מיד אחרי שנחתו בארה"ב, למפגש של כל החטופים שחזרו עם הנשיא דונלד טראמפ, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל היו רעבים. אז דאגו להם לפאסט-פוד: המבורגרים, סנדוויצ'ים, קצת שתייה. הם אכלו בדממה ובריכוז, מתייחסים ברצינות לכל ביס.
מאז שוחררו מהשבי ניכר ששניהם עלו במשקל. רחוקים כל כך מהסרטון של אביתר חופר את קברו במנהרה ההיא, כולו עור ועצמות. כעת, כאנשים חופשיים, שניהם משתדלים בעיקר ליהנות מהחיים עם משפחותיהם שמלוות אותם לכל מקום. ובכלל, הכל אצלם ביחד. הם מדברים ביניהם במבט. משלימים אחד את משפטיו של האחר. את עולמם זר לא יבין.
ריב נורא שהופך לחיבוק
בריאיון כן וחשוף במיוחד למוסף "ישראל שישבת", והראשון שבו מדבר גם אביתר לתקשורת, משחזרים שני שורדי השבי את הסיוט שעברו: קריסת שרירי הגוף בתנאים התת-אנושיים, ההתעללות הפיזית והפסיכולוגית מצד שומריהם, סרטוני התעמולה שבהם אולצו לככב, המאבק לשמור על שפיות - וגם הפגיעה המינית הטראומטית שחווה גיא מצד אחד החוטפים.
שניכם חברים מגיל שנה וחצי. החברות הזו עזרה בסיטואציה הבלתי אפשרית שנמצאתם בה?
גיא: "זה שהיינו ביחד, זה הדבר הכי חשוב בשבי. לא עזבנו אחד את השני, היינו כמו עוגן, החזקנו אחד את השני במשך שנתיים. וברור שגם רבים. רבנו הרבה, וכמה שזה מקום קטן יש מספיק על מה לריב, גם על דברים 'טיפשיים'. זה מצב קיצוני וקשה שם".
אביתר: "תחשוב שאתה רעב כל הזמן, עצבני, ואז אתה רב על שטויות - למה לא שמת את זה במקום, למה לקחת יותר מדי מגבונים, למה לא חילקת מספיק טוב את האוכל".
יש כללים איך רבים בשבי?
אביתר: "לא. אבל מצאנו את הדרך הכי נכונה לנו איך להסתדר, כי גם אחרי ריב אתה תקוע עם אותו בן אדם בחדר, ואתה לא יכול לברוח, אתה לא יכול לצאת החוצה ולהירגע כמו בעולם הרגיל. אז הבנו שאנחנו צריכים למצוא דרך פשוט להשלים. לא לשמור שום דבר בפנים ולדבר על כל מה שמרגישים".
גיא: "לא סתם אמרתי שאנחנו כמו בעל ואישה. היו פעמים שהיו לנו ריבים של פיצוצים, משהו מטורף, ואחרי שלוש דקות אנחנו מתחבקים ובוכים אחד עם השני ביחד".
איך נראה היומיום שלכם שם?
אביתר: "קמים בשעה מסוימת, לא ידענו בדיוק מה השעה. מתעוררים כששומעים את הדלת נפתחת ואחד המחבלים נכנס להביא אוכל ומים. אז מתחיל היום, שבגדול הוא הרבה הליכות. היו לנו כמה מטרים ללכת, הלוך חזור כזה".
גיא: "זה היה בתקופה שבה עוד יכולנו ללכת, לפני ההרעבה הממש-ממש קיצונית. היו תקופות גם שלא יכולנו לזוז כי היינו גוססים. זה הגיע לרמה שאביתר היה צריך להוריד את המכנסיים בשבילי כשאני הולך לשירותים ולהרים לי אותם בחזרה. מרים לי את היד כשניקינו את בית השחי עם מגבונים, כי לא יכולתי להרים אותה ליותר משתי שניות בלי לצרוח מכאבים".
השומרים היו אלימים כלפיכם?
אביתר: "כל הזמן. בין אם זה כשהודיעו למישהו מהמחבלים שמישהו מהמשפחה שלו נהרג, או כשבן גביר דיבר על האסירים הפלשתינים - אז הם שומעים ומוציאים את זה עלינו בכעס ובעצבים".
איימו שיהרגו אתכם?
גיא: "כן, לפעמים הם היו נכנסים לחדר ואומרים 'בוקר טוב, מישהו צריך למות, מי זה הולך להיות?'".
"קיללנו את המחבלים"
על הפגיעות המיניות שעבר גיא בשבי התלבטתי אם לשאול. לבסוף החלטתי שכן, כי נדמה שדווקא לו עצמו חשוב לדבר על זה. לשתף. כדי שכולם יידעו.
"אני רוצה שאנשים שעברו דברים כאלה וישמעו אותי יקבלו מזה כוח, שיידעו שהם לא לבד, שזה יחזק אותם. אני הייתי תקוע עם החוטף שלי שתקף אותי מינית. לא יכולתי לברוח, וכל הזמן חשבתי לעצמי אם אני עושה משהו לא נכון, אם אני צריך להתנגד פיזית, אולי אם אעשה משהו כזה זה הוא יהיה עוד יותר אלים. חשבתי שאולי אני צריך לספר למישהו, למרות שאיים עלי שיהרוג אותי אם אעשה את זה".
אמרת שזה קרה פעמיים.
"כן, ובשתי הפעמים הייתי בהלם. בפעם השנייה זה כבר היה ברמה אחרת".
נחזור רגע לסרטון המפורסם שבו צילמו אתכם, ביימו אתכם, כשאתם צופים מתוך רכב בטקס השחרור של חטופים אחרים.
אביתר: "חד-משמעית, זאת הייתה התעללות פסיכולוגית".
על מה דיברתם ביניכם שלא למצלמות?
אביתר: "קיללנו את המחבלים על מה שהם עושים לנו. באמת חשנו קנאה. התכווצנו. ידענו שהאחרים הולכים לצאת ולראות את המשפחה שלהם בעוד כמה שעות - ואנחנו לא. זה היה נורא".
הראיון המלא - בסוף השבוע ב"ישראל שישבת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו