אבי ביטר: "השגתי נקמה מתוקה"

מוצאי שבת, סינמטק תל אביב. מסביב העיר נחפרת כמו נחרבת. ברחבת הסינמטק עולם כמנהגו נוהג: אינטלקטואלים של בית קפה, מאכילות היונים, ובסרטי הרקיע - שקיעה. בקצה הרחבה מופיעה דמות גדולה ושחורה. הבלורית מוכרת, עיניים חדות, ומתחת החיוך הזה, שגורם לך לתהות מי צוחק אחרון.

אבי ביטר מגיע ברגע האחרון להקרנת טרום הבכורה של סרטו החדש "ייסורי אב". אבל יש לו סיבה - "מצטער על האיחור, בדרך לכאן עברתי בקפלן, אמרתי להם 'ביבי המלך', התחלתי להתווכח איתם שם..." הוא מחייך בממזריות, יודע שלא יתחילו בלעדיו.

"היה ממש נחמד לראות בהקרנה את השילוב הזה, בין הקהל ששרוף על אבי לבין ההיפסטרים התל־אביבים שבאו לראות את התופעה במו עיניהם", מבחין עמית איצקר, איש הסינמטק. ביטר עצמו לא מתרגש מהחיבורים המיוחדים שהעולם מזמן לו. "יש לי קהל, אם לא היה קהל - מזמן לא הייתי פה. למוזיקה שלי יש קהל שאוהב. תבין, אני סמל, ואנשים שרים את השירים שלי, בהופעות עושים לי כבוד. אני הזמר שלא נגמר", הוא מחייך.

בניגוד לשמו, אבי ביטר חסר מרירות. מחייך הרבה סימפוניה מתוקה יותר ממרירה.

בסוף הסרט ביטר עולה לבמה ושר כמה משיריו בקול ובדרמה גדולים מהחיים. הקהל באולם הוא שאלה פילוסופית: האם הנוכחים מתרגשים מזמר הנשמה ששר את עצב החיים, מדרמות החיים שנשזרות במוזיקה? או שמא הם כאן כדי לראות את אבי ביטר ש"חי בסרט", כשם אחת מהתוכניות שבהן השתתף בטלוויזיה. בדיחה שמדפיסים על חולצה בקטע הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, עד אינסוף.

כדי לפענח את החידה, ביטר מדבר איתי במועדון של חבר שהוא מנהל בראשון לציון. מאחוריו הקירות מלאים בתמונות עבר שלו ובציטוטים משיריו, גזירי עיתונים מכסים את השאר. על פניו זה נראה כמו היכל תהילה אישי. המתכון הקלאסי לאדם "שעף על עצמו". אבל בשיחה שלנו ביטר מתגלה כאיש משפחה, סבא אוהב וחביב, שמח בחלקו ומרוצה מדרכו.

רגע לפני גיל 60, עם ארבעה ילדים, כולם דתיים, ושני נכדים - מיכאל ואדל, "האור של חיי", כמו שהוא מגדיר - ביטר רחוק מאוד מדמותו כמלך הדיכאון. הוא מדבר על אמונה לא פחות מאשר על צער. "אצלי בבית שבת זה כמו כיפור", הוא אומר. "לא רואים טלוויזיה, לא מדליקים סיגריות, הכל שקט. הילדים שלי דתיים, שומרי מסורת, ואני משתדל לעשות את מה שאני יכול. זה לא תמיד קל, אבל זה ממלא אותי. ועם זה, אני רואה את הנכדים שרים לי שירים באנגלית מהיוטיוב, צועקים לי 'אוקיי אוקיי', ואני אומר - ברוך השם, זה הדור החדש שלנו".

לאור יהודה בלילה

אבי ביטר, שיחגוג בשבוע הקרוב יום הולדת 60, נולד באור יהודה, למשפחה שהגיעה מטורקיה. בשפתו הייחודית הוא מתאר את אביו כ"איש מכובד אבל מנדטורי, איש של פעם, עם דעות קדומות". האב לא רצה שבנו יהיה זמר. "הוא שם אותי בקורס ספרוּת", נזכר ביטר. "הייתי ספר תשע שנים, קראו לי 'הספר המזמר'. יום אחד זרקתי את המספריים ואמרתי - זהו, מהיום אני הזמר שמספר", הוא צוחק.

"התחלתי להופיע בכל מיני מועדונים באזור, עד שהקלטתי בתוך מקלט עם חבר את השיר 'שרית'. הלכתי איתו לחברות תקליטים - אף אחד לא רצה להחתים אותי. אז חזרתי למספרה לשנה, חסכתי הרבה כסף והקלטתי דיסק בעצמי. כמו עם הסרטים שאני עושה, הכל לבד. הדיסק יצא, והדברים התחילו לרוץ. אחרי זה באמת עזבתי את המספריים, סיפרתי רק את הילדים שלי עד שהם גדלו".

גם בני משפחתו לא ידעו שביטר הולך בדרך עצמאית. "יום אחד אבא שלי ראה פוסטרים שלי ליד הבסטה שלו בתחנה המרכזית. הוא הסתכל עלי ושאל 'מה זה התמונות האלה?' אמרתי לו 'אבא, אני זמר'. הוא כעס מאוד. בטורקיה זמר לא נחשב לדבר מאוד מכובד. אבל בסוף הוא התגאה בי. רק חבל שלא הספיק לראות את כל התהילה הגדולה". והנה סיפור חיים שנראה כמו סרט של אבי ביטר. אז מה המקור ומה החיקוי.

חיידק השירה דבק בביטר בגיל צעיר, אך המסלול אל קולו האישי היה ארוך ומפותל. "התחלתי לשיר במתנ"ס של אור יהודה עם איזו להקה שהיתה צריכה סולן. אמרו לי 'אתה רוצה להיות סולן? תשיר רוק'. אז שרתי. לא היה לנו שום שיר מזרחי. שרתי יגאל בשן, תיסלם, שרתי בנזין. הייתי רוקיסט".

אבל השירים הטורקיים שספג בבית התעקשו, וביטר לא רצה או לא יכול היה להסתיר את המורשת שזרמה לו בעורקים. "אמא שלי היתה שרה לי שירים טורקיים כל הזמן, גידלה אותי עם השירים האלה עוד כשהיניקה אותי", הוא אומר. "אי אפשר לברוח מזה. זו המסורת שלי, זה אצלי בנשמה".

מסוף שנות ה־70 ועד אמצע שנות ה־80 המוזיקה הים־תיכונית בישראל נשלטה בידי זמרים יוצאי תימן. "מי שפרץ את שערי הגטו המזרחי היה זוהר ארגוב", קובע ביטר. "לא משנה אם תימני, טורקי או מרוקאי - זוהר היה הסמל של המוזיקה הזאת. הערצתי אותו".

למרות ההערצה למלך הזמר המזרחי של התקופה, ביטר היה בין הראשונים שקראו תיגר על המיינסטרים התימני־יווני. מאמצע שנות ה־80 ואילך הוא היה חלוץ מרכזי בגל מוזיקלי של יוצרים שלא היו מיוצאי תימן, והרפרנס המוזיקלי שלהם היה טורקיה.

המוזיקה של זהבה בן, עופר לוי ואבי ביטר היתה שונה. הם שרו כמי שחייהם תלויים בתוך השיר. שירה מוקצנת, מלאת דרמה קיומית. הסלסולים דקרו כערבסקות מתפתלות וחונקות, מקצבי שמחת החיים התחלפו בהלמות כאב הקיום. המוזיקה נפרשה ברקע השיר כווילון קטיפה אפל ומעושן. השירים היו כתא וידוי בתחתית התחנה המרכזית. פסקול קיומי מלא כאב ואכזבות. אפוסים רגשיים של נפשות בוערות, דרמות דמעות, כינורות ביבים מייבבים, נוסקים ומתרסקים.

"יש שירים שלי שטיקטוק החזיר לחיים. ילדות בנות 13 שומעות 'כאב ואכזבות' וחושבות שזה שיר מגניב. יש איזה וידאו ששלחו לי, עם הבן של קרן פלס. ביום ההולדת שלו הביאו לו עוגה, והוא ביקש שישירו לו 'חבר ואח' של אבי ביטר. תראה איך החיים מסתובבים"

בדרכם הייחודית, כל זמר וזמרת מגל ה"דיכאון" קראו תיגר על המיינסטרים הים־תיכוני - במינונים שונים. מכולם, ביטר היה התגשמות הקיצונית ביותר של הסגנון, וכמו שזה נראה אז - גם הלייף סטייל. הוא היה האנטיתזה המוחלטת למוזיקה הים־תיכונית התימנית־יוונית, ששלטה אז ברמה.

"מודה על האמת, כששמעתי את המוזיקה הזאת בפעם הראשונה זה היה לי ממש מוזר", אומר המפיק והגיטריסט יהודה קיסר, "אבל הערכתי את מה שביטר עשה. הוא היה בא למועדונים, מקשיב, וגם כשהתפרסם - אף פעם לא עלה לשיר. כמו אומר: אני מכבד ואוהב את הסגנון שלכם, אבל זה לא הסגנון שלי".

ביטר נזכר בימי הסירוב. "אף אחד אז לא רצה את המוזיקה שלי. הם אמרו לי 'זה לא הז'אנר שלנו'. הם היו בתוך הקטע שלהם, התימני, הים־תיכוני. אני באתי עם משהו אחר, טורקי, כבד יותר. הם לא הבינו את זה בהתחלה".

כיום "לעוף על החיים", או "להתאבד על זה", הפכו כבר מזמן לביטויי העצמה והתמסרות לדבר. כשביטר נזכר בתחילת הדרך, זה נשמע הרבה יותר כואב מהרואי. "הייתי שר במועדון ביפו. בעל המקום לא שילם לי, הייתי מקבל רק טיפים, שגם הם נשארו אצלו. באמצע הלילה, אחרי ההופעה, האורות ומחיאות הכפיים, הייתי הולך ברגל מיפו עד עלות השחר באור יהודה. אפילו כסף למונית לא היה לי. אבל נלחמתי בשיניים. אמרתי לעצמי - בסוף אני אצליח.

"אחרי שנים, אני חוזר מהופעה ברכב שלי, ואותו בעל מועדון עומד לידי ברמזור. אמצע הלילה, רק שנינו בצומת. הוא צופר לי, ואני מתעלם. צופר שוב, אני רואה אותו. הוא אומר לי 'אבי, אתה זוכר אותי?' אני אומר 'לא, בדיוק יש לי ירוק, להתראות'. סגרתי את החלון ונסעתי. מבחינתי סגרתי איתו מעגל". ביטר צוחק צחוק גדול ומתגלגל. בכל פעם מחדש, הפער בין החיים שלו לבין סרטיו כמעט לא קיים.

"ככה זה חלוץ"

למרות ההצלחה במועדונים ובקרב הקהל, הרדיו נותר סגור בפניו. "אני והרדיו אף פעם לא היינו חברים", הוא אומר בפשטות. "הם הפכו לפוליטיקאים. אם אתה מהצד הלא נכון, לא ישמיעו אותך. היום זה נהיה גרוע יותר. פעם זה היה עניין של סגנון, היום זאת אפליה לפי דעה פוליטית".

הדרך של ביטר אל מרכז הבמה נפתחה בתחילת שנות ה־90, כשהתחולל מפגש חד־פעמי בין שני עולמות שוליים של התרבות הישראלית. מצד אחד, הזמר אבי ביטר, שחלם לספר את סיפורי הדרמות והסרטים הטורקיים שעליהם גדל, מחיי "האדם הפשוט", ומהצד השני - הקולנוען ימין מסיקה, איש הקטמונים, שנסע ללמוד קולנוע בחו"ל וחזר לישראל כדי להראות את האחרות הישראלית בלי פילטרים מרככים.

שניהם הגיעו מהפריפריה החברתית, שניהם נדחו בידי הממסד התרבותי, ושניהם מצאו זה בזה שותף לאמונה שאפשר לעשות קולנוע ומוזיקה בלי לבקש רשות. מסיקה חזר מארה"ב עם השראה מניאו־ריאליזם איטלקי, רצה ליצור קולנוע חברתי "שיראה את המציאות כמו שהיא". ביטר מצא בו במאי שהקשיב לכאב שלו. יחד הם יצרו סרטי וידאו ראשונים וחלוציים - "קורבן האהבה", "בוכה בגשם", "שלום לך סיגל", מגה־דרמות של כאב ואהבה, שבהן הקהל ראה את עצמו ואת חייו.

"לא האמינו בנו, אמרו שזה לא קולנוע", אומר ביטר. "אבל הקהל בא, מילא אולמות. זה היה הקול שלו שהשתקף אליו מהמסך".

מסיקה, מצידו, ראה בכך שליחות: "רציתי לעשות קולנוע ניאו־ריאליסטי ישראלי, שיראה את המציאות של תושבי עיירות הפיתוח".

עם השנים נפתח ביניהם פער. מסיקה ביקש להפוך את היצירה לבמת מחאה חברתית, וביטר בחר להעמיק בסיפורי האהבה והכאב שהפכו לסימן ההיכר שלו. "אני כתבתי הכל, מסיקה רק ביים. עשינו שלושה סרטים, ואז עזבתי והלכתי להיות עצמאי. ימין היה קיצוני מאוד בקטע של פוליטיקה, של הגזענות שהוא עבר. אני יותר עושה סרטים על אהבה, על פרידות, על אכזבות. זה הראש שלי. אני הלכתי לדרך שלי ועשיתי את הסרטים איך שאני רוצה".

ממרחק הזמן הפער נראה קטן יותר. "אבי לא הבין שאפשר לשלב", אומר מסיקה בחיוך, "אבל ככה זה קרה. הזמרים רצו להיות כוכבים, אני רציתי לדבר על אנשים".

הפירוד לא מחק את פירות ההתחלה: קלטות הווידאו והסרטים של מסיקה וביטר, ששודרו בכבלים הפיראטיים, היו הדרך שבה הגיע הגל המזרחי "הכבד" ו"הדיכאוני" אל הקהל הרחב.

"ככה זה חלוץ, אני עושה משהו - וכולם עושים אחריי. משה כהן עשה סרט, תמיר גל עשה סרט, וזה הצליח כי זה דיבר לאנשים. זה עשה לי טוב לראות את זה", ביטר מחייך בסיפוק. "עד היום אני עושה סרטים של אנשים פשוטים - על אהבה, על כאב, על בגידה. לא סרטים של פוליטיקה. אני לא איש פוליטי, אני איש של לב. אני רוצה שאנשים יראו ויבכו. זה הקולנוע שלי. לא למדתי קולנוע, למדתי מהחיים".

בזמן אמת, הסרטים של מסיקה וביטר היו מושא ללעג ולשנינה בעיני אדוני התרבות הישראלית. חזקים על חלשים, המבקרים קטלו עד דק. אפילו מנהיגים חברתיים מזרחיים דוגמת ויקי שירן המנוחה התנערו מהסרטים. אולם בשנים האחרונות חל מפנה. הסרט "הפקות המזרח", על יצירתו של ימין מסיקה, בוים בידי יניב סגלוביץ' והוקרן בשנה שעברה בכאן 11.

"פתאום אתה רואה - אבי ביטר בסינמטק תל אביב. מי היה מאמין?" ביטר מחייך. "אז צחקו עלי, אמרו לי 'זה לא קולנוע'. היום מזמינים אותי להקרנה עם אותם אנשים שצחקו עלי אז, וזה כיף. אני רואה את זה כנקמה מתוקה".

"הבדיחה עלי עזרה"

כדי להגיע אל נקמת הסינמטק, ביטר היה צריך לכתת את רגליו בדרך ארוכה ומסוכנת בהרבה מהדרך הלילית שבין יפו לאור יהודה. הסרטים הפכו את ביטר לדמות שהטלוויזיה הרב־ערוצית של שנות ה־90 אימצה בשמחת מלעיגים גדולה. אותה טלוויזיה שרצתה לרצות את מסעודה משדרות - מצאה את הדמות האולטימטיבית שעימה אפשר ללכת עם וללעוג בלי. זה התחיל בתמימות כשצביקה הדר הביא את ביטר לגלם את ד"ר ביטרשטיין, מומחה לדיכאון, בסדרה "שמש". ומשם הדרך היתה קצרה לפינות קומית ב"רק בישראל" ועוד כהנה וכהנה שלל חיקויים והלעגות על דמותו.

וזה לא הפריע לך שהבדיחות נעשו עליך ועל חשבונך?
"בכלל לא", ביטר מחייך. "הקהל שלי תמיד ידע מי אני. כל אלה שאמרו שהם לא שומעים אבי ביטר - פתאום אמרו שהם המעריצים הכי גדולים שלי. בסוף זה רק עזר. כל פרסום, טוב או רע, זה פרסום. זה עשה אותי מוכר. פתאום שיחקתי בסרטים, הזמינו אותי לעבוד. זה פתח לי דרכים".

"אחי, היום כבר אין יותר אשכנזי־מזרחי - הכל התערבב. אבל יש קומץ קטן של אנשים שעושים פה בלגן. אני לא קורא להם שמאלנים, כי יש לי מלא חברים שמאלנים ואני מסתדר איתם מצוין. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל שיזכרו שזאת מדינה יהודית"

אני מביט בביטר. הוא מעשן עוד סיגריה, מביט הצידה. לראשונה מתחילת השיחה משהו בו מרגיש מעט מהוסס. "לקחתי את זה בתור פרנסה", הוא מודה לבסוף. "זה היה כסף טוב. אבל אחרי זה כבר לא יכולתי, אמרתי - די, אני זמר, לא קומיקאי. אני יודע להצחיק, אבל זה לא אני".

כשניסה לחרוג מדמותו, בעולם היצירה שלו, ויצא להקליט שירים של אביב גפן או לבצע בלדה של מטאליקה עם שפיטה - ביטר הרגיש את הצלפת זנב הבדיחה. "אני באתי לקראתם, ניסיתי להיכנס למיינסטרים עם כל הלב, אבל לא קיבלו אותי ברצינות, בסוף הם לא באו לקראתי", הוא אומר, מהורהר לרגע, ואז החיוך הביטרי נפרש שוב על פניו - "אתה יודע מה? לא נורא. אני יודע מי אני".

בין כמלך הדיכאון, בין כמוקיון של ערוץ 2 ובין בדמותו הנוכחית כסבא סבבה, ביטר מרגיש מחויבות רק למשפחה ולקהל שלו, שעליו הוא מדבר בגאווה כקהל שבא "מלמטה". "הקהל שלי צמח מהפריפריה", הוא אומר. "לאט־לאט גם החבר'ה משינקין התחברו. אני רואה אותם באים להופעות. פעם היו צוחקים עלי, היום באים לבכות איתי. זה יפה".

השנים האחרונות מביאות לו נחת בדמות קהל חדש. "יש שירים שלי שטיקטוק החזיר לחיים. ילדות בנות 13 שומעות 'כאב ואכזבות' וחושבות שזה שיר מגניב". ביטר מספר בגאווה על רגע אחד שהפתיע אפילו אותו: "יש איזה וידאו ששלחו לי עם הבן של קרן פלס, היה לו יום הולדת... הביאו לו את העוגה, והוא ביקש שישירו לו 'חבר ואח' של אבי ביטר. תראה איך החיים מסתובבים".

"לא שונא אף אחד"

סרטו החדש של ביטר, "ייסורי אב", הוא המשך לסרטו "קורבן האהבה". נאמן לאתוס הפאנק של "עשה זאת בעצמך", ביטר ביים, כתב ומככב בעצמו בסרט. העלילה עוקבת אחר אבי, שמשתחרר מהכלא אחרי 20 שנה ויוצא לחפש את אהובתו מאיה. להפתעתו, הוא מגלה שמאיה נפטרה שלוש שנים קודם לכן והשאירה אחריה ילדה בשם נינה, שהיא למעשה בתו. מכאן הסיפור מסתבך כשאבי מגלה שנינה נלקחה על ידי בחור בשם יוסי לתל אביב, שם הידרדרה, כפי שכתוב בתקציר לעיתונות, לעבודה בספא. לא נעשה לכם קלקלן.

יש כאן נקודה שמסקרנת אותי. עברו 30 שנים מתחילת הדרך שלך, החברה הישראלית השתנתה, החיים שלך השתנו, אבל הסיפורים שלך לא משתנים.

ביטר מחייך חיוך גדול ושופע טוב לב. "אחי, אני אדם פשוט, אני לא מנסה להיות מישהו אחר", הוא אומר. "כמו שאמרתי, אני עושה סרטים על מה שאני מכיר מהחיים. אני רוצה שהאנשים שאני מכיר יראו את עצמם על המסך".

אני אקשה: אתה הרי הגעת למקומות הכי רחוקים מהשכונה שאפשר, היית בעולם הטלוויזיה של שנות ה־90 והאלפיים, למה אתה לא מביא סיפורים משם גם?

ביטר מושך בכתפיו. "'ייסורי אב' זה סרט על אהבה, על אבא שמחפש את הילדה שלו. זה מה שאני יודע לעשות. אני לא אעשה סרט על הייטקיסטים, זה לא אני. אני בנוי לפשטות".

מאוחר יותר, כשאשאל אותו מה הוא עושה ביום־יום, בין ההופעות, ביטר יספר שהוא מתכונן לסיבוב ההופעות שלו שיתחיל בזאפה ירושלים (12.11) וימשיך למועדוני זאפה נוספים ברחבי הארץ, עד הקיץ הבא - שבו הוא מתכנן מופע בקיסריה. בין לבין הוא גם כותב סדרת טלוויזיה בהשראת חיי הלילה והמועדון שהוא מנהל כיום.

"כתבתי על כל מה שראיתי שם - אנשים, סיפורים, אהבות. יש שם סצנות חזקות. למשל, כשהיו כאן כמה בחורות ממש יפות שפעם היו גבר, והן ישבו בבר, והתחילה איתן חבורה שלא ידעה. ואז הם גילו, והתחילו מכות. הבחורות הרביצו לערסים, קולט? אני חושב להציע את זה לכמה ערוצים, אבל גם אם לא יקבלו את זה, אני אעשה לבד. ככה אני עובד - לבד".

זה מעניין, איך שאתה מדבר על חיי הלילה עם ניצוץ, ואתה גם מאוד גאה בהערצה שיש אליך בקרב הקהילה הגאה. ובכל זאת, אני תוהה איך זה לא נכנס לשירים ולסרטים שלך. דווקא אתה, שספגת כל הדחקה ואפליה אפשרית על רקע מוצא, סגנון, וכמו שאתה מספר עכשיו - גם דעה פוליטית. איך זה לא הופך לנושא ביצירה שלך?

"די, אחי", אומר ביטר. "היום כבר אין יותר אשכנזי־מזרחי - הכל התערבב. אבל יש קומץ קטן של אנשים שעושים פה בלגן. אני לא קורא להם שמאלנים, כי יש לי מלא חברים שמאלנים ואני מסתדר איתם מצוין. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל שיזכרו שזו מדינה יהודית. מי שטוב לו - שיישאר, מי שלא - לא חייב".

אבל עדיין עצרת בהפגנה בקפלן להתווכח פוליטית עם האנשים שם.

"בסדר, אני לא קורא לקומץ הזה שמאלנים, אני קורא להם אנרכיסטים. זה ערב רב שמשה העלה ממצרים, והם עשו את עגל הזהב. אבל בסוף הם רק קומץ שמנסה לשנות את המדינה".

אם קראתם את השורות האלו כביטוי של כעס או תוכחה, לא הבנתם את הדמות של ביטר. לאורך כל השיחות שלנו דבריו נאמרים ללא כעס או יהירות, אלא בנינוחות, בהשתאות ובהתבוננות מפוכחת. כשאני מציין את זה, ביטר צוחק. "איזה יהיר? אחי, אני אדם פשוט, יענו לא שונא אף אחד".

הפגישה עם ביטר מוכיחה כמה רחוק הדימוי שדבק בו מהאיש עצמו. "כל אחד שיחיה איך שהוא רוצה. שייתנו לדתיים להתפלל, לחילונים לחיות את החיים שלהם, גם לאלה מהמגזר ההומו־לסבי. אני מאמין שכולנו פה, בעולם הזה, בשליחות של תיקון, כל אחד עם השליחות שלו והתיקון שלו. אני לעולם לא אגיד למישהו איך לחיות, כמו שאני לא רוצה שיגידו לי".