בראבא ומושונוב מדברים: "האקורדיון של יאצק חטף כדור בלבנון וכך ניצלתי"

כבר יותר מ־50 שנה הם אחראים לקמטוטי הצחוק של כולנו, שרי החיוך של מדינת ישראל. הצמד שתמיד ידע להציע אתנחתה קומית לחיים עצמם, גם כשבחוץ היה אפור ומדכא. בימי שגרה, ממש כמו במלחמות, הם התיכו את הכישרון שלהם למעיין קומי מבעבע אחד, עד שבשלב מסוים הפכו כמעט לשם נרדף, בלתי ניתנים להפרדה - גם כשבחרו לקחת מיוזמתם הפסקות זה מזה.

כעת, מוני מושונוב ושלמה בראבא, או פשוט מושונוב ובראבא, חוזרים לשתף פעולה על במת התיאטרון. זה קורה ב"רביעיית מועדון התיאטרון", ההפקה החדשה של התיאטרון היהודי בישראל, שבה הם מחזירים לחיים, לצד הצעירים עידו מוסרי ודור אלמקייס, את הקלאסיקה הישראלית הוותיקה - במופע משירי להקת הבידור פורצת הדרך משנות ה־50 וה־60.

במסע מוזיקלי־קומי (כתיבה: רמי ורד, בימוי: אלון אופיר, ניהול מוזיקלי: רוני וייס), שאיתו הם מופיעים ברחבי הארץ (המופע הקרוב ב־1.11 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב), מצדיעה הרביעייה גרסת 2025 לרביעיית מועדון התיאטרון המקורית - שמעון בר, גדעון זינגר, יעקב בן־סירא וראובן שפר - שהפכה לאבן דרך בתולדות התיאטרון, הזמר והתרבות העבריים.

כינסנו את מוני (74) ובראבא (75) למסע נוסטלגי בין תחנות הקריירה המשותפות שלהם, מימי השירות הצבאי ועד להפיכתם למפעל חיים זוגי.

הפגישה הראשונה (1970-1969) | "רק להיכנס עם העוגה"

מוני: "הלהקות הצבאיות היו יוצאות בדרך כלל מבית החייל בתל אביב, ושם היתה ההיכרות הראשונית בינינו. אני הייתי בצוות הווי סיני, בעבר להקת השריון, ובראבא כבר היה כוכב בלהקת פיקוד מרכז. הפעם הראשונה שבה דיברנו היתה בתוכנית הרדיו 'תיבת נח', שבראבא הנחה לציון עשור לצמד הפרברים. הלהקה שלנו התארחה, והוא פנה אלי בשאלה: 'אתה יודע להצחיק?' הייתי צריך להיכנס לאולפן עם עוגה, זה הכל, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה עשינו קטע מצחיק".

בראבא: "מוני זוכר הרבה יותר טוב ממני את העבר הרחוק. היתה כבר אז כימיה, ודי מהר נהיינו חברים".

כיתת לימודי משחק, תחילת שנות ה־70 | בהלה של ילד

בראבא: "אחרי שעשיתי בחינה לא שגרתית ללהקה, אורי זוהר קלט אותי. אחרי הצבא הוא קרא לי להשתתף לצידו בהצגה 'הקורקבן', שיוסי בנאי ביים. מייד פשנל קרא לי, ועשיתי כמה הצגות בידור שהיו מקובלות בשנות ה־70. הייתי עמוק בתעשייה המסחרית, אבל הרגשתי איזו ריקנות. סיפרו לי שבאוניברסיטת תל אביב יש מורה למשחק בשם נולה צ'לטון, שמלמדת בשיטות מאוד מתקדמות, ושם אפשר להעמיק ולהתחבר למקום יותר משמעותי. מוני ואני נפגשנו שוב שם".

מוני: "היינו באותה כיתה. הגעתי לאוניברסיטה, כי כמו בולגרי טוב, אם אתה רוצה להיות שחקן - אתה צריך לעבור באקדמיה", הוא צוחק. "אני זוכר שבראבא לא היה בטוח שהוא רוצה להיכנס. זה היה בשיעור הראשון עם נולה. הדלת היתה פתוחה, ובראבא הסתכל מבחוץ ואמר 'אני תלמיד שלא מן המניין'. היא אמרה לו 'אתה נכנס?' הוא עוד התחבט ככה, ובשנייה האחרונה לפני שהיא סגרה את הדלת הוא נכנס לכיתה".

בראבא, אתה זוכר את הרגע הזה?
"כן, הייתי בתקופה ההיא מין טווס יהיר כזה, אבל בעצם החבאתי את חוסר הביטחון. בכלל, כל התחפושת של המשוגע היתה לכסות על חוסר ביטחון שאני לא מספיק מעניין ועמוק. שאני שטחי. זה בעצם היה להחביא איזו בהלה של ילד".

אחרי האוניברסיטה המשכתם עם צ'לטון.
מוני: "בסוף הלימודים סיפרו לנו בסוד שנולה ועודד קוטלר, מתיאטרון חיפה, מחפשים שחקנים צעירים לקבוצה שתעבוד בעין הוד על אמנות התיאטרון. נולה הציעה לשנינו, ואני לא רציתי. רציתי אז תואר, לא ידעתי אם אהיה שחקן בכלל. בלילה ישבתי אצל בראבא, והוא אמר לי: 'אתה פסיכי? איך אתה לא בא לדבר כזה? אל תעשה את הטעות הזאת'.

"לזכותו של בראבא ייאמר שאם הוא לא היה לוחץ עלי, מסלול חיי היה אחר לגמרי. באתי לבחינה לקבוצה, נולה, שנפגעה קודם מהסירוב שלי, הופתעה לראות אותי, ושם בעצם התחיל עולם של חוויות גדולות, שאותן קטעה מלחמת יום כיפור".

בראבא: "מוני היה הפייבוריט של נולה".

הצגות בתיאטרון חיפה, אמצע שנות ה־70 | "טיפסתי על המזרקה ודקלמתי שייקספיר"

מוני: "התחלנו כסטטיסטים ב'גן הדובדבנים' של צ'כוב, אלה שמכניסים ומוציאים מזוודה, בלי טקסט, ואז הציעו לנו לשחק ב'הקוף', מחזה של הלל מיטלפונקט שביים אמנון מסקין. בראבא קיבל את התפקיד המרכזי. באותה תקופה היינו שותפים לדירה בשכונת הדר עליון, ביחד עם עזרא כפרי, ואני זוכר שביום הראשון לחזרות התעוררנו ברבע לעשר, כשהחזרה התחילה בעשר. רצנו את כל המדרגות מהדר עליון, הגענו בכמה דקות איחור - וככה התחלנו".

מוני: "הפעם הראשונה שדיברנו היתה בתוכנית רדיו ישנה שבראבא הנחה. הלהקה שלי התארחה, והוא פנה אלי בשאלה: 'אתה יודע להצחיק?' הייתי צריך להיכנס לאולפן עם עוגה, זה הכל, וזה היה הקטע המצחיק הראשון שלנו"

בראבא: "אני זוכר את ההצגה 'קריזה', שנולה ביימה ושבה התגלה שלמה בר מהברירה הטבעית. היא האמינה בתיאטרון חברתי, היתה משוכנעת שיש לו השפעה פוליטית ויכולת לשנות דברים בצורה מהותית, והיא עשתה בעצם דוקו־ריאליטי על ישראל השנייה, כבר ב־1977".

מוני: "היינו הצעירים המצחיקים בתיאטרון, ובמסיבות הפנימיות ביקשו שנעשה קטעים שהכרנו מהצבא. שם שוב ראינו שאנחנו יכולים להצחיק ביחד, והבנו שזה עובד ושנועדנו זה לזה".

בראבא: "התפקידים הראשונים שעשינו בתיאטרון היו כישלון חרוץ. הביאו במאי מחו"ל לביים את 'רומיאו ויוליה'. מוני היה רומיאו, אני הייתי מרקוציו, החבר שלו. התכוננו לזה ונסענו לאיטליה, עלינו למרפסת הידועה לתיירים בוורונה, עשינו שם את המונולוגים. כל אריה שמשפריץ מים במזרקה - עליתי עליו ועשיתי את המונולוג".

זאת בדיחה?
מוני: "לא לא, זה נכון. אני מאשר".

בראבא: "ואז חזרנו, והאובר־הזדהות שלנו הפכה לפרודיה, מרוב שרצינו להיות טובים. אני, מרוב התלהבות, זרקתי את החרב שלי לקהל, והיו מי שחשבו שזאת אמירה סמויה פוליטית. אחת הביקורות על התפקידים שגילמנו היתה 'זה מביך'".

מוני: "חשוב להדגיש שתיאטרון חיפה היה הבודד בארץ שהקפיד להשביח את המחזאות הישראלית המקורית, ושם התגלו יהושע סובול, הלל מיטלפונקט וחנוך לוין. ההצגה 'ליל העשרים' של סובול, עם הקבוצה שלנו, היתה אירוע מכונן לאוהבי תיאטרון, הפקה מיוחדת במינה".

"זהו זה", סיבוב ראשון, 1978 | "איך היא שורדת עד היום?"

מוני: "באנו כשחקני תיאטרון לאודישן, עם גידי גוב, דליק ווליניץ ועוד אנשים, ונתנו לנו לקרוא טקסטים מדף. זה עבד טוב ומייד נוצרה כימיה".

בראבא: "היינו ילדים ובאנו להשתעשע. לא הבנו בכלל שיראו את זה בכל הארץ, הרגשנו שאנחנו במתנ"ס, משתעשעים עם עצמנו. צחוקים שבדיעבד יצרו שפה חדשה מול הפורמליות של חיים יבין בטלוויזיה הממלכתית. פתאום יש צעירים שמשתעשעים וצוחקים - זה היה מהפכני. כאילו ג'ימי הנדריקס שובר גיטרה".

מוני: "התקבלנו, ואני זוכר שהמפיקה הראשית, רישה טירמן, שהמציאה את התוכנית עם הבמאי יוסי רונן, אמרה לכולם שאנחנו, ולא התסריטאים, מחליטים מה טוב בשידור ומה לא. וזה היה מטורף. קיבלנו סוג של מנדט שיצר את האנרגיה של 'זהו זה' שממשיכה עד היום. 20 שנה של שידור חי, שם נוצר משהו מופלא".

בראבא: "התיאטרון והקולנוע מתאפיינים בזה שהבמאי הוא דיקטטור מוחלט, והשחקן הוא כלי על לוח השחמט. 'זהו זה', בצורה מפתיעה, היא הדמוקרטיה היחידה בתחום, ואנחנו לא יודעים איך היא שורדת עד היום, כי דמוקרטיה, כידוע..."

מוני: "אנחנו מדברים המון בחזרות, מתקנים, מעירים. נקודת השינוי הראשונה היתה במלחמת המפרץ, שם נהיה פיק שלא היה קודם. פתאום התחברנו לצופים נפשית, הם היו זקוקים לנו. אז הבנו שיש לנו התחייבות, מנדט, להיות גם בתקופות לא נעימות. זאת היתה נקודת מבחן. היינו אז הורים לילדים קטנים, עם כל הפאניקה ומסיכות האב"כ, ונוצרה ברית בינינו. התכנסנו כולם יחד, עם הכותבים, וכל אחד סיפר את הסיפור שלו, מה קרה לו בטיל הראשון, החוויות. וככה נוצרו התוכניות".

בראבא: "ב'זהו זה' הראשון היינו ילדים ובאנו להשתעשע. הרגשנו שאנחנו במתנ"ס, עם צחוקים שבדיעבד יצרו שפה חדשה מול הפורמליות הממלכתית של חיים יבין. פתאום יש צעירים שמשתעשעים וצוחקים על המסך - זה היה דבר מהפכני. כאילו ג'ימי הנדריקס שובר גיטרה"

בראבא: "מי האמין שנתגעגע לזה? מלחמה שבה חשבנו שעם ניילונים בחלון נעצור את הטילים".

הפסטיגלים, 1990-1983 | "צריך לעשות אלבום חדש מהימים ההם"

מוני: "הנחינו והשתתפנו בחמישה פסטיגלים. אני הרוס על פסטיגלים, זה היה כיף גדול. עשרה ימים, ארבע או חמש הצגות ביום, בחיפה וביד אליהו, תקופה שזכורה לי לטובה".

בראבא: "אני זוכר את ההווי בין האמנים מאחורי הקלעים של הפסטיגל. עם אלי לוזון היה לנו רומן, וגם עם בעז שרעבי, רבקה זהר, גידי, צביקה פיק".

אתם מעודכנים במה שקורה היום בפסטיגל?

מוני: "אני מאוד מעודכן. סנדרה (רעייתו, השחקנית סנדרה שדה; מ"כ) השתתפה שם לפני שלוש שנים, היא היתה מלכה".

בראבא, לך יש כיום בת בגיל המתאים, אתה לוקח אותה לפסטיגל?

בראבא: "לא, לא, מקומות המוניים מלחיצים את משפחתנו", הוא צוחק. "אבל אני עצמי השתתפתי לפני עשר שנים בפסטיגל בתור תמנון, ראש העיר".

מוני: "פסטיגלים זה כיף כי שרים, ואתה בא לאולפן ומקליט. יש לנו שירים מקסימים משם. צריך לעשות אלבום של שירי הילדים שלנו שאף אחד לא מכיר, יש כמה. עשינו גם תקליט עם שלמה יידוב".

המופעים הזוגיים הגדולים, 1998-1989 | "החוצפה שלי יצרה התנגשות"

לאורך שנות ה־90 העלו מוני ובראבא בהצלחה שלושה מופעים משותפים: "פתאום ביחד" (1989), "הביצה והתרנגולת" (1996) ו"רואים כפול" (1998).

בראבא: "בלימודי המשחק הייתי מין טווס יהיר כזה, אבל בעצם החבאתי את
חוסר הביטחון. בכלל, כל תחפושת המשוגע באה לכסות על ההרגשה שאני לא מספיק מעניין ועמוק. שאני שטחי. זה בעצם היה להחביא איזו בהלה של ילד"

מוני: "לקח לנו המון זמן עד שעשינו את זה, כי להעלות ערב בידור עם מערכונים ושירים זה כאילו אתה בוגד בתיאטרון. מצד שני, הרגשנו שיש פה אוצר שצריך לממש. לא הפסקנו להתפלסף ולא קרה כלום, עד שבא המפיק אביב גלעדי והחליט בשבילנו שנעבוד עם יוסי בנאי. זו היתה זכות להכיר את בנאי, שכתב לנו את המופע הראשון. אחר כך נכנס הבמאי אילן רונן, שהיה איתנו בשניים הבאים. אלה היו שלושה ערבים מושקעים, משעשעים בצורה קיצונית, בתקופה שעוד השקיעו בנראות, בבמה, באפקטים".

בראבא: "כשעבדנו עם יוסי בנאי, הוא היה אישיות מיתולוגית, אבל אני הייתי צעיר ונוצר מפגש אגואים. אני נורא רגיש לסמכות..."

מוני: "עד היום!"

בראבא: "גם בנאי היה נורא רגיש לביקורת, ולי היתה איזו חוצפה לא צנועה, וזה יצר מין קלאש כזה. אני זוכר תקופה בחזרות שמוני היה איש הקשר בינינו".

מוני מחייך: "עדיין..."

בראבא: "עשינו מופעי בידור מושקעים כל כך, שלא ראו מהם רווח. היה חשוב לנו איך זה נראה ונשמע, ובמקום לחשוב כלכלית - חשבנו אמנותית".

מוני: "אבל זה היה טוב, ואני גאה במופעים האלה מאוד. באותה תקופה נוצרו עוד ערבים שהשתתפנו בהם, למשל 'ערב חד פעמי', עם יוני רכטר, גידי גוב ושלמה יידוב, שנוצר כשראינו שאין לנו עבודה אחרי מלחמת לבנון ב־1982. עשינו שם את המערכונים שלנו בסגנון מאוד מיוחד, וזה רץ בהצלחה ברחבי הארץ".

בראבא: "חזרנו אז מלבנון, שם מחבלים ירו עלינו. האקורדיון הציל אותי כשהופעתי כיאצק במרג' עיון. ירו עלינו מכל הכיוונים, והכדור נתקע ב'דו'. האקורדיון הציל את חיי".

שואלת שוב: זאת בדיחה?

מוני: "היו דברים כאלה".

בראבא: "לא, לא, זה רציני. כולם ברחו מהיריות, וכדור אחד נתקע באקורדיון שלי וככה ניצלתי. 'ערב חד פעמי' נולד אחרי המילואים הארוכים שעשינו, כמופע בודד למשפחות.
"המופע האחד הזה הפך למאות הופעות, ואחר כך באו עוד מאות הופעות לגרסאות ההמשך - 'ערב חד פעמי משופץ' ו'ערב חד פעמי קונבנציונלי'".

המופע הזוגי האחרון שלכם היה בסוף הניינטיז. יש היתכנות לגרסת 2026?
בראבא: "זה לא פשוט היום, יש לנו את המופע הגדול של 'זהו זה'. אנחנו מחכים לסיטואציה מתאימה לחדש משהו".

מוני: "עם חזרת החטופים הביתה הרגשתי שסוף־סוף אפשר לנשום, להתחיל לתקן. אבל לצד האושר של כולנו, אני לא שוכח שהמשפחות והמפגינים חטפו התקפות קשות. לא כל הממשלה תמכה בשחרור, ואסור לייפות את המציאות ולשכוח"

מוני: "לעשות ערב כזה של שנינו עם מערכונים על הבמה? אני חושב שאין כבר חיה כזאת. יש ערבי סטנד־אפ, אבל מערכונים זוגיים לטעמי זה כבר משהו שעזב את העולם".

"הקומיקאים", 2003 ו־2020 | "האמת זלגה לתוך המחזה"

מוני ובראבא העלו את המחזה של ניל סיימון פעמיים: בהבימה, בתחילת שנות האלפיים, ובתיאטרון חיפה, במקביל לפרוץ מגיפת הקורונה.

מוני: "ניל סיימון, שכתב את המחזה, הוא אלוף שמבין את הדינמיקה בין שחקנים בדרנים שמופיעים יחד כצמד. הוא חווה את זה בעצמו. כנראה יש דינמיקה קבועה בצמדים, של אהבה גדולה וכימיה נפלאה על הבמה, ומצד שני מריבות, קנאה וחיכוכים, וגם הגיל הוא פקטור. במחזה מזמינים את הצמד להופיע אחרי שהפסיק לעבוד יחד, וזה היה נחמד, כי באותה תקופה באמת הפסקנו לעבוד יחד וכאילו האמת נכנסה".

בראבא: "זאת היתה הפעם הראשונה בעולם שהסיפור של 'הקומיקאים' היה באמת אישי, עם שני קומיקאים שעבדו יחד, נפרדו, וחוזרים לעבוד יחד. זאת היתה ההפקה הכי טובה מכל ההפקות שהיו, וגם הכי נאמנה ואותנטית".

חזרתם להצגה ב־2020 בתיאטרון חיפה, היא רצה עד היום.

מוני: "בשנים שחלפו בין לבין נקבעו כמה חוקים בעולם התיאטרון, ואחד מהם הוא שברוב ההצגות אין הפסקות באמצע. אז נאלצנו לקצר את המחזה, וזה היה שינוי מהותי. ההצחקה היא אותה הצחקה, הבימוי של אילן רונן לא השתנה - מה שהשתנה הוא הסבלנות שהחלטנו שיש לקהל. וזה אחד הדברים שמכעיסים אותי: הקהל מהיר, מבין עניין, יש לו טיקטוק, ומקצרים. לפעמים זה נכון, אבל בדרך כלל לא".

בהפקה המחודשת הבן שלך, מיכאל, משחק לצידכם.

בראבא: "קודם כל, הקהל שבא לראות אותנו משוכנע שזה דוקו־ריאליטי על מוני ובראבא. באמצע ההצגה רצות תמונות אישיות אמיתיות שלנו, וזה נראה מחזה ביוגרפי לחלוטין. מיכאל הגיע ופשוט כבש אותי. התפקיד שלו דורש הבנה קומית, פינג־פונג קצבי מוזיקלי, זה מאוד מורכב, והוא פשוט מושלם. בנסיעות בוואן מיכאל התגלה כפרטנר בוגר, שופע, מוזיקלי ומאוד מוכשר".

"זהו זה", סיבוב שני, 2020 | "בגלל הקורונה עשינו חזרות מרחוק"

מוני: "ייאמר לזכות האנשים בכאן 11 שהם הבינו את המצוקה הגדולה כשפרצה הקורונה. בהשוואה למה שקורה היום זה לונה פארק, אבל היינו בגיל סיכון, מה שנקרא, וכינסו אותנו באולפני הרצליה. הגענו עם מסכות, ואני באתי עם כפפות".

בראבא: "במשך השנים היו ניסיונות לחדש את 'זהו זה', וזה לא הצליח. היה צריך אסון עולמי כדי שזה ייצא".

מוני: "כינסו אותנו ואמרו לנו שהקורונה תהיה פה הרבה זמן, ושרוצים לעשות פאנלים של חמש דקות שישודרו כל הזמן. גידי בחוכמתו אמר 'אנחנו יודעים לעשות 'זהו זה'. רוצים? תעשו את זה'. וזה קרה. עלינו בתוך שבוע בטיסה, ואז נשלף שפן חדש מהכובע - השירים עם אמיר לקנר (המנהל המוזיקלי; מ"כ). התברר שהם עושים את העבודה מול המצוקה והלחץ, הפחד וההיסטריה. שוב היינו שם, והדינמיקה היצירתית חזרה מייד".

בראבא: "בהתחלה, בחזרות, עבדנו מחדרים נפרדים, במרחקים היסטריים, עושים חזרות בצעקות. היה פחד שמישהו יידבק בקורונה וידביק את כולם".

מוני: "אנשים שב־1978, כש'זהו זה' הושקה, היו בני נוער, הרגישו שהם חוזרים הביתה - וגם אנחנו. אבל אני חושב שהדבר החזק ביותר הוא מה שמשדרים מתחת לפני השטח - המצוקה של הגיל המבוגר. המסר הנוסף היה 'תראו איך אנשים בגיל סיכון נמצאים פה ונותנים עבודה'".

בראבא: "וגם, זקנים משתטים זה משהו מנחם מאוד".

בראבא: "חזרנו ממלחמת לבנון הראשונה, שם מחבלים ירו עלינו מכל הכיוונים. הכדור נתקע ב'דו' של האקורדיון. זאת לא בדיחה"

גם במלחמה נזקקו לכם והתגייסתם מייד. לא פשוט להצחיק בתקופה עצובה כזו.

מוני: "בשבוע שאחרי 7 באוקטובר היינו צריכים לחזור למסך, ושאלנו את עצמנו איך אפשר, אחרי אסון כזה. אמרו לנו שדווקא עכשיו יש לנו תפקיד. שוב. הבנו שהתוכנית תשתנה קצת באופי שלה. זאת היתה עונה של כאב עצום, גם שלנו כמבצעים - ליצנים שצריכים למצוא איזו תקווה בתוך המציאות. זה היה לא קל, אבל לפי התגובות אנחנו מבינים שזה היה חשוב.

"אנחנו חוזרים בעונה חדשה בתחילת נובמבר, ושוב ננסה להיות מצחיקים, סאטיריים ומנחמים, וזה אתגר. אנחנו שמחים שיש לנו אפשרות לקחת חלק. יש מעט מאוד רגעים בחייו של אמן מבצע שבהם הוא יכול באמת לראות את העבודה שלו כשליחות. וככה אני מרגיש בעונות האחרונות".

בראבא: "האתגר שלנו הוא לשמש נחמה ולבטא הלכי רוח שונים, ללכת בין הטיפות, ומצד שני לא לוותר על ה'אני מאמין' שלנו. בעונה החדשה נחפש את הדרך לבטא את כל מה שמתרחש. איך מבטאים את זה בתוכניות של קונצנזוס?"

אני מניחה שהחלק המוזיקלי, של השירים בתוכנית, מהווה גם עבורכם סוג של נחמה.מוני: "זה אתגר אמנותי קודם כל. המוזיקה מגשרת, ובחירת השירים היא תמיד לפי המצב. כשהמצב היה גרוע, כשהחטופים היו עדיין במנהרות, לא יכולנו לחיות נורמלי. עם שחרור החטופים וחזרתם הביתה התמלאתי אושר. הרגשתי שסוף־סוף אפשר לנשום, להתחיל לתקן.

"אבל לצד האושר הגדול של המשפחות שסבלו כל כך הרבה זמן, והאושר הקולקטיבי של כולנו, שחיכינו לרגע הזה, אני לא שוכח שמשפחות החטופים, והמפגינים שבאו להזדהות איתן, חטפו התקפות קשות. לי קשה יהיה לשכוח את זה, למרות הנטייה לשמוח ולחשוב שכל חברי הממשלה תמכו בשחרור. זה ממש לא היה ככה, ואסור לייפות את המציאות ולשכוח".

בראבא: "מישהו אמר שהפכנו לעם של אויבים מוקפים במדינה. זאת תקופה שצריכים לשמש בה דוגמה: ההורים צריכים לשמש דוגמה ומופת לילדים, והמנהיגים שלנו צריכים להיות מופת, לקחת אחריות".

פרסים ושבחים, 2023-2021 | בסוף אבא צדק

• 2021 - פרס מפעל חיים ל"זהו זה" מטעם אמ"י.
• 2022 - פרס מפעל חיים ל"זהו זה" מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
• 2023 - תוארי דוקטור לשם כבוד ל"זהו זה" מטעם אוניברסיטת בר־אילן.

מוני: "אני יכול לדבר רק בשמי. ההתלהבות של הסביבה מעצם ההודעה על הבחירה בך לקבל פרס - אני לא נמצא בה. כלומר, ההתלהבות הזאת היא דבר נחמד, וזה באמת מקסים שמכבדים אותך, אבל כשאתה בתוך המקצוע יש פער, וישנו גם הגיל שחשוב בנקודה הזאת. אני רגשן ומתרגש מדברים, אבל בולם את זה איכשהו".

בראבא: "זה מצוין ליחסי ציבור ולפרנסה, ומקבלים את זה באהבה. אבא שלי היה תמיד אומר: 'אתה לא כל כך גדול שתהפוך את עצמך לכל כך קטן'. מקבלים את זה באהבה. זאת עונת הפרסים, וזה הגיל שלנו, אבל צריך באמת פרופורציה".

"זהו זה", סיבוב שלישי - המופע, 2023 | שירים נגד מיגרנות

בראבא: "השירים בשבילי הם מתנה, זה תרפויטי. אני נורא סובל ממיגרנות, ובכל פעם שאני נכנס להקליט שיר אני יוצא בלי כאב ראש. יש אלמנט מרפא במוזיקה, בשירה. והשירים במופע הזה - הם מתנה שקיבלנו".

מוני: "זה קטע שאתה מגיע, ופתאום אתה בליגה הזאת של קיסריה ובריכת הסולטן. הופענו לפני זה כצמד בקיסריות וכאלה, אבל בפורמט הזה, כשהעולם השתנה טכנולוגית, זו חתיכת אופרציה, וזה כיף לא נורמלי".

רביעיית מועדון התיאטרון, 2025 | חזרה לילדות הקדומה

בראבא: "כשהייתי ילד בנתניה לא היתה טלוויזיה, היו רק תקליטים. התקליט הראשון שאבא שלי קנה היה של רביעיית מועדון התיאטרון המקורית. אלו היו שירים מהפכניים בארץ, על רקע התקופה ההרואית והמיליטריסטית, ואני זוכר שלבחינות ולאודישנים לכישרונות צעירים הגעתי עם שיר שלהם. כך שזה ממש מחזיר אותי לילדות הקדומה, לשנים של התום והנאיביות שכולנו מתגעגעים אליהן, של מדינה בהתהוות, עם כל התקוות שהיו.

"במהלך השנים מוני עבד עם גדעון זינגר, והם נהיו חברים, וגם אני עשיתי יאצק עם יענקל'ה בן־סירא, ששאל אותי 'למה שלא תחדשו את רביעיית התיאטרון? אני גם ארצה לבוא'. באותם ימים זה נראה לי תיאורטי ואבסטרקטי, לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל להפתעתנו הקהל עובר היום חוויית התרפקות נוסטלגית בעוצמה לא מוכרת".

מוני: "צילמתי סרט עם כריסטופר ווקן ונסענו בעג'מי. בכל טעות צריך לחזור על כל המסלול מההתחלה, ואני שכחתי את הטקסט שלי באנגלית. ווקן התעצבן עלי, תקע שלט באוטו ואמר 'ריד יור ליינס!'. הוא היה נוראי. את בראבא הוא אהב"

מוני: "התגובות על המופע הזה היסטריות. בזמנו אכן יצא לי לעבוד עם גדעון, שהיה קסם כמו כל האנשים המיוחדים מהתקופה ההיא. אהבתי אותו אהבה גדולה מאוד, והיו לנו כמה שנים מצחיקות יחד".

בראבא: "כשזליג רבינוביץ', מנהל התיאטרון, התקשר אלי עם הרעיון להחיות את הרביעייה, הייתי באתונה. הדס קלדרון, המנהלת האמנותית, הפכה את זה למשהו ממשי, והבמאי אלון אופיר ידע איך לנווט את החומרים כך שיהיו רלוונטיים לימינו".

מוני: "גם המלחין רוני וייס והמפיק שוקי שצ'וב. עכשיו אני מרגיש שהכל מתיישב ואני נהנה מאוד כי בהתחלה זה עוד היה קצת מבלבל. רמי ורד כתב לנו את קטעי הקישור הנפלאים, ואנחנו חייבים הרבה פרגון וחיבוק לחברים הצעירים שאיתנו על הבמה, עידו ודור, שמצאו את האיזון הנכון להפוך אותנו לרביעייה".

פרס מפעל חיים, 2025 |  "בזכות מוני יש לי דירה"

למוני ולבראבא הוענק הפרס החודש, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, על מצוינות קולנועית ארוכת־שנים ותרומה משמעותית לחיי התרבות בישראל.

מוני: "כשצלצלו להודיע לי חשבתי שזה נחמד, אבל זה לא מפעל חיים משותף. קולנוע זה מפעל חיים אינטימי. עשינו רק סרט אחד או שניים ביחד, ובלי אף סצנה משותפת. 'כבלים', 'מסע אלונקות', ואפילו 'Deadline' ('לבנון לנצח'), עם כריסטופר ווקן, שצולם בארץ. כך שלא עבדנו יחד בקולנוע, אבל נקבל ביחד את הפרס, וזה חינני", הוא צוחק.

"להיות שחקן קולנוע זה לעבוד בזה כל הזמן, לקרוא תסריטים, לגשת לאודישנים, להשתתף גם בסרטים הלא טובים - ולא הייתי כזה. היה לי משבר גדול מאוד עם תסריטים. קיבלתי כמה נהדרים שלא רציתי, כולל 'חתונה מאוחרת', עד שפרי כפרי (סוכנת שחקנים בולטת שנפטרה ב־2019; מ"כ) אמרה לי: 'מהיום אתה לא מחליט, אתה לא יודע לקרוא תסריטים, ואתה תעשה את הסרט'. ובאמת זה היה סרט נפלא. איבדתי הרבה שנים בתעשייה, אבל אחר כך היתה תקופה נחמדה מאוד ששיחקתי בקולנוע. בזמן האחרון פחות, אבל זה כיף".

בראבא: "אני עשיתי מעט קולנוע, אבל הפיק של הקריירה שלי - ואני אוהב להשוויץ ולהתקשט בזה - הוא המועמדות לאוסקר על 'הערת שוליים' של יוסף סידר ב־2011. בגיל קטן אבא שלי אמר לי 'אתה תהיה שחקן מפורסם כמו טופול', הוא ממש הועיד אותי לזה.

"בטקס האוסקר ישבנו ליד בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, שהיו עדיין ביחד, ואני חשבתי שם על אבי ז"ל שהלך איתי 40 שנה במדבר ולא זכה לראות את הארץ המובטחת.

"השיא היה כשהאחים כהן, הבמאים מספר אחת בעולם, ראו את 'הערת שוליים' והזמינו אותי למבחן בד באולפנים שלהם בניו יורק, מול ג'ורג' קלוני, בסרט 'הקיסר'. נסעתי ועשיתי את המבחן, ובסוף זה לא הסתדר בגלל המבטא. אבל עצם העובדה שהם הזמינו אותי - זה היה אירוע. עבורי, כנתנייתי פרובינציאלי, זה היה מרגש מאוד".

מוני: "אתה זוכר את הסרט שלנו עם כריסטופר ווקן? הוא שיחק עיתונאי שהגיע לארץ לסקר, ואני מוביל אותו ללבנון בג'יפ שלי, יורים בנו ואני חוטף כדור בעין. נסענו ברחובות יפו, שאותם דימו ללבנון, ורכב גרר אותנו מלפנים בלי יכולת לעשות רוורס. כלומר, אם אתה עושה טעות בטקסט, צריך לעשות את כל המסלול מההתחלה. ואני ממש שכחתי את המילים באנגלית, ואנחנו הרי מ'זהו זה' נבנים על טעויות.

"אז עשינו עוד טייק ועוד טייק, ועוד סיבוב בעג'מי, וכריסטופר התעצבן עלי, כתב את הטקסט שלי על קאפה, תקע אותה באוטו ואמר '!Read your lines'. הוא היה נוראי. ואת מי הוא אהב מכל הישראלים? את בראבא! כי בראבא לא ניסה לדבר 'קורקטלי', במבטא, אלא דיבר כאילו פה מנתניה, ו־ווקן נהרס על זה. אני זוכר שהוא ממש מחא לך כפיים, התלהב ממך".

בראבא, אתה זוכר שהרשמת ככה סטאר הוליוודי?

בראבא: "כן. אבל עכשיו אני נזכר איפה לי ולמוני כן היה מפגש יצירתי בקולנוע, למרות שלא שיחקנו יחד. הסרט הראשון שעשיתי היה 'נישואים פיקטיביים' ב־1988. כשראיתי את הסרט לפני שהופץ חשבתי שהוא גרוע. הגעתי למפיק ואמרתי לו 'אסור שהקהל יראה את זה, זה מפגע תרבותי, אני אמכור את דירת החדר שלי בנחמני ואשלם לך את הכסף - בתנאי שתגנוז אותו'. בתגובה המפיק אמר: 'יש לי רק בקשה אחת, תזמין את מוני להקרנה ותשמע מה יש לו לומר'".

מוני: "אני הייתי הבורר. ישבתי בחדר ההקרנה לבד, כמו בהוליווד".

בראבא: "אחרי ההקרנה מוני אמר לי 'אתה הולך לקבל פרס על הסרט הזה', ואני אמרתי לו 'חשבתי שאתה חבר!"

מוני: "הוא כעס עלי נורא. אבל אמרתי לו 'אתה מצוין ואתה תקבל פרס' - ובאמת הוא קיבל על זה את פרס השחקן בפסטיבל חיפה".

בראבא: "זה אפרופו סגירת מעגל עם הפרס המשותף שקיבלנו עכשיו בפסטיבל חיפה. בעצם, בזכות מוני לא מכרתי את הדירה היחידה שהיתה לי". 

Maya19.10@gmail.com