לפני ארבעה עשורים התגברה רבקה זהר על התמכרות קשה לסמים, שכמעט שמה קץ לחייה, וגם קרעה קרע שקשה לאחות בחיי האימהוּת שלה. לפני שבע שנים היא התמודדה עם מות בעלה הנערץ, שלמה קאלו ז"ל. אבל כיום, כשהיא בת 73, הזמרת הוותיקה מרגישה אדם שלם שחי חיים מאושרים, ללא פחדים וחרטות.
חיים שלמים - מלבד נקודה כואבת אחת: הנתק הכפוי מבתה היחידה תמה, שחיה בארה"ב ומסרבת לראות את אמה למרות ניסיונות חוזרים ונשנים מצידה לאורך השנים. כשמדברים עם זהר על הנושא הטעון הזה, ניכר שהיא מתרגשת, וההגנות שלה מתמוטטות. עיניה מתחילות לדמוע מעט, ורטט קל מתגנב אל קולה.
"תמה בת 45 כיום, והיא לא רוצה להיות איתי בקשר, לא רוצה בתוקף, בתקיפות, אפילו בתוקפנות", מספרת זהר. "היא בוחרת שלא, ואני מכבדת את זה. מה שיכולתי לעשות בחיי עבורה זה להיות מה שאני היום. היא מסרבת לראות אותי, אז היא המפסידה. פעם הייתי מצירה על זה, אבל אתה לא יכול לחיות חיים של מישהו אחר. כל אחד צריך להיפתח לעצמו. היא צריכה להרפות מהכעס ואז כן לדבר, ואז אולי היא היתה נזכרת".
על מה היא כל כך כועסת?
"איי דונט נואו. אצלי אין יותר 'איך היה ומה היה'. אין בי יותר רגשי אשם כלפיה ואין חרטה, ומהמקום הזה אני שרה היום. בדרך כלל אדם נושא איתו רגש אשם, אבל מותר להרפות ממנו. אין בי רגש אשם, אין כלום. די כבר. אתה עושה הכי טוב שאתה יכול. אני נמצאת במקום אחר, של השלמה עם הכל. אני מודה בשגיאות. ביקשתי סליחה. אם הצד השני לא רוצה את הסליחה שלך, אז תפאדל".
למביט מהצד, נדמה שהבת נושאת תחושת עלבון נושנה מכך שזהר חזרה מארה"ב לישראל לפני 36 שנה והשאירה אותה, ילדה בת 11, מאחור, יחד עם אביה האמריקני שהיה בעלה הראשון של זהר. מאז הבת לא נישאה ולא הולידה ילדים.
אלא שזהר שוללת את הפרשנות הפסיכולוגית הזו: "לא! היתה לה אז אפשרות לבוא איתי לארץ, והיא לא רצתה. היא מאוד אוהבת את אבא שלה, והם חיים טוב ביחד. אני מרגישה שיש לו השפעה עליה, אבל זו בחירה שלה בסופו של דבר".
הפעם האחרונה שבה השתיים שוחחו היתה לפני חמש שנים. זהר צלצלה כדי לנסות לחדש את הקשר, ותמה, שעובדת כמאפרת, הגיבה בתוקפנות, לדברי זהר, במילים שזהר לא מעוניינת לחזור עליהן - "אבל נשמעו לי כקללות".
יחסי אם ובת הם אף פעם לא עניין פשוט.
"התגובה שלה היתה חריפה מאוד. היא השתמשה במילים הכי קשות שאפשר לשמוע. זה היה מכוער מאוד. הבנתי שבכל פעם שאני מתקשרת אליה זה מזיק לה וגורם לה להרגיש לא טוב, אפילו פוגע בבריאות שלה, ואני מכבדת את זה. זה מצב שהיא צריכה לפתור".
מתי פגשת אותה בפעם האחרונה?
"לפני 11 שנה בערך. נפגשנו לאיזה חצי שעה. היא אמרה לי 'איים ביזי', אני עסוקה, ושהיא לא רוצה איתי כלום. זאת היתה התשובה. היא אמרה משהו כמו 'את לא אמא שלי'. הצעתי לה לפתור את זה.
"יש כאב, קרתה טעות איומה בחיי, עכשיו צריך לפתור את זה, והיא אמרה שהיא לא מעוניינת. אתה יכול להביא את החמור עד המים, בסוף הוא צריך לשתות בעצמו".
מה הדחייה המפורשת כל כך שלה עשתה לך?
"נגמרתי מזה. ברגעים האלה אתה מת. פעם, לפני שנים רבות, הייתי כולי שבורה, רצה לקחת סמים כדי להירגע מזה. אחרי השיחה ההיא שאלתי את עצמי איך אני אחיה עם זה. ואז נזכרתי ששלמה לימד אותי איך להתחשל מזיכרונות חזקים ואיך לא לבכות כשלא קל. הוא אימן אותי כמו שמאמנים חייל, לא לחשוב על כל מה שמפריע ומטריד".
איך היו היחסים ביניכן בילדותה?
"גם אז היא התייחסה אלי בזלזול. אני זוכרת שכשהיא היתה ילדה והיינו הולכות יחד ברחוב בניו יורק, היא היתה אומרת לי 'אל תלכי לידי, לכי עשרה צעדים מאחוריי'. זה היה בתקופה שהייתי בסמים".
את כועסת עליה, מצידך?
"לא, בכלל לא. היא לא עושה לי דווקא. אני מבינה שהיא לא מבינה. אני לא יכולה לעזור לה להבין אחרת, עד שהיא בעצמה לא תבין. זה רגש שהיא צריכה לפתח בעצמה. כי שום דבר לא צריך להטריד אותה, ויש לה אמא נהדרת. אמרתי לה שאני פה ושתמיד אשמח לחדש איתה את הקשר. התפללתי שזה יקרה, ובינתיים התפילות לא עזרו, אבל אני לא כועסת שלא קיבלתי את זה"
(תגובתה של תמה לדברים לא הגיעה עד למועד סגירת הגיליון).
לפני שנתיים הוציאה זהר את השיר "שרה לך", שבו התייחסה בכנות ובכאב ליחסיה עם הבת: "לבקש סליחה מהילדה שחייכה וחיבקה אותי בשתי ידיים, בדירה הקטנה ב־indian road אהבנו לרקוד, are you still five years old? / הייתי שרה לך, קרוב קרוב, את שלימדת אותי איך לאהוב, לא נפחד יותר ממה שהיה, תדעי שתמיד אני מחכה". את המילים לשיר חיבר לירון לב, שותפה המוזיקלי לשעבר.
"שרתי את השיר הזה לא רק עליה, אלא על כל הילדים בעולם", היא מציינת כעת.
• • •
אנחנו נפגשים בדירתה ביפו, שהוריש לה בעלה המנוח, ד"ר שלמה קאלו ז"ל, שהיה מורה רוחני, הוגה דעות וסופר, ונפטר ב־2014 בגיל 86. בניין מגורים ישן, דירה קטנה, צנועה, מעט רהיטים וחפצים - פסנתר, טלוויזיה, ספה דו־מושבית, שולחן אוכל קטן עם שני כיסאות, כורסה, שידות קטנות ושרפרפים - אבל הכל נראה יפה ומוצג בטעם טוב.
זהר, לבושה בשמלה כחולה ארוכה, פותחת את תריסי המרפסת הקטנה שיוצאת מהסלון, ואז מתברר שהכל מוקף עצים, וציוץ הציפורים מצטרף לאוושת המזגן. זהר מתפעלת שוב מהיופי שבו היא חיה, מהשלווה ומהפשטות - ואפשר בהחלט להבין אותה. מדובר בפינת חמד בקצה העיר השוקקת.
"רצו להרוס כאן את הבתים ולהקים מגדלים של 14 קומות, לעשות לנו פינוי־בינוי, אבל נלחמנו בקבלנים והצלחנו לנצח", היא אומרת בגאווה, כמי שתמכה בוועדי הבתים שהובילו את המאבק. "אנשים בימינו כבר לא יודעים להעריך פשטות, מחפשים עושר ותהילה. צריך להתרכז בעשיית הטוב".
אחד משכניה הוא יגאל מילר, תלמיד של קאלו, שהפך לאחרונה למנהל האישי שלה וגם לנהג הצמוד. "אני לא נוהגת, יש לי טראומה מבעלי הראשון שניסה ללמד אותי נהיגה והיה צורח עלי בכל פעם שעשיתי טעות", היא נזכרת. "יגאל הוא יד ימיני. כשאני צריכה דפים למדפסת, הוא מביא. כשאני שוכחת לקנות במכולת, הוא דואג. בכל בוקר הוא סוחט לי קנקן מיץ תפוזים. אני עומדת להוציא אלבום חדש ובעקבותיו סיבוב הופעות, אז אני זקוקה למנהל אישי".
מתוך האלבום שבדרך יצאו עד כה שלושה שירים, כולם בלדות - שניים שקטים יותר, ואחד שמתפתח לרוק. העיבוד וההפקה המוזיקלית הם של אודי תורג'מן, הפרטנר המוזיקלי שעימו היא עובדת בשנתיים האחרונות, אחרי הפרידה המקצועית מהזמר והיוצר לירון לב, שעימו הופיעה והקליטה במשך כשש שנים. "היה לי וללירון טוב ביחד, בהופעות וביצירה, וכל אחד המשיך לדרכו", היא מסכמת.
שניים משלושת השירים החדשים חוזרים, למעשה, לחלקים נבחרים בסיפור חייה הסוער. "זיכרונות ילדות", שכתב היועץ הפוליטי והפזמונאי משה קלוגהפט, מתייחס לקשר הרומנטי שניצת לפני שנים בינה לבין קאלו, ולווה בסערות גדולות ובאהבה ענקית.
בשיר השני, "לשמוע את הלב", היא שרה למילותיה החושפניות של שחר הדר: "כל מה שרציתי, רק לחיות לא לשכוח, להיות אישה כזו, שמנסה בכל הכוח, לרוץ ולא ליפול, לא להפסיק לשאול, אחת שממשיכה לגדול, מתגברת על הכל / וגם כשלא הבנתי איך, תמיד המשכתי ללכת, אנ׳לא רוצה להתייאש, בסוף אמצא את הדרך, לסלוח לעצמי, לשמוע קול פנימי, שיגלה לי את הכל / בוחרת בכל יום, לא להפסיק לחלום, שהאמת תתעורר, כל הכאב יתפזר".
זהר מגלה שהמפיק אודי תורג'מן העביר את תוכן שיחותיהם לשחר הדר, והיא זו שנתנה להם ביטוי רגיש בכתב, בשירים. "זה קרה לאט־לאט, עד שהפכנו לצוות. זה הדבר הכי קסום שיכול לקרות לאמן, שיש לו 'טים' שהולך איתו. אודי הוא בעל ה'וויז'ן', הוא מתעקש איתי על השירים ולא מוותר לי שאלמד אותם גם אם הם קשים לי. אני מודה לאל שפגשתי אותו".
הרדיו טרם אימץ את השירים החדשים, אבל זהר מאמינה בכוחו של הקהל. "הרדיו פחות מקבל, כי השירים שלי הם בהלך רוח אחר ממה שהולך כרגע, שזה יותר פופ. במילים שאני שרה אין הבל הבלים".
זה מפריע לך שלא משמיעים אותך?
"אז מה, אני אהיה בצער? לא, אני ממשיכה ליצור. ההשמעות ברדיו זה לא מה שקובע בחיים. לא הפלייליסט יכתיב לי ולא עורך. גם אם מעתה אוציא שירים שאני שלמה איתם ולא יושמעו - אמשיך".
והקהל?
"אני מאמינה שאפשר להגיע לקהל בדרכים אחרות, מפה לאוזן, מהופעה להופעה. פגשתי אצל רופא השיניים שלי בני זוג ששאלו אותי איפה אני מופיעה, כי הם שמעו את 'זיכרונות ילדות' והם מתגעגעים. אני חושבת שכן אפשר לחבר את הקהל, כי אני שרה בכנות שנמצאת בכל אדם ושאפשר להעיר אותה בו. זה התפקיד שלי כאמן".
במקביל לאיסוף השירים לאלבום, זהר צפויה לחזור להופיע עם קופות כרטיסים פתוחות. ההופעה הראשונה, אם לא יוטלו הגבלות בתחום הקורונה, מתוכננת ל־23 באוקטובר במרכז ענב בתל אביב. ייכללו בה הקלאסיקות הגדולות והמרגשות שלה, דוגמת "על כפיו יביא", "הדרך אל הכפר", "מה אברך", "זמר שלוש התשובות", "חלקת אלוהים", "נגן לי ירדן", "הלאה" ו"בן יפה נולד", לצד שירי האלבום החדש.
מה עובר עלייך כשאת מבצעת את השירים החדשים, שמגוללים את סיפור חייך?
"אני לא חושבת על עצמי, כי מה שחשוב זה השירים. צריך להזיז את האגו ולשיר כאילו אתה מתפלל. כזמרת אני מביעה את הרגש הנכון למילים, משילה מעלי את התפל ונוגעת במזוקק. שזה יהיה הכי כן שיש, בלי שום נימה של מסחרה. כאמנית אני מביאה את עצמי, לאחר שעברתי את מגרש ההתנסויות של החיים".
• • •
מגרש ההתנסויות של החיים שעליו זהר מדברת כמעט הביא למותה לפני 40 שנה. בשנות ה־70 היא עזבה את ישראל, עם בעלה דאז, האמריקני ביל קרינסקי, ובתם הקטנה תמה, שנולדה כשרבקה היתה בת 26. בתקופת הופעותיה במועדון הפינג'אן בניו יורק הידרדרה זהר לסמים והתמכרה להרואין.
"הייתי קרובה למוות שלוש פעמים. גם בתוך הדבר הרע והמר הזה, כל הזמן חיפשתי דרכים לצאת מההתמכרות", היא נזכרת, כשהיא מרבה לתבל את שפתה בביטויים באנגלית דוגמת "ביוטיפול", "סאבסטנס" ו"איטס דה בסט", שריד מתקופת ניו יורק. "הכבד שלי הגיע לחמישה אחוזי תפקוד. אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שבלי כבד מתים, ואז בפעם הראשונה אמרתי 'תוציאו אותי מזה, אני מבטיחה שיותר לא אגע בסמים', והצלחתי לעלות מהתהומות".
יש אגדה שמי שהשתמש בסמים קשים הפך לזמר טוב יותר. זהר ארגוב, איימי וויינהאוס, קורט קוביין.
"הסם לא עשה אותם זמרים יותר טובים. הוא שם אותם במצב שבו נדמה להם שהם שולטים בעצמם וחופשיים מכל החולשות ומכל מה שמכוער, אבל הם היו תלויים בו. שום סם בעולם לא עושה אותך יותר טוב.
"ההרואין גורם לך להרגיש לכאורה הכי טוב בעולם, אבל אחרי שמסתיימת ההשפעה שלו - אתה מרגיש הכי רע בעולם. אתה מתמכר, וכדי לחזור שוב לאותה תחושה אתה צריך כל הזמן להעלות את המינון, עד שמתים. אני מרגישה היום הכי טוב בעולם בלי שום סם".
זמרים בגילך - לרוב הקול שלהם הולך ונגמר. בשיר החדש "זיכרונות ילדות" קולך מרקיע שחקים.
"כשהגעתי לאודי תורג'מן הוא עזר לי לפתוח את הקול לאזורים יותר עמוקים וביקש ממני לאחוז את הצליל חזק מבלי לפחד. ככה הקול יוצא ממני טוב יותר. זה הכלי שקיבלתי במתנה, וכשאני שרה אני מרגישה שוב כמו ילדה בת 12 שרק התחילה לשיר.
"בכלל, בשנתיים של הקורונה יש בי איזה מין 'הֶפינס' בלתי הפיך. מבחינת אנרגיות אני כמו רבקה של פעם, מרגישה בת 16. מעולם לא אובחנתי, אבל נראה לי שאני היפראקטיבית, מסתפקת בשלוש שעות שינה בלילה".
איך עברו עלייך הסגרים?
"בקורונה העולם כאילו נעצר, אבל אני הגברתי את העשייה שלי. יותר פגישות עבודה עם אודי, יותר עבודה על שירים חדשים, יותר הקלטות. אודי ואני נהיינו אחד, ואני סומכת עליו במאה אחוז. השיר שאנחנו עובדים עליו כרגע הוא 'למדני אלוהיי' של לאה גולדברג".
התחסנת?
"לקח לי שנה, הייתי מהאחרונים שהתחסנו בשני החיסונים, ובשבוע הקרוב אקבל את השלישי. למה לא מיהרתי? כיוון שלא חששתי לרגע מהקורונה. אני חסרת דאגה, אין בי פחד למות.
"יש כאלה שצועקים נגד החיסונים וטוענים שיש קונספירציה, אבל הנוהג כרגע בארץ ובכל מדינות העולם הוא להתחסן. מציעים לנו את זה, אז עדיף לקבל את החיסון - כי זה תורם לכלל האנושות. החיסון ימעיט את המחלה בסופו של דבר. הרי כל האנושות היא אחת".
זאת אמירה עם ניחוח קבלי. את מגדירה את עצמך אישה דתייה?
"לא, אני יהודייה שמאמינה באלוהים, אבל לא דתייה. האמת קיימת מעבר לדתות. אלוהים לא צריך מתווך. אין לי פולחן, אני לא שומרת מצוות. שלמה ואני היינו צמים אחת לחודש, והחלטנו לצום גם ביום הכיפורים. אבל יש לי קשר מאוד חזק למקום הזה. כשאני נוסעת לירושלים או לצפת אני מתרגשת".
ממה התפרנסת בכל תקופת הסגרים?
"אני חיה מהפנסיה שהשאיר לי שלמה, שהיה גם מיקרוביולוג במעבדות בראשון לציון. אני מסתפקת במה שיש לי, ואני בסדר עם התנאים שבהם אני חיה. לא חסר לי כלום. כשאני רוצה לפנק את עצמי אני מכינה קציצות טעימות, או צופה בסרט שנותן לי השראה, כמו '1917' (סרט עלילתי ריאליסטי על מלחמת העולם הראשונה; א"נ) או 'חיים נסתרים' (סרט באורך שלוש שעות על האיש שסירב לשרת את היטלר ושילם על כך בחייו; א"נ). אני גם צופה בטניס, מאוד אוהבת את רוג'ר פדרר".
וחדשות?
"בחדשות אני לא צופה. במבצע שומר החומות התעדכנתי מהשכנה שלי, שהיא חולה על חדשות. באזעקות הטילים לא זזתי מהבית, נשארתי לשבת על הספה. אני לא פוחדת".
ומה קרה במהומות האלימות ביפו?
"היו לי פה, מתחת לחלון. אבנים, צעקות, חזיזים. זה נשמע לי כמו התלהמות של נוער, ולא נכנסתי לחרדה. לא פחדתי לצאת מהבית. אני בעד למצוא פתרון שבו אף אחד לא ייפגע. שני הצדדים צריכים להשתחרר מהשנאה שמושרשת בהם. האדמה היא של כולם. כרגע היהודים פה, והצד השני צריך לקבל את זה. תפקיד הממשלה הוא להסיר את השנאה מהלבבות".
לדבריה, היא תומכת בצנזורה על גילויים של שנאה ברשתות החברתיות. "לא צריך לתת מקום לשנאה. אנשים יגידו לי שיש חופש דיבור ושעושים על זה כסף, אבל מה אתם עושים? חופש הדיבור מצדיק אלימות? מצדיק שנאה? בשום אופן לא. אסור להגביר את השנאה תמורת בצע כסף".
איפה את מבחינה פוליטית?
"אני בדרך כלל מחזקת את הימין, כי זה לא שמאל מול ימין, זה או שיש לך מדינה או שאין לך מדינה, ואנחנו, העם היהודי, צריכים מדינה. תכננתי להצביע לנפתלי בנט, אבל בבחירות האחרונות לא הספקתי להגיע לקלפי, כי הייתי בחזרה.
"למה בנט? פגשתי אותו אחרי הופעה בבריכת הסולטן, כשהוא היה שר. הוא מאוד התרגש מביצוע שלי לאחד השירים, ירדו לו דמעות וראיתי את הלב שלו. הלב הזה מזכיר לי את המכבים.
"בעיניי, אחרי ארבע מערכות בחירות, היה מאוד חשוב שיהיה איחוד, להפסיק את משיכת החבל והחיכוך הפנימי. רציתי אחדות גדולה יותר, אבל זה עדיין לא קורה. כרגע יש מהלך שהוא אחר, ובוא נראה מה יהיה. המנהיגים צריכים לחשוב על טובת העם, מעבר למחלוקות האישיות ביניהם".
ואיך את מרגישה, באופן אישי?
"אני מאושרת, הכי מאושרת שהייתי, אחרי ששלמה קילף ממני את התפל. נהייתי אדם נדיב ואציל. מה הוא עשה? הוא סתם את החורים שהיו באישיות שלי. למדתי לתעל ולשלוט בחרדות, בכעס, בקנאה. הוא הראה לי את הדרכים הפשוטות להגיע לזה. איך? להרפות כשזה לא נכון. לבחור נכון את התגובות שלך. תחשוב מה נרוויח אם כל אחד יהיה אדם יותר טוב".
עד כמה שלמה חסר בחייך כיום? את מרגישה בודדה בלעדיו?
"ממש לא בודדה ולא עצובה. אמרתי לך, אני מאושרת כל הזמן. בשבע השנים האחרונות אני חווה אושר שבכל שנה ושנה נפתח יותר ויותר. בהתחלה, כששלמה הלך לעולמו, כאילו צעדתי בפסיעות שהוא השאיר אחריו ולא העזתי להיות רבקה, כי הייתי תלמידה שלו. לקח לי זמן להבין שאני כבר יודעת את התורה ואני עטופה בחיבוק שלו. זו תוגה שיש בה תקווה. שלמה לימד אותי לא להתלונן שכואב, לא להגיד שקשה, לא לעשות עניין משום דבר. תמיד לעשות את מיטבך, מבלי שהתוצאה תעניין, ולהיות אדם יותר טוב".
• • •
היא נולדה בעכו ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, בתם הבכורה של אהרון ותקווה זינתי, שעברתו את שמם לזהר. מקור המשפחה ממרוקו, ורבקה היא בת הדור הרביעי בארץ. "הסבתא רבתא שלי כבר נולדה פה, בארץ. ההורים שלה הגיעו מקזבלנקה. הסיפור שעובר מדור לדור במשפחה הוא שהבן של האמיר במרוקו חלה ואמר לסבא של סבא שלי שאם הוא יתפלל עליו ויגרום לילד להבריא - הוא ייתן לו בתמורה פרדות ויעביר אותו את הגבול בדרך לארץ ישראל. הילד אכן הבריא, וככה הם עלו".
הוריה היו בני דודים שנישאו. "קיבלתי מהם גנים של עשיית הטוב ואהבת מולדת, וכמרוקאית - את היכולת ללמוד קצב ואת החום המשפחתי", היא מחייכת.
אביה עבד כמורה להתעמלות וכמפקד תחנת כיבוי האש של עכו. "הוא גם כיהן במועצת העיר ותרגם ספרים, ידע שבע שפות. במלחמת העולם השנייה הוא היה חייל בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, אבל מעולם לא סיפר לנו מה עשה במלחמה ההיא".
הם גרו בבית קטן בעכו, סמוך מאוד לשפת הים. מילדותה היא זוכרת את תקופת הצנע. "הייתי הולכת עם התלושים להביא אוכל לבית. לפעמים כל מה שהיה לנו היה איזה גזר עלוב לכל המשפחה. שמרו על הסוכר והקמח מכל משמר. אמא שלי, שהיתה עקרת בית, גידלה ארבעה ילדים והיתה שרה. ממנה ירשתי את הכישרון. גם סבתא שלי היתה שרה. היא היתה אישה טובה מאוד, שתמיד עזרה לנזקקים. היו בינינו אהבה ומסירות טוטאלית".
עם שלושת אחיה הצעירים - יואל, פנסיונר מקיבוץ כפר בלום, יוסף, תאורן בתיאטרון חיפה, ואלעזר, שיצא גם הוא לפנסיה, היא שומרת על קשר מתמיד. "אנחנו נפגשים בעיקר בחתונות של הילדים, לא נוסעים זה לזה בכל יום שישי, אבל האחים שלי יודעים שאני כאן, ואם יש בעיה או צרה, הם מרימים אלי טלפון לספר ולהתייעץ. אני אחותם הגדולה והם מאוד גאים בי".
כשהיתה בת 14 עזבה את הבית לטובת לימודים בפנימייה בנהלל. בגיל 17 חזרה הביתה והתגייסה לצה"ל. בתחילת שירותה הופיעה בצוות הווי של חיל הים, לצד נגן אקורדיון. לאור ההצלחה והביקוש הוחלט להקים סביבה את להקת חיל הים, שבה כיכבו גם שלמה ארצי וריקי גל, עם להיטי נצח דוגמת "רק בישראל", "המלח שלי" ו"אין כבר דרך חזרה".
• • •
זהר האפילה על כולם עם המגה־להיט "מה אברך", וב־1969 הוכתרה כזמרת השנה, עם להיטים דוגמת "על כפיו יביא" ו"זמר שלוש התשובות". כעבור שנה הוציאה אלבום בכורה, ושוב נבחרה לזמרת השנה. ב־1971 כיכבה בפסטיבל הילדים עם "גלי", שהתפרסם גם בביצועו של הילד נועם קניאל.
כצעירה בתחום הבידור חווית הטרדות מיניות?
"אני זוכרת את עצמי עומדת על הבמה בטלוויזיה או באיזה אירוע המוני, והמנחה, שעומד לצידי ומציג אותי לקהל, ממש באותו הזמן, כשאף אחד לא רואה, צובט אותי מאחור בתחת, ואני מרגישה מאוד לא בנוח. אז הייתי גוערת, 'תפסיק עם זה, זה לא במקום', אבל בזמנו לא עשו מזה עניין. למזלי, לא נתקלתי במעשים חמורים שנשים מדברות עליהם כיום".
היא עזבה את הארץ ב־1973 לתריסר שנים, ושבה ב־1985 לככב בפסטיגל עם השיר "הדרך אל הכפר", שהגיע למקום הראשון. סיפור הקאמבק שלה מתהומות הסמים ריגש בזמנו את המדינה כולה, שחיבקה אותה בחום. בהמשך הגיע האלבום "עבריה", שכלל גם את הלהיטים "חלקת אלוהים", "הלאה" ו"רגע ניצחון".
"למרות ההצלחה הרגשתי אז מעורערת", היא אומרת כעת. "הילדה שלי נשארה בחו"ל, אני הייתי פה, וההצלחה לא ממש עניינה אותי. הרגשתי שאין לי את עצמי. הייתי ממורטת וממוטטת נפשית".
מי שהציל אותה, כהגדרתה, היה שלמה קאלו, שהפך עד מהרה למורה הרוחני שלה. "אילולא הייתי פוגשת בשלמה ובספרים שלו, לא הייתי יוצאת סופית מהסמים", היא חורצת. "הוא הקפיד איתי על משמעת כמו חיילת ביחידת עילית". השניים נישאו ב־1990, וכעבור שמונה שנים הוציאה אלבום משיריו בשם "חסד מופלא".
החזרה שלה לבמות בארץ היתה הדרגתית. במשך כמה שנים הופיעה בעיקר בטקסים ממלכתיים ובערבי זיכרון, עד שחזרה להופעות מלאות. "נעלמתי ל־12 שנה לניו יורק וחזרתי, הייתי פעילה שנתיים, ושוב נעלמתי ל־20 שנה מהמוזיקה ומהבמות, כי הייתי עסוקה בדברים אחרים. ואז שוב חזרתי". ב־2012 הכירה את לירון לב, שאיתו הופיעה במשך שש שנים והוציאה שני אלבומים - "לא כמו אתמול" ו"אור מסביב". בהמשך שיתפה פעולה גם עם הדי.ג'יי עופר ניסים והיוצר גיל ויין.
כשאומרים "זמרת כל־ישראלית" מדור הקלאסיקות מתכוונים בדרך כלל לשושנה דמארי, חוה אלברשטיין ואילנית. לא הגיע לך, לדעתך, לקבל יותר?
"לי לא, לעם הגיע לקבל יותר. כזמרת קיבלתי כבר את כל התארים, אבל התהילה היא לא הדבר האמיתי, אלא מה שאתה נותן לקהל. אני מצירה על כך שלא מנגישים אותי יותר כלפיו.
"מה שחשוב זה לא המדליות, אלא מה הקהל חושב בשטח. כשאני מסתובבת ברחוב אני מרגישה עטופה בחיבוק גדול, של כל הגילאים, אוהבים אותי מאוד כי יש לי שירים שהם לעד".
מי מהאמנים הצעירים כיום את מעריכה במיוחד?
"למשל הזמרת נרקיס, שהייתי אמורה לשיר איתה בפסטיבל הפיוט את השיר שלה 'ענני', שהוא מסובך לי, בשפה תנ"כית. לקח לי שבועות ללמוד אותו, הייתי הולכת איתו לישון בלילה וקמה איתו בבוקר, עד שייכנס לי לראש. רצה הגורל וההופעה נדחתה בגלל הקורונה, אז החלטנו להוציא גרסה משלי לשיר. הקלטנו וצילמנו אותו באולפן, והוצאנו ליוטיוב. כבר הספיקו להשמיע אותו גם ברדיו לפני ערב יום כיפור".
עד איזה גיל תשירי?
"כל עוד אשאר חיונית. אין לי בעיות בריאות. אני עושה התעמלות בניקיון של הבית, שוטפת אותו עם סמרטוט בלי מגב, מתכופפת לרצפה, זה הספורט שלי".
את חושבת על סוף הדרך?
"כבר מהילדוּת שלי אני חושבת על משמעות החיים ועל המוות. כשהייתי מספרת לסבתא שלי שחלמתי שאני מתה, היא היתה אומרת שזאת סגולה לחיים ארוכים. צריך להאמין שאלוהים קיים ושהמוות הוא לא הסוף, הוא רק שלב בדרך. קסם החיים לא נגמר, הוא נצחי. אנחנו חוזרים לעולם בחיים אחרים. לכן אני לא פוחדת למות. ככה זוכים באושר בלתי הפיך".
את מאמינה שהשירים שלך יישארו כמורשת אחרייך?
"אדם משאיר אחריו את הדברים הטובים שהוא עשה".
asafnevo444@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו