השבוע הכריזה שרת התחבורה מירי רגב על החמרה ניכרת בעונשים על עבירות תנועה מסכנות חיים, ובראשן שימוש בטלפון בזמן נהיגה. על פי הצהרתה, הקנס על שליחת הודעות בזמן נהיגה יעלה ל־10,000 שקלים, ויצורף אליו מנגנון חדש של החרמת הרכב.
יש שירימו גבה. לי זה קשה, בגלל הבוטוקס, לכן אני מרים אגודלים. כבר 20 שנה אני טוען שהדרך היחידה להפוך את הכבישים בישראל לבטוחים היא יצירת הרתעה חזקה עד כאב, הרתעה שמעט מאוד אנשים ירצו לבדוק את גבולותיה.
לפני שנים טבעתי את המושג "דרקוניה" - מדינה דמיונית שבה עבירות מסכנות חיים זוכות לעונשים כבדים עד כמעט בלתי נתפסים. לא לשם נקמה, אלא לשם הצלת חיים. תמצית הרעיון פשוטה: לא צריך אלפי שוטרים, ולא עשרות אלפי קנסות קטנים. צריך מעט עונשים גדולים שנוחתים כמו פטיש. ברגע שהציבור מבין שהמחיר כבד באמת, הוא מפסיק לשחק בחיי אנשים.
המציאות בכבישים מוכיחה את הצורך בשינוי. נהגים שיורדים לשוליים כדי לעקוף פקק, נהגים שנוסעים במהירות עצומה בלב עיר, נהגים שמתכתבים תוך כדי תנועה כאילו מדובר בפעולה שאין לה שום השלכה. כל זה קורה משום שהם יודעים שהסיכוי להיתפס נמוך, ושהעונש מסתכם בכמה נקודות ובקנס שאפשר לשלם בלי להתרגש.
אפשר היה לפתור את זה מזמן. הטכנולוגיה קיימת: מצלמות בכל רמזור שמחוברות למערכות בינה מלאכותית, שמזהות מי עבר באור אדום ומעדכנות אותו מייד כי רישיונו בוטל, והוא מתבקש לסור לתחנת משטרה בתוך שעה. מערכת שמצלמת כל נהג שלא נותן זכות קדימה במעבר חצייה ושולחת לו זימון לבית המשפט למחר בבוקר. אפשר לעשות היום כל כך הרבה עם מעט מאוד אנשים. פשוט צריך לצאת מהקופסה.
15 פונו לבתי החולים בעקבות תאונת דרכים בין אוטובוס למשאית בכביש 90 // צילום: דוברות מד"א
עבירות תנועה אינן עבירות קלות - הן נוגעות בחיים של כולנו. הן קובעות כמה ילדים יחזרו בשלום מבית הספר וכמה משפחות יושבות שבעה. לכן דרושה כאן מדיניות שמבינה את הפער בין חומרת התוצאה לבין קלות הענישה. אם המחיר על העבירה יהיה גבוה בצורה קיצונית - שיעור העבריינים יירד בצורה קיצונית.
אני לא יודע מה הוביל את השרה להכרזה הזו. אולי זו מחשבה אסטרטגית חדשה, ואולי פוליטיקה של פריימריז. קשה לדעת. אבל אם מאחורי המהלך יש כוונה אמיתית להפוך את הכבישים בישראל למרחב שבו אדם אינו חי בתחושת סכנת מוות תמידית - זה מהלך מבורך.
טקס החורף
יש רגע אחד שאני מחבב במיוחד בכל שנה: הרגע שבו אני מחליף את ארון הקיץ בארון החורף. אני מוציא את הגופיות, החולצות הקצרות והמכנסיים הדקיקים, מניח אותם באחסון גבוה ומוריד במקומם את הסווטשירטים, הסוודרים, מכנסי הקורדרוי, המעיל הטוב, הגטקס וברכיות צמר האנגורה.
זה טקס שנתי. טקס שמסמן מעבר בין עונות. וזה גם הרגע שבו כל בגד נבחן במשפט שדה קטן. האם לבשתי אותו בעונה האחרונה? אם לא - מקומו אינו איתי יותר, והוא יוצא למסע חדש אצל מי שיזדקק לו יותר ממני.
רצה הגורל, והבית שבו אני גר אינו משופע בחדרי ארונות מרווחים. אין לי את הממלכה הלבנה הגדולה הזו, שכל בגד תלוי בה ברווח ובאווריריות מעוררת קנאה. יש לי דלת אחת לארון מקופלים ודלת אחת לארון תלויים, וזה הכל. המשמעות פשוטה: אין אגירה. כל פריט חדש שמגיע מחייב פריט ישן שיוצא. לפעמים זה קשה. לפעמים חולצה שאני אוהב מתחננת על חייה, אבל אני מקשה את ליבי ואומר לה: שחררי. תני למישהו אחר ליהנות ממך.
אבל כל השיטה הזו מתערערת במציאות החדשה של ההתחממות הגלובלית. כבר אין חורף אמיתי. המעיל האדום והנפוח שהיה משרת אותי בימים קפואים נראה כאילו לא יחזור לשימוש לעולם. אולי רק בנסיעה אקראית לאירופה המתאסלמת.
האקלים משתנה במהירות, ובני האדם בקצב מהיר עוד יותר. השאלה היא אם נדע להשתנות יחד עם העולם, או שגם אותנו ישימו בעוד רגע על מדף גבוה בארון של חורף שלא יגיע יותר
כך יוצא שכל בגדי הקיץ נשארים במקומם, ורק מעט בגדי חורף מצליחים להידחס באלימות קלה למדפים הצרים. ויש ויכוחים קשים: זוז. לא, זוז אתה. אתה לא מתאים. אמא שלך לא מתאימה. ומה שהיה פעם טקס מענג של קיפול, החלפה וסדר הופך לזירת מלחמה בין בד לבד.
נראה שהיום המקסים ההוא, שבו הייתי מקפל את כל בגדי הקיץ ומעלה אותם למעלה ומוריד את בגדי החורף, לא יחזור. הטקס הזה כנראה שייך לעבר. כמו טקס הדלקת הפרימוס לפני שבת, שהיה חלק מנוף חיינו ונעלם בלי שנרגיש. הזמנים התחלפו. העולם משתנה, וההרגלים שלנו משתנים יחד איתו. כך גם העציצים במרפסת שלי, שפורחים עכשיו כאילו בא אביב.
אנחנו חיים בתקופה מטורפת. האקלים משתנה במהירות עצומה, ובני האדם בקצב מהיר עוד יותר. השאלה היא אם נדע להשתנות יחד עם העולם, או שגם אותנו ישימו בעוד רגע על מדף גבוה בארון של חורף שלא יגיע יותר.
האוויר לא ברשותכם!
הטרנד הזה של מחאה באמצעות פלישה למרחב הפרטי של אנשים, היצמדות לפרצוף שלהם וקריאת קריאות, הוא בסך הכל גרסה מודרנית של המשחק המטומטם "האוויר הוא ברשותי" שהיינו משחקים פעם. מצמידים יד לאף של הזולת עם מרווח של סנטימטר אחד, ומכריזים "האוויר הוא ברשותי".
אני חושב שצריך להכריז שכל כניסה לא מאושרת למרחב אישי תיחשב תקיפה, ושהנתקף יוכל להגיב בהתאם. כשאין דרך ארץ, יש גם דרך אחרת - הדרך של החוק. וכמה עצוב שהגענו לזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
