המבורגר וצ'יפס בקפיטול: האם מזון מהיר הביא את טראמפ לשלטון?

בינואר 2019 ניצחה נבחרת הפוטבול של אוניברסיטת קלמסון באליפות ארה"ב למכללות. הם הוזמנו לארוחה המסורתית בבית הלבן, אך כאן ציפתה להם הפתעה, ובמקום ארוחת שף כמקובל הם מצאו עצמם מול שולחנות עמוסים לעייפה בהמבורגרים וצ'יפס מכמה רשתות מזון מהיר. "אני חושב שזה אוכל נהדר", הכריז נשיא ארצות הברית (דאז, וגם היום) דונלד טראמפ, "זה אוכל אמריקני אמיתי".

הסצנה הזו, של הנשיא האמריקני מול הררי מזון מהיר בלב הסמל הלאומי, לא היתה רק גימיק תקשורתי. היא היתה הכרזה - מודעת או לא - שמזון מהיר לא רק ערב לחיך של נשיא אמריקני ספציפי, אלא הוא חלק מהותי מהזהות האמריקנית.

משמן המנועים לשמן של ההמבורגר

כדי להבין כיצד תרבות המזון המהיר, הרוח האמריקנית והרוח של טראמפ כרוכים זה בזה, עלינו לחזור לשנת 1940; ליתר דיוק, לסן ברנרדינו בקליפורניה, שם פתחו האחים מוריס וריצ'רד מקדונלד דוכן המבורגרים צנוע שהיה עתיד לשנות את פני התזונה האמריקנית לצמיתות. הם לא המציאו את ההמבורגר, אבל במקום זאת הם יצרו דבר-מה חשוב ומשמעותי יותר: את מערכת המזון המהיר. השיטה שפיתחו הביאה את עקרונות פס הייצור ממפעלי המכוניות של הנרי פורד, ויישמה אותם במטבח התעשייתי. העובדים אינם נדרשים להבין באוכל או לרכוש מיומנות קולינרית כלשהי, אלא פשוט לעשות פעולה אחת מונוטונית לאורך משמרת שלמה.

ואכן, כאשר ריי קרוק, איש מכירות מאילינוי, הגיע לביקור במוסד של האחים מקדונלד - הוא לא ראה רק דוכן המבורגרים, אלא את עתידה הקולינרי של ארה"ב. בתוך עשור, הוא הפך את מקדונלד'ס לאימפריה ששינתה את האופן שבו אמריקנים אוכלים, וגם את האופן שבו הם חיים, נוסעים, עובדים וחושבים.

מקדונלד'ס היה מקום לאכול בו, אבל גם סמל לזמינות, למהירות, ליעילות ולשוויון. כל אמריקני, עשיר או עני, היה יכול לקנות אותו המבורגר, באותה האיכות ובעלות נמוכה. החלום האמריקני, מוגש בזול, באריזה חד פעמית.

לשחק באולינג לבד

בספר שיצא בשנת 2000 בשם "לשחק באולינג לבד" (Bowling Alone) מציג רוברט פאטנם, סוציולוג מאוניברסיטת הרווארד, כיצד החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להתפורר בארה"ב הקשרים החברתיים, האמון ההדדי, המעורבות האזרחית והטקסים הקהילתיים המשותפים. אמריקנים הצטרפו פחות לארגונים אזרחיים, השתתפו פחות בישיבות ציבוריות, התנדבו פחות, פגשו פחות את שכניהם ובילו פחות ופחות זמן עם משפחותיהם. פאטנם התמקד במשחק הבאולינג באולמות, ומצא שאמנם אמריקנים משחקים יותר כדורת, אבל ממעטים לעשות זאת בחברותא או בליגות; הם משחקים לבד.

מדוע השתלטה הבדידות על הבאולינג? פאטנם מציע הסבר מורכב שכולל שינויים בשוק העבודה, התפשטות הפרברים, עליית הטלוויזיה ובעיקר שינויים בין-דוריים. ראוי להוסיף להסברו גם את תרומתה של התרבות המזון המהיר להרס המרקם החברתי האמריקני. ארוחות במסעדות מסורתיות, ואפילו ב"דיינר" האמריקני הזול, כללו לפחות אינטראקציה חברתית מינימלית דוגמת ישיבה ממושכת עם צלחות וכלי הגשה, שיחות עם עובדי המסעדה ואפילו פטפוט קצרצר עם הסועדים בכסאות הסמוכים.

אלא שכניסת המזון המהיר ביטלה את כל אלה. הארוחה הפכה לפעולה פונקציונלית, מכנית, אינדיבידואלית לחלוטין. המזון המהיר מבטל את הייחוד בחוויה האישית והקהילתית: אין בו מקום ליצירתיות קולינרית או לידע מעמיק בבישול, וגם קשה לזהות בו נקודות שעשויות לחבר את הסועד למקום נתון או לאנשים שחיים בו. קניית המבורגר בצומת גולני אינה שונה מהותית מקנייתו בליבה של פריז; בשני המקרים אין תחושת טקס או חום של קהילה - רק מהירות, נוחות וקלוריות, לרוב נטולות ערך תזונתי. 

הטעם המוכר והטוב?

וכאן נכנס לסיפור דונלד טראמפ. נדמה שנשיא ארה"ב לא רק מעדיף מזון מהיר, אלא שמזון זה מגדיר נדבך חשוב בזהותו ובתרבות שהביאה אותו לשלטון. 

לפי עדויות מנהלי הקמפיין שלו, קורי לוונדובסקי ודייויד בוסי, התפריט במטוס הנשיאותי מורכב בעיקר ממזון מהיר. ארוחה טיפוסית של טראמפ, כך הם מספרים, כוללת שני ביג מק, שתי מנות של אצבעות דגים מטוגנים ומילקשייק שוקולד. טראמפ נוהג להסיר חלק מהבצק בפיצות שהוא אוכל, אבל על הדגים המטוגנים, הרוטב המתוק או המילקשייק אינו מוותר לרוב. 

אז מדוע טראמפ, מיליארדר שיכול להגיע לכל שף בעולם, ולהזמין שולחן בכל מסעדה, יוקרתית ככל שתהיה, בוחר שוב ושוב במזון מהיר? בראיון שערך איתו אנדרסון קופר, סיפק הנשיא מעין תשובה: "אני אדם מאוד נקי. אני אוהב ניקיון, ואני חושב שאתה במצב טוב יותר כשאתה הולך לרשת מזון מהיר מאשר למקום שבו אתה לא יודע מאיפה האוכל מגיע. יש סטנדרט מסוים".

ואם ננסה להמשיך בכיוון הזה, נוכל לשער שמזון מהיר עונה גם על צורך נפשי מסוים של הנשיא - צורך בשליטה, בפשטות ובביטחון מפני הלא-צפוי.

נימוק נוסף שהעלה טראמפ לחיבתו למזון מהיר היא חשש מהרעלות, שבגינו הוא מעדיף מקומות שבהם איש לא יידע מראש על הגעתו, ולכן לא יוכל להחדיר למזונו רכיבים מזיקים. קשה להחמיץ את האירוניה: כדי להימנע מהרעלה, טראמפ בוחר לאכול מזון אולטרה-מעובד עתיר שומנים רוויים, מלח, סוכר וכולסטרול - לא בדיוק פצצת בריאות, אבל אולי עדיף הרעל שאתה מכיר.

שארית התום באריזת קרטון

מעבר לפסיכולוגיה האישית של הנשיא, יש כאן אלמנט תרבותי עמוק יותר. טראמפ לא רק אוכל מזון מהיר, אלא לעיתים לא מהסס "לדגמן" אותו. בתחילת כהונתו הראשונה התפרסמה תמונה שלו במטוסו הפרטי, אוכל עוף מטוגן מרשת מזון מהיר בעזרת סכין ומזלג. נוכל לשער שלא במקרה התגלגלה התמונה לתקשורת, וכך גם במקרה של אירוח הספורטאים בבית הלבן, באותה ארוחה על טהרת המזון המהיר. בשני המקרים מדובר באמירות פוליטיות מחושבות היטב, שנועדו לשלוח מסר ברור: אני אחד מכם.

בזכות המזון המהיר, המותג "טראמפ" יכול להפגין עושר אקסטרווגנטי ועדיין להיתפס כאחד מהחבר'ה. זאת בניגוד לאליטות הדמוקרטיות, שיעדיפו מן הסתם לאכול סלט, קינואה מונבטת או בשר שגודל בתנאי חופש

רוס שרייפר, אסטרטג רפובליקני ויוצר פרסומות, ניסח זאת בצורה מושלמת: "אין דבר יותר אמריקני ויותר עממי מאשר מזון מהיר". זה הייחוד, ההצלחה והגאוניות של המותג "טראמפ", שיכול להפגין עושר אקסטרווגנטי ועדיין להיתפס כאחד מהחבר'ה, אליטה ואנטי-אליטה בנשימה אחת. המזון המהיר משחק כאן תפקיד ברור: לסמל את האותנטי, לבטא את האמריקניות הטהורה, הפשוטה, של מעמד הפועלים - בניגוד לאליטות הדמוקרטיות, שיעדיפו מן הסתם לאכול סלט, קינואה מונבטת או בשר שגודל בתנאי חופש. או כמו שאמרה מנהלת הקמפיין של טראמפ ב-2016: לא תתפסו את הילרי קלינטון אוכלת נגיסי עוף.

לאן הלכה הקהילה?

המזון המהיר אינו רק סימפטום לשסע החברתי בארה"ב, אלא גם אחד מהגורמים לו. בספר משנת 2017, "אומה אחת אחרי טראמפ", טוענים המחברים שהירידה בלכידות החברתית היתה זרז משמעותי לעלייתו של טראמפ. לדבריהם, רבים ממי שנתנו לו את קולם בקלפי עשו זאת מתוך אותה תחושת ריקנות, וכמיהה לסולידריות ולקהילה, שהרגישו שאבדה להם.

הפרדוקס הוא שהמזון המהיר שטראמפ כה אוהב מייצג דווקא את ההיפך מקהילתיות: הוא מסמל חוסר אמון באחר ואולי אף פאניקה מנוכחותו של הזר. אדם שאוכל במסעדת מזון מהיר, לא צריך לסמוך על איש ולא להכיר איש: לא את הטבח, גם לא את העובדים.

בעולם שבו האמון ותחושת ה"ביחד" נשחקים, פופוליסטים יכולים לשגשג - שכן הם מבטיחים "להחזיר את אמריקה לגדולתה". אך האם לא מדובר בגרסה נוספת של אותו אינדיבידואליזם, שיצר את הבעיה מלכתחילה? במובן זה, טראמפ הוא ביטוי נאמן ותוצר של תרבות המזון המהיר. שניהם מבטיחים יעילות ושליטה, אך לגבי המזון המהיר אפשר לומר בוודאות שהתוצאות המתקבלות מהניסוי הגדול הזה בבני אדם עלולות להיות הרות אסון. 

הקליפה הריקה

התמונה שבה פתחנו, של נשיא העומד בגאווה מול אריזות מזון מהיר בבית הלבן, מסמלת את סופו של רעיון הקהילה האמריקני. במקום ארוחה שבה אנשים יושבים יחד, מדברים, מחליפים רעיונות ובונים קשרים, נותרנו עם ערימות של קרטון, שנראות כלפי חוץ כביטוי לשפע אך בסופו של יום מייצגות ריקנות. כשהאמריקני מסיים לאכול, נשארת אחריו בעיקר אשפה בלתי ניתנת למיחזור, שאין בה זיכרון, חוויה משותפת, טקס או חיבור.

וזו הטרגדיה: הביוגרפיה של המזון המהיר חופפת במידה רבה לביוגרפיה של התרבות האמריקנית, תרבות שבה האוכל, הפוליטיקה והחיים החברתיים הפכו למוצר שאפשר לצרוך במהירות, לבד, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות ארוכות הטווח. ובתרבות כזו, גם הדמוקרטיה עלולה להפוך למשהו שאפשר לקנות, לבלוע ולזרוק, בלי מחשבה שנייה.

*תודותיי לעמי לזר, סטודנט לשעבר, שכרגיל ממשיך לאתגר אותי בשאלות ורעיונות ובהם הזיקה בין טראמפ למזון מהיר