נייח, נייד או כאוס מוחלט: באיזה פקק תרצו להיתקע?

נדבר על בעיות התנועה. אני לא בא לספר לכם על פקקים ולקטר על הכבישים שהפכו לסיוט. אני כן יודע לספר על סיוטיו של תושב העיר הגדולה בארץ, שעוברת בימים אלה פירמוט מחדש של מערכי התעבורה שלה, ומחצית מרחובותיה חסומים וחפורים עד כאב. כמעט אי אפשר לקיים נסיעה רציפה בירושלים שלנו. אני לא כועס, כי כך נראית עיר שהחליטה להפוך את הנסיעה בתחבורה הציבורית לברירת המחדל שלה. אני רק מעט מתחרפן והרבה מהרהר.

בגדול, שלושה סוגי פקקים המה: הפקק הנייח, הפקק הנייד, והכאוס, החורבן המוחלט. הפקק הנייח מתרחש בצומת מרומזר. הרמזורים עובדים כתקנם, אך העומס רב ואין קומץ הרמזורים משביע את ארי התנועה. זה טבעי ונורמלי, גם אם מוציא מהדעת. יש יותר מדי מכוניות בעיר הזו, ובשעות העומס זה קשה. תוסיפו לזה חסימות וחפירות ברדיוס רחב יותר, תקלה שאי אפשר להימלט מכך שתיארע, רכב תקוע, או עבריין הפורק סחורה במקום אסור, וקיבלתם פקק מזדחל ומעצבן.

מערכת הרמזורים בצומת קבועה וידועה, ופועלת על פי פרקי זמן קבועים שעל פיהם תוכנתה המערכת. מה הבעיה להעתיק את פרק הזמן המדויק הזה, ובמקום שהרמזור יחווה אותו בפנסיו, הפקח יחווה אותו בתנועותיו!

פקק נייד מתרחש בצומת בלתי מרומזר ובלתי מפוקח. הרמזורים אינם, או שהם לא עובדים והתנועה אמורה להסתדר בצורה אורגנית, מעצמה. ומה שיפה זה שההתארגנות הזו מעצמה אכן מתרחשת! לא צריך לראות סרטונים מכבישי הודו ביוטיוב בהילוך מהיר. אפשר לראות את זה מחלון הבית. הבלגן גדול, אבל כשהכל פתוח - העסק איכשהו מתארגן. כולם ערניים ודרוכים, כל אחד מתאמץ לבצע את תפקידו, אם כי לפעמים זה כרוך בויתורים כואבים, ובסוף, איכשהו, כולם מגיעים הביתה.

הסוג השלישי הוא זה שבו רציתי לדון היום: פקק החורבן המוחלט, הכאוס הטוטאלי, הארמגדון של התנועה. הוא קורה כשהרמזורים בצומת לא עובדים, אבל את מקומם תופסים פקחי תנועה לבושי ברדסים, שהוצבו שם בידי העירייה או מע"צ או לשכת העבודה, כדי לכוון את התנועה.

וכשהם שם – קל מאוד להבחין בזה. צומת מנוהל יוצר את הפקק הכי גדול. בלגן, צעקות, שריקות, ריצות, מהומה. זה לוקח שעות וזה מייגע וזה מקומם. כאן הייתי יכול לחטוא לרגע ולנסות לדון באיכותם המקצועית של העושים במלאכה, אבל זה יהיה עוול. איני מכיר אותם ואת הכשרתם. נכון שהרושם הכללי הוא שלא מדובר ברמזורים הכי מהבהבים בסביבה ונכון שלעיתים די ברור שהבחור מהעירייה פנה לבחור נמרץ ממחלקת התברואה ואמר לו: "בוא מחר לצומת שרי ישראל ותביא איתך עוד 15 חברים", אבל כאמור, אל לנו לנקןט בהכללות ולהסיק מסקנות מבלי דעת.

הגורם האנושי

אבל כאן עולה תמיהה יסודית ועמוקה: הן הפקח המנופף בידיו ממלא את מקום הרמזור שמעליו. הוא לא צריך לשקול שום דבר. הוא פשוט מחליף את הרמזור. מערכת הרמזורים בצומת קבועה וידועה, ופועלת על פי פרקי זמן קבועים שעל פיהם תוכנתה המערכת. מה הבעיה, אפוא, להעתיק את פרק הזמן המדויק הזה, ובמקום שהרמזור יחווה אותו בפנסיו – הפקח הכוון יחווה אותו בתנועותיו! זה אולי לא יהיה מדויק על השניות, זה גם יחסר את הצבע הכתום המקדים את הירוק, אבל זה יהיה מסודר וראוי. מאיפה נובע הבלגן הזה? למה פקח תנועה לעולם לא ישווה ברמתו לרמזור?

אני חושב שיש לי תשובה לעניין. היא קצת מזעזעת, אבל היא נכונה: הפקח לעולם לא יהיה יעיל כמו הרמזור, כיון שיש לו בעיה מובנית: הוא מפעיל שיקול דעת. לרמזור, תודה לא-ל, אין שיקול דעת. אמנם הוא תוכנת בידי אנשים עם שיקול דעת, אבל אין לו שיקול דעת. והוא עושה את עבודתו, והיא מסודרת. לפעמים יעילה, לפעמים פחות, אבל היא קבועה וידועה. הפקח, לעומת זאת, אם ירצה או לא, מפעיל שיקול דעת. פתאום הוא רואה שהרכב הבא הוא אוטובוס, אז הוא עוצר שנייה לפני. פתאום זקנה חוצה את הכביש, אז הוא ממתין שהיא תגיע לגדה השניה. פתאום נראה לו שהעומס מימין גדול הרבה יותר מאשר העומס בנתיב הישר, אז הוא נותן עוד כמה שניות.

תגידו: מה הבעיה? זה הרי טוב ונכון! אז זהו, שזה לא טוב ולא נכון. קודם כל - הוא לא לבד, ושמונה כוונים שכל אחד מהם מפעיל טיפת שיקול דעת זה כאוס מוחלט. שנית, שיקול הדעת הזה בעייתי כשלעצמו בעניין הזה, שכן ככל שהכוון יהיה מאור שכלי פחות גדול – כן ייטב. הרי ככל שהדעת תהיה רחבה יותר, כך גם שיקול הדעת יהיה רחב יותר. אני מתאר לעצמי שלו אני הייתי כוון תנועה, והרי אני מחזיק את עצמי לחכם גדול, הייתי מכניס אינספור שיקולים שלא ממין העניין. הייתי מאפשר לכלי רכב ציבוריים עדיפות כי הם נושאים הרבה נוסעים; הייתי מיטיב עם אמהות לילדים, עם קשישים, עם רכבי נכה, וכמובן, עם בני משפחה וחברים.

לפעמים, גבירותיי ורבותיי, שיקול הדעת רק מפריע. יש מערכות שעדיף להם שיעבדו מעצמן, על אוטומט וגם אם הן לא יהיו הכי מדוייקות, הן עדיפות בהרבה כמות שהן על פני מה שהן תהיינה כשיד אדם גאונית תיתחב בהן ותנסה לשפר ולתקן על פי שיקול דעתה.

עכשיו צריכה לבוא שורת המחץ האקטואלית, כן? המסקנה המעשית. אז לא. אין. רק הרהור קטן בתוך פקק גדול, והנה, הכביש כבר נפתח ואני יכול לנסוע. כנראה הפקח יצא להפסקת סיגריה.