בזכות שיחה על פטריות, פיצחתי את הסוד להצלחה בחיים

זאת היתה סתם שיחה. הנושא היה חללי ספורט ואימון שמוקמים בתל אביב בתוך פירים וחללים שנוצרים בעקבות החפירות האינסופיות של הרכבת, ואני שרתי שיר הלל למיזמים מהסוג הזה וקשרתי כתרים לראשה של העיר העברית הראשונה, שאחד הדברים הכי טובים שאפשר להגיד עליה זה שקצב ההתפתחות שלה מהיר בשיעור שגורם לסחרחורת. אתה ממצמץ לרגע, ושביל אופניים נסלל פתאום מולך. אתה נרדם לשנ"צ, וקם אל שוק איכרים. נפלת ממנה היום, חלפו שנתיים, והנה נשארת מאחור.

אינספור דוגמאות מתוקות יש לדינמיקה הזאת. אני מתרפק כבר שנים על התמונה המופלאה של כיכר דיזנגוף, שהפכה למושבת ארוחות מהירות ופיקניקים עירוניים בתקופת הקורונה. זה קרה בדקה וחצי. והאמת היא שגם בירושלים שלי לא חסרות דוגמאות. וגם תמיד צריך לזכור שבירושלים היתה רכבת קלה 15 שנים לפני שתל אביב התעשתה על עצמה והקימה את שלה.

כך הלכה שיחה רוגעת אגב נסיעה והתמשכה לה בעייפות מה, עד שמישהו עשה את הטעות ודיבר על משהו שקם די מהר, ונקט את הדימוי המוכר והשדוף "צצו כמו פטריות אחרי הגשם". זו היתה טעות לא רק כי הדימוי קצת ישן ויגע, אלא בעיקר משום שבפורום ישבה גם חברתי לירן ליפשיץ.

לירן, אם לא ידעתם, חוץ משלל עיסוקיה בתחום התרבות והאמנות, היא גם, ובכן, מלקטת פטריות בר. כן. היא חלק מחבורה שזהו התחביב שלה, וזאת היתה טעות, מפני שכל מי שעסק אי־פעם בחייו בסמול־טוק יודע שהדבר הכי נורא זה לומר משהו ליד מישהו שמבין באותו משהו. אז לירן שמעה "פטריות אחרי הגשם", ועיניה החכמות נדלקו והיא התחילה להסביר משהו על פטריות, וזה היה אחד ההסברים היפים והחכמים ששמעתי, מפני שהוא עשה לי סדר לא בנושא הפטריות, שמעניין את סבתי, אלא במשהו הרבה יותר רחב.

ספונטניות מדומה

והעניין, אם ננסה להכניס אותו לשורה וחצי, זה שההשוואה של משהו שקורה בצורה מהירה וספונטנית ובכמות גדולה לפטריות ש"צצות" הוא מה זה שגוי. פטריות אחרי הגשם הן הדבר הכי לא ספונטני בעולם. כדי שהן יצוצו, צריך שתנאי מזג האוויר יתאימו כמעט במדויק, צריך תנאים מסוימים של שמש וחום בימים שלאחר הגשם, אסור שהטמפרטורה תהיה נמוכה מדי וגם אסור שיבוא עוד גשם חזק מדי, ועוד אינספור פריטים - מייגעים, יש לומר - שנדרשים כדי שלירן וחבריה הסאחים יצליחו ללקט פטריות.

ופתאום זה האיר לי משהו שבכלל לא קשור לפטריות, אלא לחללי אימון וכושר בתל אביב. ולבניינים גדולים ולכבישים ולשכונות. ולמיזמי תרבות ואמנות, ולקונצרטים ולערים ולתעשייה ולארצות ולמדע: הספונטניות היא בעיני הרואה. הוא ממצמץ, פוקח את עיניו - ואופס! מסעדה חדשה. ממצמץ עוד פעמיים - ואופס! קמה אוניברסיטה, נוסדה שכונה.
אבל בפועל, מה שקורה זה אלפי אלפי שעות ויזע ודם ומאמץ, ואנשים שעובדים ועמלים ומזיעים, וכישרון שפוגש יכולת שפוגשים כסף שפוגשים שיתוף פעולה, וכל זה לא יכול להיוולד בכלל אילולא היסוד החמקמק שעומד כמעט ביסוד כל דבר בעולמנו, מפטריית חימום בבית קפה ועד לגשר שער הזהב: יזמות.

אין דבר בעולם שמעורר בי קנאה כמו אנשים שיש בהם את המנוע הזה. זה לא קשור לכישרון ולא לכישורים, לא לחוכמה ולא לחוסן. זה קשור ליכולת המרהיבה להמציא רעיון, להתחיל להוציא אותו אל הפועל, ואז, שימו לב - להמשיך להוציא אותו אל הפועל. להמשיך, זאת מילת המפתח. אני מאמין שיש אינספור אנשים שיש להם יזמות התחלתית. כלומר, את הניצוץ הראשוני, הסטארטר, נקודת הפתיחה. השאלה היא מה הלאה.

פנצ'ר באבוב

אני עצמי, למשל, יזם גאוני ומחונן בימים ראשון ושני עד הצהריים. אני קם בכל יום ראשון כמו אריה, עם 20 רעיונות מצוינים ודרך סלולה להוצאתם אל הפועל. אין יום ראשון בבוקר שבו אני לא קובע ארבע־חמש פגישות, מקפיד על זימונים בגוגל ואף שולח מפרט של סעיפים לדיון בפגישה. אני לא מצליח לתפקד כמעט מרוב שיכרון רעיונות תזזיתי.

זה לא קשור לכישרון ולא לכישורים, לא לחוכמה ולא לחוסן. זה קשור ליכולת להמציא רעיון, להתחיל להוציא אותו אל הפועל, ואז, שימו לב - להמשיך להוציא אותו אל הפועל. להמשיך, זאת מילת המפתח

ואז בא יום שני, ואני ממשיך לקבוע ולהזיז פגישות, לשלוח תקצירים ולפתח רעיונות, ואז באים הצהריים. צהרי שני, איפשהו בין 12:00 ל־14:00, הם משולש ברמודה של היזמות שלי. פתאום נפער שם חור קטן בפינה נסתרת של האבוב, ולאט־לאט הוא מתחיל לאבד אוויר. ב־16:00 הוא כבר מידלדל ועייף, וב־19:00 הוא כבר פחוס כולו.

ביום שלישי בבוקר כבר ברור: פסטיבל ההומור בגליל העליון כבר לא יתקיים השנה. פודקאסט הפודקאסטים, שבו אני מראיין פודקאסטרים, ימתין מעט. אמנם המופע המשותף עם זה וזה וזה ואלו וההוא יקרה, אבל כבר לא השבוע, וגם המסע לסין בקרון יחכה דקה.

ואני, ליבי יוצא אל האנשים המשובחים האלה, שמצליחים לצלוח את צהרי שני ולהמשיך עם המתח הזה גם לשלישי ולרביעי, ובסוף מספקים לנו בניינים וערים ואוטוסטרדות ופסטיבלים ופטריות יער. אבל אין מה לדאוג. זה לא יתעכב הרבה, כי עוד מעט כבר שוב יום ראשון, מנוע היזמות של ראשון־שני־עד־הצהריים שוב יתעורר - ויאללה, ניתן בראש.

kobiarieli@gmail.com