לפני כמה שנים, "בעקבות עייפות גדולה ופגישה עם מטפלת בשם יולה", שלמה בראבא מצא את עצמו "במצב נפשי של איכר במאה ה־14", כהגדרתו. ובעברית לא יאצקית: הוא חש צורך עז להודות לכל העולם על עצם קיומו.
"הייתי קם בבוקר ואומר 'תודה' על כל דבר שעובד, לא משנה מי ומה. היה חשוב לי להיות אופטימי ולהבין שאני חלק קטן בפאזל. כמו טיפה קטנה שיוצאת מנחל זורם, נעמדת על הסלע וצועקת 'אני ואני ואני'. מי את בכלל?! תזרמי עם היתר ותגידי תודה!"
כבר בתחילת הראיון, לפני שהוא ממשיך לשייט בעננים האסוציאטיביים שלו, בראבא מזהיר אותי שהתשובות שייתן יהיו מלאות בקלישאות. "תתכונן לקבל הרבה, ותסלח לי שאני הולך להישמע כמו קלישאה, אבל בכל הקלישאות שתמצא בעיתונים שזרוקים על ספסל יש את החוכמה הכי משמעותית".
אתה וקלישאות זה לא הולך ביחד.
"אתה רואה מולך פתאום בן אדם אופטימי, ואתה לא מבין, אה? נוסף בי עוד פן, שנותן עוד צבע מחויך. אני אדם של סתירות. מצד אחד רוצה לשרוף את בית הספר, וגם שרפתי אותו פעם בילדוּת, ומצד שני הילד הטוב של השיכון. אני רוצה לשבור את הכלים, אבל חשוב לי גם מה אומרים עלי.
"כולנו רוצים למלא את הבור של החיזוקים והאהבה שלא קיבלנו. שחקנים, מהבחינה הזאת, הם במקום הנחות ביותר, רוצים שכולם יאהבו אותם. אתה מופיע מול אלף איש, ואם אחד בקהל צועק, 'בראבא, לך תעשה קקי' - אתה משותק. לא יכול להמשיך. המקצוע הנרקיסיסטי הזה הוא כולו אגו".
קבלו בתדהמה את בראבא מודל 2016. בגיל 66, האיש שאלפי קוצים היו נעוצים בישבנו הוא אדם הרבה יותר אופטימי, נינוח ושליו. לפעמים יותר מדי. את צהלות הסוסים הפרועות החליפו מחשבות קיומיות. במקום תעלולי יאצק והאקורדיון, ממלאים את מוחו ז'אן־פול סארטר ואלבר קאמי. כשאני מספר לו, למשל, על מודעת האבל שנתלתה במרחק מטרים ספורים מאיתנו, ועליה השם הדומה־באופן־מצמרר "שלמה באבא", הוא לא מתרגש ולא נבהל.
"בין מלחמות העולם, סארטר וקאמי הניפו את הדגל האינטלקטואלי של 'אלוהים מת'. המדינה שלנו הוקמה על הסיסמה 'אלוהים מת באושוויץ'. ככה גם גידלו אותי, למרות שאבא שלי בא מבית דתי.
"כשאבא שלי עלה לארץ מלודז', ניצוֹל יחיד מכל משפחתו, דיבורים על רוחניות ועל 'מה שמעבר' נראו לו פרימיטיביים. שבעים שנה אחרי, החילוניות הפנאטית עדיין פה, מתבצרת. אם תגיד 'שבת שלום' ברמת אביב, לא יבינו אותך. 'סופשבוע נעים', הם אומרים שם. שמת לב שבמקומות שבהם אומרים 'סופשבוע נעים' הדירות עולות 3 מיליון שקלים, ובמקומות שאומרים 'שבת שלום' - רק מיליון?"
אל תגיד לי ששלמה בראבא בתהליך התקרבות ליהדות.
"עשו זילות נוראה למילים 'שלום', 'אהבה', 'רוח' ו'אלוהים'. אתה אומר משהו שקשור לרוח - וזה מייד מעורר אלרגיה. מייד מקטלגים אותך. קשה לתמלל פה מסע אישי פנימי.
"המקום של הפיצול והכעס על מי שלא חושב כמוני, כאילו הוא האויב שלי, לקח אותי בעבר למקום מר וציני, וזה היה מעייף. החברים שלי בתיאטרון 'מאוכזבים' ממני. אומרים לי, 'פעם היית נביא זעם שכועס על כולם והיה כיף איתך, עכשיו נהיית גלולת אופטימיות, איזה שעמום'".
איזה מין ילד היית?
"הילד הכי תמים, מהסוג שעוקב אחרי תולעי משי. די מהר אמא שלי אמרה לי שזה לא עובד ככה, שאני חייב להצטיין, אחרת יטרפו אותי. אז הפכתי מייד ליו"ר מועצת תלמידים. שנים חייתי מהשכל, לרעת הלב.
"ההורים שלי באו מדור שהתחתן מתוך הסדרים, ולא מאהבה. לא היה מגע בבית. לא חיבקו את הילדים, לא אמרו 'אני אוהב אותך'. כל הזמן העמידו פנים ועשו הצגות לשכנים, כי מה שהיה חשוב זה מראית עין שהכל בסדר. אצל אמא שלי רגש היה סתם בזבוז. 'בזמן הזה אפשר לעשות כמה שניצלים, לא חבל?'
"גדלתי בנתניה של שנות החמישים. אמא שלי היתה אומרת לי, 'ילד, שלא תעיז ללכת לשכונה של הטריפוליטאים!'. הייתי צריך לחכות שהיא תמות כדי ללכת לשם ולפגוש את אהבת חיי, שמר".
איך אבא שלך התייחס אליך?
"לאבא יש לי געגועים. הוא היה עוף מוזר, אבל מאוד האמין בי. הוא הציל את חיי. אבא שלי היה ליצן שמח, שהיה שותה ומשתכר בחתונות, והדודים הפולנים היו מתביישים בו. הוא רצה להיות שחקן בעצמו, אבל הגשים את החלום דרכי. מגיל 4 אמר לי שאהיה שחקן.
"לפני כמה שנים, הילד התמים דפק וביקש לצאת, ומהרגע שיצא יש לי מיגרנה איומה. סתם, מיגרנה היתה לי תמיד. אנחנו חיים במקום שבו תמים נחשב לפראייר, אבל אם יש משהו שיכול לאפשר לך בסופו של דבר לפרוח - זו דווקא התמימות הזאת.
"אני יודע שאני נשמע כמו ערוץ החיים הטובים, עם כל הבולשיט הזה. אבל הידרדרתי לשם, מה לעשות. בתור מישהו שגדל בבית שבו צריך להשגיח, כי הגרמנים יחזרו עוד רגע, אני בהחלט במקום יותר טוב היום. במקום להתגעגע כל הזמן לעבר ולבנות על העתיד - אני נמצא לשם שינוי בהווה".
* * * * * * *
אשתו הראשונה, אינגריד, היתה אמריקנית ("שכנה של אלביס פרסלי"), שביקשה לשכנע אותו לחיות איתה בממפיס, טנסי, וללמד עברית בבית כנסת. כבר מקץ חודש הוא חש חנוק. "הרגשתי שאם אני נשאר שם, אני מת. אז ויתרתי על האהבה הגדולה וחזרתי לנתניה, ישראלי מורעל שכמוני".
אחרי שש שנים פגש את חמדה, התחתן בשנית והביא איתה לעולם את שני בניו - עידו (היום בן 31) ודרור (27). אחרי 25 שנות נישואים הם התגרשו, "ואז החלטתי שנישואים וילדים הם לא בשבילי, ושלבד זה הביחד החדש".
הלבד שלו החזיק עשר שנים. ב־2013, כשהגיע יום אחד להתראיין בתחנת הרדיו 'מהות החיים' של שרי אריסון, הוא פגש את שמר גאון, שעבדה בתחנה, ושכח את כל מה שהבטיח לעצמו. קצת אחר כך הם נפגשו ברחוב במקרה, ומשם הכל התחיל. הוא היה אז בן 63, והיא בת 38.
עם האישה בחייו, שמר. "בהתחלה הבנים שלי חשבו שזו מתיחה, אבל די מהר השתלבו" // צילום: גל חרמוני
"זה הקשר הכי טוב שהיה לי, הכי נכון והכי אמיתי", הוא מתמוגג. "משהו בינינו קורה בצורה מאוד נכונה ומאוד משמחת. אנחנו מחזקים אחד את השני, והיום־יום השתפר מאוד לעומת מה שהיה בעבר.
"גברים צעירים מפחדים מנשים חזקות, כי נוח להם עם הברבי המבוהלת, שאיתה הם מרגישים גבריים. לשמר יש הומור. יש מצב שהיא גלגול משודרג של אבא שלי. היא שטותניקית, וזה כיף".
יש ביניכם פער גילאים של 25 שנה, זה מורגש?
"מורגש בזיונים. סתם, אני מתכוון לזיוני השכל שלי. את בת המצווה של הבת שלנו נחגוג במגדלי הים התיכון, ואת החתונה בבית קברות ירקון. מה שצריך לקרות - שיקרה. רק שלא יכאב".
הפעם לא התחתנת.
"רק בגלל עניין טכני. היא אוהבת את החיים ושותה אלכוהול, ולא רצינו להתחתן בזמן ההריון, כי היא אמרה שאין מצב שהיא לא תשתה בחתונה שלנו".
היא מכינה בבית אוכל טריפוליטאי?
"בתוך שנתיים השמנתי שישה ק"ג. כל כך טעים האוכל, שזאת שערורייה. יש להם את העסבנה מטלוקה והמסרן מחשי - שזה שישה מטרים מעיים של פרה ששוטפים עם זרנוק של מים במכון לרחיצת מכוניות. האבא מותח את פי הטבעת של הפרה, והאמא זורקת פנימה תבשיל אורז עם כל חיה שעברה במקרה באזור. מבשלים ארבעה ימים - וזה טעים, למות. אני מתכוון פיזית למות, כי אתה לא מתאושש מזה. אגב, אתה יודע איזה חלק של הפרה הטריפוליטאים לא אוכלים? את החבל עם הפעמון".
אמך היתה מקבלת כלה טריפוליטאית מפוארת כמוה?
"אשכנזי וטריפוליטאית זה עדיין אישיו היום? תראה איך לא התקדמנו. כאילו חזרנו לימים של קזבלן. כל העולם הולך עכשיו אחורה, על אותו כדור יש לנו את טראמפ, פוטין וארדואן. זמן מצוין לארוז מזוודה ולצאת לגלקסיות אחרות. אין דבר יותר משתק מהפחד. תראה איזה פה מלוכלך יש בטוקבקים".
הם גרים ביחד ברמת אביב ומגדלים את שי, שנולדה לפני שנה וחצי - כשבראבא היה בן 65.
"ילד קטן הוא הזדמנות לתיקון עצמי. להיות עם היצירה הזו מהתחלה, יום־יום, שעה־שעה, זה תיקון עצמי ענק".
אתה קם בלילה לילדה?
"אני נשבעתי שהפעם לא אחמיץ את ההורות, ואני מתעקש לקום בלילות ולהחליף חיתולים. אם בפעמים הקודמות חיפשתי לברוח, היום אני מתעקש להיות אבא במשרה מלאה.
"החברים שלי עושים ביטוח סיעודי וכותבים צוואות, ואני דורך על צעצועים בלילה. אני לא ישן כבר שנה וחצי. בגלל הפרוסטטה אני כל שעה בשירותים, הולך על קצות האצבעות כדי לא להעיר את הבית, וטראח - דורך על צעצוע. איך עושה פרה? מוווו. תרנגול? קוקוריקו. ואיך עושה סוס? את זה אני יודע. איך אומרת ההיא מ'מעושרות'? פאן לי, פאן לי".
יש בך רגשות אשמה על האבא שהיית?
"חרטה ואשמה זה בזבוז אנרגיה. היום אני מסתכל אחורה והכל נראה לי מסע חניכה, שכל התחנות בו היו הכרחיות כדי להגיע לתחנה הזאת. את הילדים שלנו לא מעניין מה אנחנו אומרים, ולא החוגים אחרי הצהריים. מה שמשמעותי בשבילם זה המופת שהם רואים בבית, הדוגמה שאנחנו נותנים להם.
"בעבר לא הצטיינתי בזה, וכן, אני מרגיש לפעמים אשם. אני מקווה שהמופת שאני משמש להם היום יהיה תיקון גם בשבילם. לראות את אבא מקבל את עצמו, חושב שמגיע לו, נמצא יותר בבית, חי מתוך שמחה ולא מתוך פחד. אני חושב שזה משמעותי. מקווה, לפחות".
איך הבנים הגדולים מסתדרים עם האחות החדשה?
"בהתחלה הם חשבו שזו מתיחה, אבל די מהר השתלבו. הם כנראה רגילים שאבא שלהם מפתיע אותם. אגב, אם פעם חשבתי רק על הקריירה, מה כתבו עלי ומה אמרו, היום תן לי רק לערבב סימילאק".
אם הייתי אומר לך לפני ארבע שנים שאתה הולך להיות שוב בזוגיות ועם תינוקת, מה היית אומר?
"שיש יותר סיכוי שאעשה ניתוח לשינוי מין".
כששי תתגייס לצבא, אתה תהיה בן 82.
"העניין הוא לא הזמן, אלא מה עושים איתו. יש אנשים שמעבירים חיים שלמים בייאוש ובכעס של 'אכלו לי, שתו לי', כסף, פחד. מבזבזים את החיים. אני כמו בקלישאה: אם אתה חוגג כל יום כאילו הוא האחרון בחייך - הזמן לא משחק תפקיד".
עם דינה סנדרסון ב"אורי ואלה". "לא חשבתי על דני, וגם לא כיוונתי לשם" // צילום: יח"צ
הקריירה של בראבא נמתחת על פני יותר מ־45 שנים בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע. בצבא שירת בלהקת פיקוד מרכז, בשנות השמונים כיכב ב"זהו זה!" עם הדמות של יאצק, שיחק בהצגות רבות בתיאטרון, בהן "המפיקים", "הכתובה" ו"קרום", וכיכב בסרט "הערת שוליים", שעליו זכה בפרס אופיר ונסע לטקס האוסקר עם הבמאי יוסף סידר.
"היו שנים שהייתי מאוד רדוף. הייתי רץ בלילות בחלומות, והמקום היחיד שבו הייתי עוצר ונח היה על הבמה. במובן הזה המקצוע הציל את חיי, הוא היה בשבילי מקום מפלט הכרחי".
מי רדף אחריך?
"החיים בבית שלנו התנהלו כאילו הגרמנים עצרו את הרכבת ואמרו, 'יהודים, קחו הפסקה, תתרחצו, תתחתנו, תקימו מדינה - אבל ברגע שלא תהיו מוכנים, אנחנו נחזור עם הכלבים'. אמא שלי תיפקדה כאילו המלחמה לא נגמרה, וזה עבר גנטית גם אלי וגם לאחותי, שקטנה ממני בתשע שנים. עד היום אנחנו רצים ובורחים בחלומות, ולא יודעים ממה. אני חושב שכל הישראלים עדיין לא התאוששו מטראומת השואה, זו מדינה שלמה שמפחדת מהפחד".
* * * * * * *
בימים אלה הוא חוזר לטלוויזיה, הפעם בסידרת הדרמה החדשה של דינה סנדרסון ועפר סקר, "אורי ואלה" (חמישי, 20:15, ב־HOT3, וחינם ב־HOT VOD). בראבא מגלם את אורי, מוסיקאי שהוא אייקון תרבותי, שבגיל 60 נזרק אל חיי הרווקות. סנדרסון מגלמת את בתו, ולצידם ציפי שביט, לירון ויסמן, פבלו רוזנברג ואחרים.
"אני חושב שהמפיקים חשבו קודם על יוסי פולק לדמות שלי, ורק אחר כך הגיעו אלי. חשבתי בהתחלה שהדמות 'תל־אביבית' מדי, אבל ברגע שנפגשתי עם דינה ועם הבמאי, יובל שפרמן, היה קליק מיידי. דינה עטפה את כל האירוע באנרגיה מחבקת. היא המבוגר האחראי והפרטנר הכי טוב שהיה לי.
"בשבילה זאת היתה פעם ראשונה בתור יוצרת וכוכבת ראשית, והיא עשתה את זה בגבורה יומיומית על הסט, עם האנרגיה החיובית שלה. היא שחקנית וקומיקאית נהדרת".
אתה מגלם, בעקיפין, את דני סנדרסון, אביה של דינה. אתם גם בני אותו גיל.
"למרות שזה מפתה רכילותית, זה לא העניין פה. יש משהו ביוגרפי מסוים, אבל זה לא אחד לאחד. כששאלתי את דינה על זה, היא אמרה לי, 'תזרום ואל תחשוב על אף דמות. תביא אותך ואת המקום שלך'. לא חשבתי על דני, וגם לא כיוונתי לשם".
אתם מיודדים?
"מאוד. כאילו גדלנו באותו הכפר, למרות שאנחנו משני מקומות שונים לגמרי. פעם בשנה אנחנו אוכלים צהריים. הסדרה היא בסופו של דבר סיפור על אבא ובת, אובדן ותלות, ואנשים יכולים להתחבר לזה. זה גם מצחיק, עשוי כמו קולנוע".
ציפי שביט מגלמת בסדרה את אחותך, בתפקיד דרמטי שמאוד לא אופייני לה.
"ציפי עושה שם תפקיד יוצא דופן. היא ממש מרגשת ואמיתית ומפתיעה. לא אותי, כי תמיד ידעתי שהיא מולטי־סיסטם".
היה שיקול כלכלי כשהסכמת לשחק בסדרה?
"כסף זה תמיד שיקול. נדיבות היתר שלי והסכמי הגירושים מחייבים אותי לעבוד קשה. הייתי מעדיף להפליג בעולם, אבל זה יידחה. אגב, ידעת שיש הפלגות לקוטב לבני 80? שמים אותם על קרח והם שטים עם לווייתנים.
"בסוף שנות השבעים נסעתי עם חמדה לניו יורק ונכנסנו לאיזו גלריה. היא ראתה שם ציור מאוד יפה, שגרם לה לבכות. היא אמרה שהיא רוצה אותו לסלון שלנו. שאלנו כמה זה עולה, ובעלת הגלריה אמרה 16 אלף דולר. חמדה אמרה מייד שזה לא מוסרי, כי באותם ימים אפשר היה לקנות בסכום הזה חצי דירה.
"למחרת חזרנו לשם, ואשתי שוב פרצה בבכי. ניגשנו לבעלת הגלריה וניסינו להוריד את המחיר, אבל היא לא הסכימה. אז לא קנינו. לצייר ההוא קראו בסקיאט (אמן גרפיטי וצייר ניאו־אקספרסיוניסטי ניו־יורקי; ע"ס). אחרי שנתיים גילה אותו אנדי וורהול, וכעבור שנתיים נוספות הוא מת מהרואין. בהמשך, הציור נמכר במכירה פומבית ב־3 מיליון דולר. זה סיפור חיי.
בשנות השמונים, בדמות יאצק. "העניין הוא לא הזמן, אלא מה עושים איתו" // צילום באדיבות החינוכית
"לשמחתי, אני בר מזל ותמיד היו לי הצעות בשפע. בשנים האחרונות נפתחה לי הצ'אקרה של ההצלחה, ואני כל הזמן מקבל הצעות. יש לי תוכניות לשנים קדימה. עשיתי חשבון שבגיל 74 תסתיים המשכנתא. זה אופטימי, לא?"
אתה עדיין הולך לאודישנים?
"עשיתי אודישן לסרט של האחים כהן 'יחי הקיסר!', שיצא השנה. נבחנתי לתפקיד של פרופ' הרברט מרקוזה, הגורו של השמאל באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. זאת היתה מחמאה שהזמינו אותי בכלל.
"האודישן היה מול המלהקת של האחים כהן, וזה היה מאוד מרגש ולא רע, אבל בסופו של דבר הם לקחו שחקן אמריקני, שמדבר אנגלית טוב יותר ממני".
התאכזבת?
"כן. אבל ממשיכים הלאה".
חולם עדיין על קריירה בינלאומית?
"היום ממש לא. כל עניין הקריירה נרגע באופן משמעותי. מסתבר שהדברים הפשוטים - להכין סלט, להחליף חיתול, לקרוא סיפור לילדה וסתם לשבת במרפסת - הם הכי יצירתיים. אתה מחפש בכל העולם, ובסוף זה נמצא בחצר הבית".
* * * * * * *
את סיפור חייו, מינקות ועד היום, מגולל בראבא במופע יחיד וירטואוזי ומרגש, שהוא מעלה בכל רחבי הארץ. הביקורות היללו את ההגשה הכנה והחשופה, וכתבו שהוא "נוגע וחודר ללב".
"לפני עשר שנים, כשהייתי בניו יורק, הלכתי לראות את בילי קריסטל במופע יחיד, שבו הוא חושף את עצמו, כמו על ספת הפסיכולוג, ומציג את האלבום המשפחתי. באולם היו 3,000 איש בכל הגילאים והצורות, וכולם עברו חוויה אישית מאוד חזקה, וגם לא הפסיקו לצחוק.
"זה נתן לי השראה. כל החיים שמתי מסיכות בתיאטרון והתחבאתי מאחורי שפם ואקורדיון. במופע הזה אני מספר בפעם ראשונה את כל האמת, בגוף ראשון. זה הערב הכי מצחיק והכי אופטימי שעשיתי, ובסוף הקהל לא רוצה ללכת הביתה. אנחנו מבלים ביחד עוד שעה באולם, מחליפים חוויות ועושים סלפי.
"אני חולם את המופע הזה כבר עשרים שנה, ומי שגרמה לו לקרות זו שמר. היא הכותבת הכי מקצועית ומצחיקה שפגשתי. היא גם ביימה את הערב".
איך היה לעבוד איתה?
"אני קצת נודניק ואיטי, בורח להפסקות, והיא מאוד יעילה ומעשית. כשעבדתי עם אחרים, הייתי צריך תמיד להתפשר ולהסביר את עצמי. איתה זה קולח".
לא תעשה שוב משהו עם מוני מושונוב?
"אני מאוד מתגעגע לעשות משהו איתו. דיברנו על שלוש נשים בחיי? אז מוני הוא האישה הרביעית. אנחנו שומרים על קשר ומתכננים לעשות בקרוב קאמבק ביחד. אין עדיין תאריך. יש גם דיבורים מתקדמים ומעשיים על איחוד של 'זהו זה!'. לדעתי זה יקרה ב־2018".
בראבא, השבוע. "פעם בחודש, בחצות, אני הולך לרקוד במועדון בתל אביב" // צילום: אריק סולטן
סאטירה בסגנון "ארץ נהדרת" מעניינת אותך?
"'ארץ נהדרת' זה מקום מרתק, ואם יפנו אלי, אראה בזה מחמאה ואבוא בשמחה. ברגע הזה אני מסוחרר ממופע היחיד שלי".
מה דעתך על מה שקורה בטלוויזיה המסחרית?
"הרייטינג הביא אותנו למקום מפחיד. לא סתם בן־גוריון סירב לאפשר טלוויזיה מסחרית. הוא אפילו אמר שטלוויזיה בצבע תביא חורבן תרבותי.
"ביום הדין, כשיעמדו למשפט על מה שקורה פה, הטלוויזיה המסחרית תהיה הראשונה שתצטרך לתת את הדין. טלוויזיה צריכה להישאר ממלכתית, ושינהלו אותה אנשי חינוך. אם הדבר החשוב הוא רייטינג, אתה יורד ויורד עד שאתה הופך לחתיכת אשפה".
ואת זה אומר שחקן שהשתתף ב"רוקדים עם כוכבים".
"נכון, אני מאוד אוהב לרקוד, ורציתי לראות מה קורה מאחורי הקלעים של תעשיית הריאליטי. זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. כל הזמן הסיתו את הפרטנרית שרקדה איתי לעצבן אותי, שתרד עלי ושתוציא ממני וידוי סקופ. רצו לקחת אותי לקבר של הוריי ולחדר השינה שלי. הרגשתי שעניין אותם רק הצהוב, וזאת הסיבה שהלכתי משם מהר".
אתה עדיין רוקד היום?
"היום אין איפה לרקוד בכיף בתל אביב. הכל זה צעירים וטראנס. פעם בחודש, בחצות, אני הולך לרקוד ב'לימה לימה' בתל אביב, שם יש את המוסיקה הכי טובה".
אתה רואה טלוויזיה?
"אני גרופי של תוכניות על היטלר. לא יכול להירדם בלי הפיהרר. ראיינו עכשיו ב־BBC את הבן של רופא המשפחה שלו בווינה, והוא סיפר שהיתה לאדולף גמילה נוראה מחיתולים, ושזה מסביר הכל. רופא אחר סיפר שהיה לו רק אשך אחד, וכל השאר היסטוריה".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו