הסדרה הכי חשובה בנטפליקס חוזרת - ועושה את הבלתי אפשרי

מתחת לשאריות נצנצים דהויים של תהילה מהאייטיז, נשכחה לה בנפטלין הזמרת קייט בוש - עד שיום אחד צלצל הסמארטפון שלה עם הצעה שקשה לסרב לה. הפקת הסדרה "דברים מוזרים" ביקשה אישור להשתמש בשיר "Running Up That Hill" כחלק מפסקול העונה הרביעית, ששודרה ב־2022. בוש הסכימה בלי התלבטות, ואף אחד לא ניבא מה יקרה כתוצאה מכך.

"לרוץ במעלה הגבעה" (או בשמו האלטרנטיבי "עסקה עם אלוהים") היה להיט פופ מסחרר ב־1985. "דברים מוזרים" שיבצה אותו כחלק מהותי מהעלילה. בקליימקס של העונה אחת מהדמויות נקלעה לסיטואציית סף מוות, אך נחלצה מזרועותיה של מפלצת אימתנית בזכות נגינת השיר. האפקט היה מיידי.

בימים שלאחר השידור, כמות ההשמעות הגלובלית של השיר בספוטיפיי זינקה ב־8,700%. הוא נהיה סאונד טרנדי בטיקטוק עם מיליוני סרטונים. בתוך חודש הרוויחה בוש כ־2.3 מיליון דולר רק מסטרימינג.

וככה רץ "לרוץ במעלה הגבעה" למקום הראשון במצעד הבריטי, ובוש שברה שלושה שיאי גינס: תקופת הזמן הארוכה בהיסטוריה עבור שיר לטפס לפסגת המצעד מרגע שיצא (37 שנים), הפער הממושך ביותר בין שני שירים שלה שהשיגו מקום ראשון (44 שנים), וגם הזמרת הכי מבוגרת (בת 63) ששהתה בראש המצעד.

הסדרה שחזרה בנאמנות את שנות ה־80 - מהביגוד והתספורות, ועד אריזות המזון. היא סיפקה צוהר לקהל מילניאלי וזומרי לתקופה אחרת, בלי סמארטפונים

עד כמה שקייט בוש היתה גדולה בשנות ה־80 - והיא היתה אדירה, עם הסופרן, האיפור הכבד, הריקוד התיאטרלי והסאונד הסינתיסייזרי - את הרנסנס המפתיע והמשמעותי ביותר היא חוותה בזכות סדרת פנטזיה שסוגדת לאייטיז. יש דברים מוזרים בעולם.

הגיקים הפכו לקולים

השבוע, בתום שלוש שנות ציפייה, "דברים מוזרים" שבה לעונה חמישית ואחרונה בהחלט. חציה הראשון כבר בנטפליקס, שלושת הפרקים הבאים ישוחררו בחג המולד, ופרק הפינאלה הארוך בהגזמה (שעתיים) יוקרן בעוד חודש, ליל הסילבסטר, בשרת הסטרימינג ובבתי קולנוע נבחרים. זה לגמרי יהיה האירוע הטלוויזיוני של התקופה.

כשהסדרה החלה, ב־2016, היא תוכננה להיות הרפתקה על־טבעית - דרמת מסתורין ואימה, ספוגה בנוסטלגיה ובהשפעות של סטיבן ספילברג וסטיבן קינג. היא התחילה כאנדרדוג, בתקופה שבה נטפליקס היתה ספקית תוכן בינונית שחיפשה שובר קופות שיזניק אותה לאיפה שהיא נמצאת היום. עשור לאחר מכן, "דברים מוזרים" היא תופעה תרבותית, ונטפליקס היא נטפליקס.

עד לפני שנתיים היא היתה הסדרה הכי נצפית בתולדות נטפליקס. רגע לפני סיבוב הפרידה, כעת היא מדורגת שלישית (אחרי "ונסדיי" ו"התבגרות"), אך מאיימת לכבוש מחדש את הפסגה. במבט לאחור, "סטריינג'ר ת'ינגס" לא רק דחפה את נטפליקס ללב המיינסטרים - גם הדמויות שבמרכז עלילת הסדרה עשו מסע זהה.

האאוטסיידרים החנונים גדלו להיות החבר'ה הכי מגניבים ואמיצים בשכונה. הם החזירו את הרלוונטיות לגיקיות. בזכותם, למשל, המשחק "מבוכים ודרקונים" רשם צמיחה עצומה בהכנסות ובפופולריות שלו, לממדים שלא זכורים מאז שנות ה־80.

ועכשיו, אחת הסדרות הפופולריות של העשור האחרון נפרדת בבום חזק ויקר. כי לאור ההצלחה הבינלאומית, מדפי המרצ'נדייז ואינספור שת"פים מסחריים, פתאום יש המון כסף לבזבז. נטפליקס שפכה 50-60 מיליון דולר על כל אחד משמונת פרקי עונת הסיום. בחישוב גס, מדובר ב־400-480 מיליון במצטבר. הווה אומר, אחת העונות היקרות שהופקו בהיסטוריית הטלוויזיה.

כבר לא ילדים

"דברים מוזרים" נפתחה בהיעלמותו של ילד בן 12 מעיירה פיקטיבית באינדיאנה. כששלושת חבריו יוצאים לחפש אותו, הם פוגשים ילדה בעלת כוחות על־טבעיים שנמלטה ממתחם ניסויים ממשלתי חשאי, והיא מסייעת להם בפיצוח התעלומה. בהמשך מתגלה הילד האבוד בעולם ההפוך, שחבוי מתחת לעיירה ומאוכלס במפלצת אכזרית שזוממת להשתלט על היקום. זה, פחות או יותר, סיפור המסגרת.

לאור ההצלחה, המרצ'נדייז ואינספור השת"פים, פתאום יש המון כסף לבזבז. נטפליקס שפכה 50-60 מיליון דולר על כל פרק בעונת הסיום - 400-480 מיליון דולר במצטבר

צוות השחקנים נבנה ברובו על ילדים אלמונים בתחילת הקריירה המקצועית, שהיו בערך בני 12 כשהתחילו לצלם. דרכם תיארו התאומים מאט ורוס דאפר, יוצרי הסדרה, סיפור הרפתקאות בוגר שתודלק בתמימות ובחרדות של גיל ההתבגרות, והצופים התבגרו יחד איתם במשך עשור - ממש כפי שקרה בעבר לדור שלם שגדל על סדרת סרטי "הארי פוטר".

עונת הסיום ממקמת את הדמויות בגילי 17 עד 21. השחקנים שמגלמים אותן כבר בני 21 עד 31, ורוב הצופים בטווח גילים דומה. הם בכלל לא חיו באייטיז. בתכלס, אפילו האחים דאפר, שיצרו את פצצת הזמן הדביקה הזו, נולדו לפני 41 שנה, וחוו את תקופת הזמן שהם כתבו עליה בתור זאטוטים. כל אלה מתרפקים על מציאות שלא היו בה, ואף מכנים את החוויה כנוסטלגית.

זה יותר מרטרו או מווינטג': לתופעת ה"פסבדו־נוסטלגיה" קוראים בפסיכולוגיה בשם "אנמויה" - געגוע לזמן או למקום שמעולם לא הכרת. היסחפות מתמשכת למעמקי היקום הטלוויזיוני של "דברים מוזרים" סיפקה לקהל צעיר אפשרות לחוות את שנות ה־80, ולקבל רומנטיזציה של התקופה, של הקהילה ושל התרבות שצרכו אז. לכן, החיבור של דור ה־Z עם השיר של קייט בוש היה מיידי וחזק, והם הרימו אותו למקום הראשון במצעד הפזמונים כאילו היינו באמצע האייטיז והחותלות שוב באופנה - או במודה, כמו שאמרו אז.

"דברים מוזרים" שִחזרה בנאמנות את שנות ה־80 - מהמכוניות ועד הטכנולוגיה. מתרבות הפנאי, דרך הביגוד והתספורות ועד לאריזות המזון. היא סיפקה מיתולוגיה תרבותית לקהל מילניאלי וזומרי, ופתחה שער מעבר לתקופת החיים האחרונה בלי סמארטפונים. תקופה שונה, אבל גם קצת דומה. במקום לתקשר בהודעות טקסט, הילדים של "סטריינג'ר ת'ינגס" מתקשרים זה עם זה באמצעות ווקי־טוקי. במקום לשרוף זמן מול הקונסולה והאינטרנט, נערי הסדרה מבזבזים זמן בארקייד ומתנשקים בקניון.

אני זקן מספיק כדי לזכור את שנות ה־80 בזמן אמת. הייתי בן 10 כשנגמר העשור. אני בעיקר זוכר איך במשך שנים לאחר מכן, היתה הסכמה חברתית שהאייטיז היה העשור הכי פחות מגניב בהשוואה לאחרים. לא משוחרר כמו הסיקסטיז, לא איכותי כמו הסבנטיז, לא מהפכני כמו הניינטיז. עשור שתויג בתור זיכרון עגום של ביגוד מזעזע עם כריות בכתפיים, שיער מנופח, מוזיקה גרועה, טלוויזיה בינונית, סמים בספורט והתפוררות של מעצמות אזוריות. ואז הגיעה "דברים מוזרים" וכתבה מחדש את ההיסטוריה.

בכיס הגדול

"דברים מוזרים" צמחה להיות מפלצת רבת־זרועות. היא הולידה ספין־אוף אנימציה, הפקת ברודוויי שמתפקדת בתור פריקוול, וגם ספרים, קומיקסים, חנות פופ־אפ, צעצועים ומהדורת "מבוכים ודרקונים" המבוססת על הסדרה. לפי ההערכות, הסדרה סיפקה לנטפליקס הכנסות של יותר ממיליארד דולר בחמש השנים האחרונות.

בין ערוצים: פורטרט של ניצול ציני

גם בשיאה, לפני 30 ומשהו שנה, לא פרגנו ללהקת פורטרט כפי שהרימו לה השבוע ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". כשחברי ההרכב התייצבו לאודישן, הפרומואים בישרו על שובה של "הלהקה שכולם אוהבים". סופרלטיבים התעופפו. איזה כבוד, הם אמרו. בביצוע ללהיט "הכל מבינה" - שופטי התוכנית נעמדו ורקדו. אסי עזר טיפס על שולחן ועשה תנועות של גיטרה. ורק עדן חסון זז בחוסר קצב, כאילו הוא מבין על מה המהומה, בעוד תגובותיו העידו כי ככל הנראה הוא בחיים לא שמע על הלהקה הזאת.

בכל עונה "הכוכב" שולפת משום מקום זמרי עבר ולהקות נכחדות שאין סיכוי שינצחו בתחרות ריאליטי, אבל היא מריצה אותם בפריים־טיים כמו עזרה לנזקקים. להקת חמסה, למשל, קיבלה זרקור ונחתכה בתוכנית השנייה, אריק סיני הודח בשמינית הגמר, ובני אלבז עשה סיבוב ופרש. ומה רע לפורטרט? אמנם נראה היה שהם מרגישים לא בנוח על במת הריאליטי, אבל הם הביאו רייטינג של חצי מיליון צופים ובאזז נוסטלגי שימכור כרטיסים להופעות עתידיות. הזמן יעצור, הו הו הו. ואין בעיה, איי איי איי איי.

להתמכר/לוותר

האנתולוגיה של הביטלס (דיסני פלוס)

תשעה פרקים ארוכים מאוד מתיימרים לסכם את כל מה שצריך לדעת על הביטלס. עוד דוקו על החיפושיות? לא הספיקו אלפי הסרטים, הסדרות, הספרים, הפודקאסטים וההרצאות? הספיקו. ועדיין, "האנתולוגיה של הביטלס", ששוחררה השבוע לדיסני בהפקתם של רינגו סטאר ופול מקרטני, היא חיבור מהפנט, אינטימי ומפורט שמסביר את ההצלחה הנדירה של הלהקה האיקונית. ואף מילה על יוקו.

לוותר: פלוריבוס (אפל TV פלוס)

אחרי ששודרה כבר חצי עונה, אפשר לקבוע שההייפ סביב "פלוריבוס" מופרז. אם היא לא היתה סדרה של וינס גיליגן ("שובר שורות", "סמוך על סול") - כנראה אף אחד לא באמת היה מתרגש ממנה. סתם עלילה מוזרה על אישה ממורמרת, שמוצאת את עצמה לבד בתוך יקום שבו כל הדמויות האחרות סביבה מדברות ומתנהגות כמו מודלים של בינה מלאכותית.