ישראל חזקה מאי פעם? אל תאמינו למילה

מעת לעת אני מנפיק פה נבואות זעם, שחלקן מתגשמות וחלקן לא. הקטע הזה הוא אחת מהנבואות האלה, אם אין לכם כוח לזה, דלגו הלאה.

לנגד עינינו, כמו רובוטריק שהופך ממשאית לדרקון, הופכת המפלגה הרפובליקנית באמריקה למפלגה קיצונית עם אגף בעל רטוריקה אנטישמית; לא כולה, כמובן, אבל האגף המובל בידי טאקר קרלסון, קנדיס אוונס ואפילו סגן הנשיא ואנס, שכבר מתנדנד בכיוון. אני קורא את הטקסטים, צופה בווידאו, ומרגיש שאני מזהה תהליכים. האופק מתמלא בענן שחור כהה, בהבנה שהמציאות שלנו עומדת להשתנות מהקצה אל הקצה.

אל שונאי ישראל מהשמאל ה"ליברלי" מצטרפים עכשיו גם שמרנים, שהכסף הקטארי נגע בהם והפך אותם בבת אחת לאנטישמים לא רק חסרי בושה, אלא מלאי גאווה. אלה משמאל, אלה מימין, תנועת מלקחיים שאומרת דבר אחד בלבד - ימי תמיכתה הבלתי מסויגת של ארה"ב בנו עומדים להסתיים בקרוב, ומזימתם של הסינים, הרוסים, הקטארים, מצליחה.

בקרוב מאוד נהיה לבד כמעט לגמרי. אינטרסים גדולים מאיתנו, פלוס התנהלות מטורפת של חלקנו, שמים אותנו בפינה מסוכנת להמשך קיומם של העם היהודי ושל מדינת ישראל. כמעט מעולם לא ניצבו מולנו כוחות כה אדירים במטרה אחת - לסיים את הסיפור שלנו בעולם ולאפשר לכוחות החושך להשתלט.

ואנחנו? מסיחים את דעתנו בשטויות. סגירת גל"צ, ועדת חקירה, כל יום והאיוולת החדשה מבית הספינולוג הראשי ועושי דברו. קמים עלינו לכלותנו, ואנחנו קמים על הצד השני בתוכנו, כאילו הכוחות השחורים יבחינו בין אלה לאלה.

מדינת ישראל, עם ישראל, וגם אתה ואת, חייבים לקום עכשיו ולהביט לאמת בעיניים. זה מתחיל בלהקשיב למה שמתרחש בעולם, להבין, לא לטאטא, לא לחשוב "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אסון לאומי חדש מתבשל בסיריהם של שונאינו, וגם חברים הופכים לאויבים כי זה מה שהולך היום. אנחנו חייבים סיפור חדש. חייבים להתעשת ולהתחיל לתת פייט. כרגע לא הופענו למשחק, והיריב כובש שער אחרי שער. ההנהגה שלנו מוליכה אותנו לאסון, ויש עדיין האומרים - הכל טוב. זה מה שבחרנו, וזה גם מה שנבחר. חייבים להחליף הנהגה, חייבים להירתם לקרב חיינו עם אנשים שקולם יישמע בעולם, ולא עם ראש ממשלה וצוות שרים שהפכו להיות מנודים ולקחו אותנו איתם. אל תאמינו שאנחנו חזקים מאי־פעם, זה הכל על הקרח. ימים שחורים באים. תודה שהקשבתם לי. בחזרה להסחות הדעת.

כדורגל

זה לא יכול להימשך ככה. אוהדי הכדורגל לא יגררו את החברה הישראלית, הכואבת גם ככה, לעוד ועוד תהומות של אלימות ודיבור מסריח. אם המחיר על עריכת משחקים הוא קיומם של מועדוני מופרעים, חולי נפש, פסיכופתים, הקוראים לעצמם "אוהדים", אז בתור הנציב הראשי לכדאיות בחברה הישראלית אני קובע - לא ולא.

אני מבין שהאצטדיונים הם מקום להוצאת קיטור, אבל בשם איזה "חופש ביטוי" שיצא משליטה אנחנו מוצאים את עצמנו מול קהל ששר "שואה למשטרה", ובג"ץ מאשר? עד כאן

כבר שנים ארוכות לא מצליחים לטפל באלימות בספורט. המטבע עוצר, כמו בדרך כלל, בבתי המשפט. שם חוליגנים מסוכנים יוצאים בעונשים מגוחכים, אם בכלל. כשמדברים על רפורמה משפטית, שם היינו צריכים להתחיל - בענישה המטופשת לעבריינים קטנים אבל מסוכנים מאוד, המדרדרים את החברה כולה. רק אחר כך אפשר היה לעלות למעלה, לבית המשפט העליון.

אני מבין שהאצטדיונים הם מקום להוצאת קיטור. אין שום בעיה. אבל בשם איזה "חופש ביטוי" שיצא משליטה אנחנו מוצאים את עצמנו מול קהל ששר "שואה למשטרה", ובג"ץ מאשר? עד כאן. זאת בדיוק הנקודה שבה צריך לעצור הכל ולהבין שחברה מתוקנת היא חברה שבה המשטרה מקבלת יחס של כבוד מכל האזרחים, גם אם בליבם הם מתעבים אותה, ושהשואה היא מחוץ לטריבונה. כמה מאות גברים שלא קיבלו חינוך בבית, לא יגררו את השיח בישראל לשְאוֹל.

אני אומר - כניסה למגרשי כדורגל רק עם תעודת זהות וצילום פנים בכניסה, כמו בנמלי תעופה. אני מציע - מצלמות קהל חכמות, המזהות מייד כל פורע ומשייכות אותו לכרטיס הכניסה החכם שלו. אני קובע - כל "אוהד" שמתפרע וחוצה קו בדיבור או במעשה, מורחק מייד מהמגרש על ידי פקחים לכל ימי חייו. בתוך שבוע הכל נרגע. מקסימום עשרה ימים.

ויש לומר מילה על "לה פמיליה", ארגון האוהדים האלים והגזעני של בית"ר, ששיפר דרכיו והיום עוזר לילדים שעוברים חרמות להתאושש. הם מגיעים, עוטפים באהבה, מחזקים, מעודדים. אני לא יודע עד הסוף אם הסתלקו מכל דרכיהם הרעות, אבל זה נוטע תקווה בליבי שאפשר אחרת. לידיעת האולטראס של הפועל תל אביב, שחצו כל קו סביר וגם מטנפים את העיר בגרפיטי חסר חן.

החברה הישראלית זקוקה לאחזקה. בלא מבוגר אחראי היא מתפוררת. משטרה חזקה ובית משפט תקיף הם הכתובת. בלעדיהם העבריינים בחולצות האדומות מנצחים ניצחון טכני.

השריה

בכל רגע נתון תמצאו על השיש שלי קערות ובהן כל מיני דברים להשריה. עדשים, חומוס, כוסמת, קינואה, שעועית מש, כל דגן וקטנית, שכאשר משרים אותם נדמה להם שאוטוטו הם נובטים ומתחילים מחזור חדש בטבע, ולא מבינים שאני רק מעלה את כמות הוויטמינים והמינרלים שבהם כדי לאכול אותם חיים. וכשהם מוציאים גבעול דק, אני מבשל אותם או אוכל אותם ככה - ויודע שבני מעיי שמחים מאוד לאכול דבר חי ולא דבר יבש שבושל. זה גם נותן משהו להתבונן בו. אני יכול להסתכל שעות על עדשים עד שהן נובטות. יום יבוא וגם אני אנבוט. עד אז, נבוט בראש.