30 שנה. התקופה הזו בשנה, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין והימים הסמוכים לו, חוץ מזה שהם ימים לאומיים, עבורי הם ימי בין־מצרים אישיים. כך כבר 30 שנה. הם מאופיינים אצלי בטלטלה עמוקה, בשאלות של זהות ובחידוד קונפליקטים חברתיים וישראליים. אני מתמלא בכאב ובתסכול, בהרהורים ובתוכניות לשינוי. צריך לומר גם שכבר שנים ארוכות, מאז זכיתי להימנות עם חבורת אנשי התווך, שמצויים בין העולמות, ידיי גם עסוקות בימים אלה ופי ממלל דיבורים רבים. רובם של פיוס וחיים משותפים.
על התסכולים וכאבי הלב, ההחמצות והעלבונות שכרוכים אצלי עם היום הזה כתבתי ודיברתי די, כאן ובכל מקום. את יום הזיכרון ה־30 אני מבקש לנצל לעניין שהוא כמעט אישי, אבל יש לו משמעות רחבה יותר. אני רוצה לבקש סליחה.
לפני שנים אחדות, בשיא המאבק הפוליטי, כאשר ימי ואירועי הזיכרון לרבין היו צבועים בהרבה צבע פוליטי, נוצר עניין מסוים סביב דברים שאמרו בני משפחת רבין באירועי הזיכרון. אני זעמתי אז מאוד, וצייצתי בטוויטר הארור, שאז עוד כתבתי בו מעת לעת, ציוץ שאמנם ניסה להיות מנומס, אבל אמר משהו כמו "בני משפחת רבין לא צריכים להשתתף בטקסים הממלכתיים". כך, בערך.
רבים הסכימו אז עם הציוץ. רבים ביקרו אותו, לא משנה. מהר מאוד התעשתתי והבנתי שהוא מיותר ופוגע. אפשר לקיים דיון פילוסופי על אודות העניין, ואפשר לבקר בחדרי חדרים דברים שאומרים בני המשפחה, אבל לכתוב ברבים שורה כזו על אנשים שאבא שלהם וסבא שלהם נרצח בידי מתנקש - זה דבר חמור ופוגע, בעיקר כשאני מכיר אישית חלק מהם. ועוד בעיקר: כי זה מאוד לא אני, סליחה על היומרה.
הקלטה של יצחק רבין מדיון מטכ"ל בספטמבר 1974 // ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
לאורך כל שנותיי בעיתונות אני כמעט לא פוגע ישירות באנשים, בוודאי לא אם הם לא נבחרים או פוליטיקאים. ומה שקרה שם היה שבלהט ויכוח, התייחסתי לנושא תוך התעלמות מכך שיש מאחוריו בני אדם ולבבות כואבים, והעובדה שיש כאן סוגיה פוליטית לא הופכת את הכאב שלהם לקהה יותר.
דמעות של התרגשות
אני מודה ומתוודה: זמן מה לא עשיתי כלום בעניין. מפי חברים נודע לי שבני משפחת רבין, שאני מעריך, נפגעו מן העניין. נבוכותי, אבל לא ידעתי כיצד לנהוג. מסביב נהם סער פוליטי לא נורמלי, ובתוך ענן אבק הוויכוחים דחיתי את העניין מרגע לרגע, עד שבשלב מסוים, בסיועו של חברי יוסי לחמני, מנכ"ל מרכז רבין, קבעתי פגישה עם דליה רבין, בתו של יצחק רבין, שהיתה אז יושבת ראש המרכז, כדי ללבן את העניין, אולי קצת להתווכח, ובעיקר כדי להתנצל.
מפי חברים נודע לי שבני משפחת רבין, שאני מעריך, נפגעו ממני. נבוכותי, אבל לא ידעתי כיצד לנהוג. מסביב נהם סער פוליטי לא נורמלי, ובתוך ענן אבק הוויכוחים דחיתי את העניין מרגע לרגע
אבל מה שקרה אז היה מתחום הסטנד־אפ על השלימזל: הפגישה שלנו נועדה ליום כלשהו, ב־13:00 בצהריים. באותו יום שידרתי ברדיו עד 12:00, ונועדה לי הופעה בחיפה בשעה 16:00. ממש כשסיימתי את השידור והתקנתי עצמי ללכת לפגישה עם דליה רבין, נודע לי שטעיתי, ושההופעה בחיפה היא ב־14:00, כך שאני חייב לבטל את הפגישה - וכך יוצא שמישהו שפגע במישהי קובע עימה פגישה לצורך התנצלות, אבל אז מבטל את הפגישה ופוגע בה עוד יותר.
על כן החלטתי לא להסתפק בהודעה או בשיחת טלפון, אלא נסעתי במהירות למשרדה במרכז, כדי להביע את התנצלותי בפניה פנים אל פנים. שגם זה, בואו נאמר את האמת, לא שמחה גדולה - אבל לפחות, על פי עקרון ההכבדה, יש כאן הקרבה מסוימת.
אבל כשנכנסתי לחדר כשבאמתחתי התירוץ המפוקפק הזה, שנשמע כמו שקר הכי אומלל של מתחילים, קרה דבר שאני זוכר עד היום באהבה גדולה.
חלק עצום מהתיאורים על דמותו של יצחק רבין ז"ל המוכרים לכל ישראלי מספר על הביישנות, החיוך והחום האנושי. זה חוזר על עצמו שוב ושוב בהרבה אותנטיות. דורות גדלו על התיאורים האלה, שבמרכזם החיוך של רבין. אני נזכר בווידוי נפלא של חברה שלי, אשת רוח שעברה מהשמאל לעומק הימין, והתוודתה באוזניי ובאוזני כל מאזינינו ברדיו על כך ששני דברים היא לא מצליחה לעקור מליבה, למרות התהליך שעברה, והם: את האהבה לרבין ואת חוסר הסימפתיה כלפי בגין. אני זוכר שמאוד הבנתי את זה. רבין, למרות היותו גנרל ואיש אנליטי וסמכותי, ניחן בחום כובש והיה אהוב מאוד, גם לפני שנרצח.
ומה שקרה שם בחדר היה שאני מלמלתי משהו, ודליה קמה מהכיסא, ובחיוך ענק של רבין פשוט עטפה אותי בחיבה ושלחה אותי לנפשי בטונות של סימפתיה. "סע לך", היא אמרה, "הכל בסדר. יש לך הופעה. היית, דיברנו, נדבר". וזה היה כל כך חם, עד שאת הדרך לחיפה עשיתי דומע מהתרגשות.
גם מאז השיחה ההיא חלפו כבר כמה שנים, חמש מערכות בחירות, שתי מגפות ושלוש מלחמות.
עכשיו, במלאת 30 שנה לרצח רבין, בימי רחמים וחשבון נפש לאומיים, זהו זמן טוב עבורי לפנות מכאן לדליה רבין ולנועה רוטמן ולכל משפחתן, ולבקש סליחה. נמשיך לדבר, ואולי להתווכח, אבל אני מאוד מתנצל על הציוץ ההוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
