הילה רוח: "הנטייה להיסטריה עוברת אצלי בתורשה, הייתי מסתדרת בלי"

1. מהו הזיכרון הראשון שלך?

"אני עם אמא שלי בבית שלנו בטבריה, מסתכלות מהחלון על החלון של הבית ממול. בין הבתים יש עצים וכביסה. אמא שלי מזמזמת 'דוגית נוסעת'. אני זוכרת את התחושה, שאני מצד אחד הכי מוגנת ומצד שני קולטת שיש עוד עולם שלם וזר בחוץ".

2. דבר אחד שלקחת מההורים?

"דרמה! טמפרמנט גבוה, הומור עצמי, תושייה, אגו. הייתי מסתדרת עם פחות נטייה להיסטריה שעוברת אצלנו בתורשה".

3. הדבר האחד שלא לקחת מההורים?

"הם לנצח יהיו בעיניי האנשים הכי חרוצים, מסורים לפרטים, מתגברים על משברים. הייתי רוצה לקחת מהם יותר מזה. יש בהם חוזק וחוסן שהלוואי עלי". 

4. מי האדם שהכי השפיע על חייך?

"כרמית! אחותי הגדולה. ממה שמספרים במשפחה, היא ממש הזמינה את הקיום שלי. היא די לימדה אותי הכל - מערכים ומוסר ואיזה בנאדם להיות, ועד איזו להקה הכי מגניבה כרגע. הרבה ממי שאני זה בזכותה, כולל הסגידה לרוקנרול".

5. מתי ידעת מה תרצי להיות בחיים?

"נראה לי מתישהו בפעמים הראשונות ששרתי על במה לייב, התמכרתי. זה קרה באיזה טקס בבית ספר. סביר להניח שזה היה 'שמע ישראל אלוהיי' או 'מקיץ אל החלום' - נשבעת. לא הייתי טובה במיוחד, אבל הרגשתי וואו, כאילו עשיתי את הדבר הכי חשוב ומסוכן בעולם. לא האמנתי כמה זה מסעיר מצד אחד וצלול ונקי מצד שני. לשיר זה בעצם לחוות תחושה מאוד חזקה של הווה, כלום אחר לא קיים, רק זה. ונראה לי שזה מהמקומות השקטים היחידים שיש לי בתור יצור עם הלך מחשבה די כאוטי".

6. הרגע שבו אמרת לעצמך – "וואלה, הצלחתי?"

"זה דבר שקורה בכל מיני רגעים ספציפיים: קהל צורח מילים של שיר שיצא לפני כמה ימים. קהל מחזיק שלט עם מילים של שיר שעדיין לא יצא! (שמעו באיזו הופעה אזוטרית). כל פעם שאני עולה לבמה בבארבי. כל פעם שמקבלת איזו הודעה בפרטי. זה ששירים שלי נכנסים לחיים של אנשים, זה דבר אדיר".

7. מהו הכישלון האחד שהכי השפיע על המשך דרכך?

"זה מוזר להגיד, כי בהמשך החוויה שם ממש השתנתה, אבל המפגש הראשון עם בית ספר רימון היה קשוח מאוד. הייתי הכי לא מובנת והכי אבודה בתוך כל האנשים האלה שמבחינתי עושים הכל יותר טוב ממני, כולל את הדבר הבסיסי - לרצות ולחלום.

נכנסתי למין מוד קיצוני של צורך להוכיח, של להאכיל את האגו והקנאה, אבל למזלי זה היה ממש חשוב בשבילי. התחלתי לרוץ קדימה בלי לראות בעיניים, וברמה היצירתית זה פתח לי את הלב ואת הקשב לעולם. זה גרם לי להילחם בשביל עצמי, שזה דבר משונה לייחס לאמנות, אבל לפעמים צריך מאגרים של כוח ולדעת איך להשתמש בו כדי ליצור ולזוז מהמקום. יש לציין שלפעמים צריך סתם להרפות ולנוח. אפילו להתעצל".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?

"ביום שעברתי לדירת שותפות הראשונה שלי בתל אביב, ביוחנן הסנדלר, עברתי גם ליד בר קטן (הצימרמן) ברחוב ברנר - ונכנסתי. ישבתי לבד, והברמן היה בחור חמוד שהכרתי יומיים קודם ברימון. ואז מתיישב בצד השני של הבר חייל במדים - קוסטה קפלן. חמוד. אחרי כשש שנים התחלנו לנגו יחד, ואחרי שמונה שנים נהיינו זוג, ועדיין, טפו טפו. היה שם משהו במבט, כזה 'היי, נראה לנו שזה שייך, נתראה בהמשך'".

9. מי האדם ששבר לך את הלב?

"הכלב שלנו המלך - איין - קיצור של איינשטיין - שלא מזמן עזב את העולם הזה. בחיים לא אהבתי כל כך חיה. הוא וקוסטה נכנסו לחיי יחד (הוא אפילו נוכח בהקלטות של 'רופאה במערב'), וזה היה לנו הכי הכי קשה להיפרד ממנו. עשינו המון טקסים, הכנו לו אוכל מטורף, השמענו לו רגאיי (קוסטה קרא איפשהו שזה מרגיע כלבים - זרמתי), לקחנו לפארקים אהובים עליו ולים, ובכללי היינו איתו כל הזמן כשהיה חולה. איזה דבר מוטרף זה חיות, הכי מרגשים, הכי מצחיקים, הכי חייזרים שמסתובבים פה".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?

"משפחה משלי וחברים שעפים עלי, אלבומים ביג, עוד אמנות. תמיד הרגשתי שהתבטאות בשירים היא הכי מתאימה לי בתור אדם חסר סבלנות שרץ מדבר לדבר מאוד מהר. הייתי רוצה להשאיר אחרי אולי גם ביטוי יצירתי שדורש יותר מחויבות, נגיד להצליח לכתוב תסריט או ספר. זה מרגיש עוד רחוק, אבל מסקרן אותי מאוד".

11. מה התפקיד שלך בעולם הזה ובחיים האלה?

"התפקיד שלי אולי הוא להקשיב או להסתכל. אני מרגישה שאני טובה בזה, בלראות ולהסתקרן על יופי ועל סיפורים ומחשבות והדרכים של החיים האנשים והעולם. אני גם אוהבת לצחוק. לא יודעת אם זה תפקיד, אבל אני מביאה את זה טוב".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו במיוחד על חייך?

"הספר האהוב עלי כרגע הוא 'שעת הכוכב' של קלאריס ליספקטור. חבר המליץ לי וקלע בול. סופרת יוצאת דופן, כשקראתי הרגשתי שמצאתי חברה גאונה ומשונה. להיעצר על משפטים ולתת להם להיספג. זה ספר שהשפיע מאוד על האלבום החדש שלי, ובכללי על תפיסת החיים ותפיסת הזמן".

13. יש אלוהים? ואם כן - מה מערכת היחסים שלך איתו?

"יש אלוהים, אחושרמוטה יש. תמיד הרגשתי, אין דילמה. קשה לי להגיד מתי גיבשתי דעה, זה מין דבר מובנה, נטול שאלות או סיבוכים. לא יודעת בדיוק מה זה, אבל יש מושא קיומי. הוא שם, אני לא לבד. אני מדברת איתו על בסיס יומיומי. לפעמים פחות, וזה מוזר".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?

"לצערי הרב, האייפון שלי. אני לא קשורה כל כך לחפצים, אין לי הרבה ציוד. אבל שומרת יומנים ומחברות בארגזים ששנים עוברים איתי מדירה לדירה, ולא רואה דרך אחרת. אני וקוסטה שני כותבים עם המון מחברות. מתקרב הרגע שנצטרך מחסן".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

"על הפעמים שלא באתי להפגנות מעצלות, מעייפות או מייאוש. זאת התקווה של המקום הזה, והדבר הכי חשוב וגדול שקורה פה, ויש עוד דרך ארוכה".

כמה קטנות

אם לא ישראל – איפה?

"כפר ליד איזה חוף בים התיכון".

אם לא עברית – איזו שפה?

"ספרדית. אנגלית גם סבבה. אני יודעת קצת לדינו".

אם לא הילה – איזה שם?

"פאק, אין לי מושג. מוזר לי מבחוץ לחשוב שאני הילה, אבל לרוב לא שמה לב... רוב החברים קוראים לי בשמות אחרים. המכובד ביניהם - הילל".

לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?

"נראה לי שאם יש לי טלפון עם קצת סוללה וקונסילר, אני טייט".

מדד האושר האישי?

"בכללי גבוה".

* הילה רוח (40) תופיע עם המופע "Strings" ותארח את אסף אמדורסקי ב-6.11 במוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת פסטיבל תל אביב, פסטיבל חדש של עיריית תל אביב יפו