"פוס" אני מבקש. מכירים "פוס"? זוכרים? תורת המשחקים היא עולם קסום ומלא השראה שאפשר ללמוד ממנו הרבה. אני לא מתכוון לתחום המתמטי החמקמק ההוא, זה שזיכה את ישראל אומן בפרס נובל, אלא לתורת המשחקים כפשוטה. למערך הקסום שעומד ביסוד אחד המרכזיים ומרבי העונג שבחיי אנוש: משחקים. מערך שלם, מומצא ומדומיין, מעשה ידי אדם, שכורך תעתועי היגיון עם יצר תחרות ובניין עולם חדש שבתוכו כללים וחוקים.
ובעניין הזה, יש הבדל גדול בין עולם המשחקים של המבוגרים לעולם המשחקים הטבעי יותר והספונטני יותר של ילדים, אלה שהמציאו את הענף והמבוגרים רק באו בעקבותיהם. עולם המשחקים של המבוגרים מתאפיין בחוקיות יתר ובשמרנות יתר. הם בסך הכל מעתיקים את כללי החיים הנוקשים שהם רגילים אליהם אל עולם דמיוני מומצא שהם מייסדים. מה שיוצא הוא עולם דל וחסר השראה. הילדים, לעומת זאת, משחקים בצורה עמוקה הרבה יותר: הם מתירים לעצמם לנסח את הכללים תוך כדי תנועה, ובהתאם לכך הופך המשחק להיות עשיר הרבה יותר.
מיום עומדי על דעתי, אני אחוז קסם והתפעלות מן הדינמיקה של המצאת החוקים תוך כדי משחק אצל ילדים. אני מת על ה"פוס", אותה הכרזת פסק זמן חד־צדדית שמשום מה מחייבת את כולם, משום שמקורה לא בעברית. אני משוגע על ההכרזות ששואבות את סמכותן מכך שהן נאמרות במלעיל ובמנגינה: "כאדור הארץ", "חוט בארזל", "נגעתי בא־דום", וכן על זו הדרך. אין שום תוקף לאמירה סתמית: אני ראשון במקלחת. אבל אם היא נאמרת במלעיל ובמנגינה ("ראשון במקלאאאאחת!") - היא מקבלת תוקף של הלכת בית משפט עליון. שלא לדבר על כך שהרגע הכי מרגש ובעל משמעות בטאקי הוא "שנה כיוון". קורים דברים בעולם המשחקים.
אני לא מהמיואשים, ולא מאלה שחושבים שהכל אבוד. אני בהחלט מאמין שכל מה שקורה הוא חלק מתהליך, ושהתהליך הוא טבעי ונורמלי אבל כואב מדי. אני מאמין גמור בכוח הריפוי הטבעי שנטוע עמוק כל כך בלב האנושות, ועוד הרבה יותר בלב הישראליות, ועוד יותר מזה בלב ליבו של העם היהודי - אבל לא רוצה להסתמך עליו. אני רוצה להאיץ אותו ולזרז אותו. לתת קצת סטרואידים במקום להשתמש בתרופות רגילות, איטיות. ולכן צריך לסגל את היכולת החד־פעמית, הילדית, לשנות את כללי המשחק.
להגיד פוס, להגיד חוט בארזל, לגעת בא־דום. לשחק אחרת. אם יש דבר שעורר תקווה בשנים המיאשות האלה, היה זה הפעמים הבודדות שבהן אנשים ומנהיגים ועיתונאים וצייצנים התבטאו באופן שונה מזה שהיה צפוי מהם. לא מדובר בחציית קווים או שינוי קיצוני. סתם, שורה קטנה שאומרת: אף שאני חושבת כך וכך, ראוי לשבח את זה וזה. אלה היו קרני אור לא כי הן בישרו שלום ואחדות, אלא כי הן סיפרו שיש סיכוי לכך שהמשחק ישתנה ושאנשים ייצאו מקיבעונותיהם.
זוכרים את פיסות הזמן האלה, השמחות והעצובות, שבהן ליום או ליומיים נרשם קונצנזוס סביב משהו? רגע אחרי האסון, כשחטופים חזרו, אחרי הפעולות ההרואיות בלבנון ובאיראן. זה היה קסום, משום שזה אמר שאפשר לשחק גם אחרת. אומר זאת כך: הרעיון להישאר בעמדה ובדעה ובמחנה ובשבט ולסגל את היכולת לקבל או לשמוע דעה שכנגד הוא יפה ונאצל, אבל בנקודת הזמן הזו - לא הגיע הזמן למחשבה קצת יותר רדיקלית? אולי לזנוח את המחשבה המקורית, את העמדה המסורתית, ולשבור אותה?
אחרי כל פרק בסדרת האימה שישראל חיה בה, הדבר הכי מייאש הוא ההתארגנות המחודשת של כל השחקנים על הלוח באותן המשבצות בדיוק. זה קורה כל כך מהר, עד שהמחשבה היחידה שעוברת לי בראש ביום שאחרי המלחמה היא שאולי, במקום לשאוף שהשחקנים יתייצבו על משבצות אחרות, צריך להעיף את לוח המשחק לעזאזל ולשנות את הזירה מבסיסה.
דמיינו פוליטיקאים שאומרים: אני רוצה לבחון מחדש את עמדתי. דמיינו אנשי צבא שפועלים בניגוד לתפיסות מוסכמות, לא כי הן לא נכונות, אלא סתם כדי להתחיל משחק חדש. דמיינו ראשי ישיבות שלא חוזרים על אותן מנטרות, אלא בוחנים אפשרויות חדשות. דמיינו מפגין שבוחן את האפשרות לא להפגין. דמיינו עולם ישן עדי היסוד נחרימה.
צריך לקרות משהו גדול, שישנה סדרי עולם. שיתחיל משחק חדש. השעה כשרה לכך והארץ המדממת כשרה לכך, ואין הדבר תלוי אלא בנו. פוּס אני מבקש. שנה כיוון אני מבקש
בתחילת השבוע כתב לי חבר שלי על תוכנית שהוא רוקם, שלפיה כל הערוצים ישדרו מאולפן משותף את שובם של החטופים, בלי פוליטיקה בכלל. דמיינו עולם פסיכי שבו אני לא כותב לו בתגובה: "חמוד. חג שמח!". דמיינו, דמיינו.
והאמת? זה יכול, כאמור, לקרות גם ככה. באמת שזה יוכל לקרות גם עם כללי המשחק הקיימים, אלא שזה גם כואב מאוד, וגם גוזר בהכרח על בני גילי לא לחזות בתיקון, או לחזות בו במיטה סיעודית ולקבל הסברים בפיליפינית על מה שקורה. לא חבל?
צריך לקרות משהו גדול, שישנה סדרי עולם. שיתחיל משחק חדש. השעה כשרה לכך והארץ המדממת כשרה לכך, ואין הדבר תלוי אלא בנו. בכולנו. פוס אני מבקש. שנה כיוון אני מבקש. אתחול אני מבקש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו