לא פרובוקטור כמו אייל ברקוביץ׳, אלא מייצג דור נכחד של הימין השמרני. כזה המצדד בשוויון, בהכלה, בהקשבה ובממלכתיות. עוד בשנות ה־90 הודה בראיונות שברצונו להיבחר מתישהו לכנסת, ורק לפני חודשיים סיפר בשידור שנפגש לאחרונה עם בכירים בליכוד כדי לבחון אפשרות לרוץ בפריימריז. "אני, רק ליכוד", הצהיר שוב ושוב.
"בכל פעם שאני אומר לך את זה - אתה מתנפח כמו איזו פולנייה זקנה, אבל אתה חלק ממכונת הרעל ואתה מוזמן לתבוע אותי", הטיח בו בן כספית בחודש שעבר, בעוד ויכוח סתמי ביניהם ברדיו. זה בדיוק מה שנהיה מאוחנה - עוד אחד שקפץ ראש לתוך הקלחת המבעבעת של פאנלים באולפנים, ויכוחים אינסופיים על כן ביבי לא ביבי, והבעת דעה נחרצת על כל דבר שקורה פה במדינה.
עולה מהספסל
כשאלי אוחנה היה סתם "אלי אוחנה", הכדורגלן הגדול והעסקן הירושלמי, הוא לא באמת עניין את המיינסטרים הישראלי. ימי הזוהר שלו חלפו, השיער האפיר, וגם ככה תקרת הזכוכית של כדורגלן לשעבר מוגבלת למגרשים ולערוצי הספורט. אבל מהרגע שאוחנה נהיה "ביביסט", מהרגע שניתן היה לקטלג אותו ואת דעותיו, הוא החל להתפתח, להתקדם ולקבל הצעות עבודה.
אף שבלט לעין כמה לא נוח לו לשחק את המשחק, אוחנה זרם כדי להתאים את עצמו לציפיות, וסיפק את מנעד האלמנטים הדרוש - חשיפה, הקצנת רגשות, פופוליזם וחתירה לעימותים
אם בעבר ליהקו לטלוויזיה אנשים בהתאם לפועלם ולהישגיהם, הרי כיום בוחרים מי יופיעו על המסך לפי דעותיהם הפוליטיות. אוחנה בנה את עצמו כדעתן ימני וקולני, פטריוט וממלכתי - ומהר מאוד התגלגל לערוץ 12.
"אוחנה חתם בהפועל", עקץ ינון מגל מ־14 את הרכש של הערוץ המתחרה, ובעצם רמז לכך שהבית החדש של אוחנה הבית״רי הוא שמאלני מדי. ובאמת, לכאורה במצב הנוכחי אוחנה ודעותיו מתאימים כמו כפפה לריבים של ״הפטריוטים״, אבל איכשהו קשת חטפה אותו לשורותיה ממש מתחת לאף.
בחירתו של המנכ״ל אבי ניר באלי אוחנה להיות הטאלנט שיזיז את קשת ימינה מאותתת לא מעט על עתיד שוק הטלוויזיה - ואי אפשר להתעלם ממספרי הרייטינג. בערוץ 12 רואים כבר תקופה איך 14 נוגס להם בעקביות בצופים ובשוק הפרסום, ולמעשה מערער על מעמדה של קשת כשולטת הבלעדית. קשת כנראה הבינה שעליה להילחם בערוץ 14 עם הכלים של 14, ולספק לקהל שלה עוד דמויות ימין צבעוניות ופופולריות שמושכות אש. למשל, אלי אוחנה.
כיום לא חשוב אם זכית בגביע אירופה או ירדת ליגה, מה שיקבע אם תהיה על המסך וכמה כסף תרוויח - זאת הדעה שאותה אתה מייצג.
היתה עבירה?
באוקטובר 1985, במהלך משחק של נבחרת ישראל במלבורן מול אוהדים אוסטרלים חמומי מזג, החלוץ הישראלי אלי אוחנה ביצע תנועה מגונה והורחק בכרטיס אדום. פוליטיקאים בישראל דרשו לסלק אותו מהנבחרת על רקע התנהגות בלתי הולמת במדינה זרה, והוא אכן הורחק למשך שנה. במצבנו הבינלאומי כיום, אוחנה כנראה היה זוכה בפרס ישראל על מהלך שכזה.
בין ערוצים: הערה במקום
את הרעיון שעומד מאחורי סדרת הדרמה "רצח בים המלח", שעלתה השבוע בקשת 12, קל מאוד לשווק למפיקי הטלוויזיה: רצח מסתורי אחד מפר את השקט ואת השממה בבית מלון מבודד, בתקופת מגפת הקורונה, ועל ניב סולטן הוטלה המשימה לאתר את הרוצח מבין כל שוהי המלון.
למה קל? כי זה זול בטירוף. הכל קורה בלוקיישן אחד. לא צריך להניע את ההפקה ממקום למקום, לא צריך לנדוד מעיר לעיר, ולא צריך לבנות סטים מפוארים או לפזר את השחקנים בין ימי צילום. כשיש לוקיישן אחד, זה אולי נראה כמו מחזה, אבל למען האמת זה הפיצוח הכי גדול שסדרה יכולה להציע מבחינה הפקתית.
בטלוויזיה משתוקקים לסדרות מהסוג הזה. כולם רוצים "הלוטוס הלבן" משלהם. אבל "הלוטוס" ידעה למקסם את הלוקיישן הבודד באמצעות ניגודיות מתריסה של נופים מהממים אל מול דמויות עשירות ועלובות. האם "רצח בים המלח" תרד הכי נמוך בעולם כמו הלוקיישן שלה, או אולי תישאר מסתורית ואפרורית כמו שהיא התחילה? כי הלוקיישן חשוב - אבל לא הכי חשוב.
להתמכר/לוותר
כל האמת (דיסני פלוס)
יש סדרות שמוכרחים לצפות בהן בגלל בן אדם אחד. למשל, "כל האמת" ("The Lowdown"), שנהנית מתצוגת משחק מהפנטת של השחקן הראשי, אית׳ן הוק. הוא מגלם עיתונאי חוקר מאוקלהומה, שנחוש לכתוב רק אמת - מה שמסבך אותו עם האנשים הכי חזקים והכי עשירים. והאמת? "כל האמת" היא דרמה מצוינת - מותחת, מפתיעה, אפלה וסוחפת. הוק מרים אותה לגבהים מרשימים.
לוותר: הפריצה למערכת (הוט)
איך אפשר לקחת סיפור נפיץ כמו פרשת האזנות הסתר של הצהובונים הבריטיים, שהסעירה את הממלכה לפני כעשור וחצי, ולהפוך אותו לדרמה שמאלצית ומבולבלת שנמתחת ונמתחת?
זה מה שעושה "הפריצה למערכת" ("The Hack"), סדרה אנגלית בכיכובם של דיוויד טננט ("דוקטור הו") ורוברט קרלייל ("טריינספוטינג") שמתארת בפירוט יתר מערכת יחסים רקובה של עיתונות, משטרה ושלטון.
