רבקה זהר: "הבת שלי שברה לי את הלב. למדתי לקח בדרך הקשה"

1. מהו הזיכרון הראשון שלך?
"גיל 4, אני מחכה לסבתא שלי, עומדת בחלון המטבח ומזהה את דמותה מרחוק־מרחוק. אני טסה למטה ורצה לקראתה, רוצה לעזור לה עם הסלים. אני זוכרת שהיום שבו סבתא היתה מגיעה אלינו היה יום של אור בבית, אושר גדול".

2. דבר אחד שלקחת מהורייך?
"מאמא שלי אני חושבת שלקחתי את טוב הלב, הפיקחות והחוכמה. מאבא לקחתי את הכריזמה, הוא היה נוטף כריזמה ותמיד זקוף הליכה".

3. דבר שלא לקחת מהם?
"האימפולסיביות שלהם".

4. מיהו האדם שהכי השפיע עלייך?
"סבתא שלי! היא ליוותה אותי כל ימי חיי, בעליות ובמורדות. תמיד היתה לי לאוזן קשבת, ביד חכמה. אהבתי אותה בכל מאודי. יש לי זיכרון חזק שצרוב בראשי, כשאני בת 8 והולכת איתה לשוק המקורה בעיר התחתית בחיפה. אנחנו מבלות את כל היום ביחד, ואין חנות שסבתא לא רוכשת לי בה משהו, אם זה פרי או אם זה צמיד.

"בעלייה בחזרה לביתה אני אומרת לה: 'סבתא, הרגליים כואבות לי, אני לא יכולה ללכת', ואז היא אומרת לי: 'איך את חושבת שמתחזקות הרגליים? ככה הן מתחזקות'. היא אוחזת את היד שלי בחוזקה ומושכת אותי אל ביתה.

"היד הזו לא עזבה אותי כל ימי חיי, ברגעים הכי קשים, בתהומות הכי עמוקות. הייתי חולמת שסבתא מושיטה לי את ידה לעזרה ומוציאה אותי מהמצבים הכי קשים שאליהם הגעתי. התחושה להיות ליד סבתי זה כמו להיות על יד השכינה".

5. מתי ידעת מה תעשי בחיים?
"מגיל מאוד צעיר. כבר כשהייתי בת 6 הבמה קסמה לי, וכמובן גם השירה. זיכרון חזק שיש לי ושהשפיע עלי בכל חיי הוא הופעה של להקת הנח"ל בקולנוע 'גן עדן', שלקחו אותי אליה. זה היה בעכו. שם החלטתי שאני רוצה את הבמה ושאני רוצה לשיר".

6. הרגע שבו הרגשת "הצלחתי"?
"כשהתקבלתי ללהקת חיל הים, וזה אחרי שלא קיבלו אותי ללהקת הנח"ל. זו היתה בשבילי אבן דרך, הרגשתי שהצלחתי להגשים את החלום שלי ולשיר על במות בכל הארץ".

7. הכישלון שהכי השפיע על דרכך?
"ההתמכרות לסמים בגיל צעיר והקושי הגדול לצאת מזה. זכורה לי סיטואציה שבה אני מודה בהתמכרות שלי בפני מנהל מועדון הפינג'אן, מנחם דוורמן. כשהוא שמע את זה בפעם הראשונה, הוא כמעט איבד את שפיות דעתו. הוא קרא לכל העובדים בפינג'אן, הושיב אותם במעגל ואותי באמצע, ואז עשה לי משפט שדה משפיל, נוזף ומעליב. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי בפרהסיה, ואני זוכרת ששמעתי איזה קול פנימי שאמר לי 'אי אפשר לצאת מזה'".

8. רגע שהיה נקודת מפנה בחייך?
"המפגש עם שלמה קאלו ב־1988. זה התחיל מפגישה מקרית באחד מספריו, שהמשיכה לפגישה פנים אל פנים. אז הוא אמר לי 'יש לך מאבק בעל שיעור קומה, ועכשיו תוכיחי את שיעור קומתך'. מאז לקח לי 20 שנה עד שהרגשתי שאני מסוגלת להתנהל כאדם. לבסוף יצאתי כמנצחת".

9. מי שבר לך את הלב?
"הבת שלי. למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לדרוש ממישהו לאהוב אותך, גם אם זה הילד שלך".

10. דבר שתרצי להשאיר כמורשת?
"אשאיר אחריי את השירים שלי, והכי חשוב - את הקול שלי. וגם את התדר שנוגע במהות האדם".

11. מהו התפקיד שלך בעולם הזה ובחיים האלה?
"לעניות דעתי, תפקיד האדם הוא להיות כן. ברגע שאדם מגיע לכנות אמיתית עם הטוב ועם הרע, הוא משפיע על הסביבה ועל עולם שלם של אנשים. התפקיד שלי בעולם הזה הוא לאחד בין בני אדם, לגרום להם להרגיש שייכות".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו במיוחד על חייך?
"כל הספרים של שלמה קאלו, כי הם מציגים ומפגישים אותך עם האמת. כקוראת, זה גורם לך הארה".

13. יש אלוהים? מהו יחסך אליו?
"כמובן! כל הזמן האמנתי שיש אלוהים. קיבלתי חותם בעניין הזה בעת צנתור הכליה שלי. אני חשה ושומעת שלרופאים לא קל ושהם נלחמים, בליבי אני נושאת תפילה לאלוהים: 'תוליך להם את הידיים'. באותו הרגע אני רואה ומדמיינת את השכינה. אלוהים זה אמונה".

14. החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"אין לי שום חפץ כזה. חפצים הם חומר, וחומר לא מגדיר כלום באדם".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"אין אדם שהייתי רוצה לבקש ממנו סליחה".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "רק ישראל".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "רק עברית".
• אם לא רבקה - איזה שם?
  "רק רבקה, על שם סבתי".
• חפץ מעבר: פריט אחד (בגד, תמונה, רהיט, כלי) שלעולם לא תשחררי.
  "עגילים שקיבלתי מסבתי".
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי...
  "צעיף".
• מדד האושר האישי?
  "9".

רבקה זהר (77) פותחת סדרת הופעות, שבה תשיר את שירי האלבום החדש "רסיסים של אור" לצד כל הקלאסיקות האהובות. הופעות קרובות: 24 בנובמבר בתיאטרון הצפון, 30 בנובמבר במשכן לאמנויות הבמה בהרצליה, ו־8 בדצמבר בתיאטרון בית ליסין בתל אביב