עינב צנגאוקר ב"הפטריוטים"? הטלוויזיה שאחרי המלחמה

המלחמה הזאת הסתיימה בדיוק כפי שהיא החלה. בשעות אחר הצהריים של יום שני האחרון, זמן קצר אחרי נאום הניצחון של טראמפ במליאת הכנסת וחיבוקי החטופים האחרונים שהתאחדו עם משפחותיהם, בערוץ 14 סגרו את רצף השידורים וחתכו למסך כחול וסטטי עם כיתוב גדול שמבשר ״חג שמח!״, על רקע ספר תורה בגוון אפור. בתחתית המסך הוסיפו הבטחה לשדר הנחיות חירום בעת הצורך.

זה היה מסך פחות צבעוני ופחות חגיגי מאותו מסך כחול מקושט של שמחת תורה, ששודר בערוץ לאורך השבת של 7 באוקטובר 2023 ושנחקק לעד בזיכרון הלאומי של הטרגדיה. שנתיים חלפו מאז, ושוב - אותו מסך כחול חגיגי בישר לצופי 14 את מה שחשוב לדעת. הוא היה שם כשחמאס טבח בתושבי העוטף, והוא חזר אלינו כדי לקטוע את חגיגות הניצחון המוחלט ואת הדיווחים על הפסקת האש. לפחות הפעם באמת היה חג שמח.

מה זה אומר בכלל? האם הטלוויזיה הישראלית השלימה מעגל וחזרה למקום שבו היתה ב־6 באוקטובר? או שהיא התבגרה, למדה, הפנימה והשכילה - וכעת תצא לדרך בריאה וחדשה ביום שאחרי המלחמה?

החיים כסרט אימה

אומרים שהמלחמה הארוכה בתולדות המדינה הגיעה לסופה. היא שודרה אצלנו במשך שנתיים 24/7 על גבי ארבעה ערוצי טלוויזיה, והיתה כל כך ארוכה עד שנולד לנו במהלכה ערוץ חדשות חמישי. גם בעולם סיקרו אותה באדיקות לאורך כל התקופה. לכאורה, היא היתה המלחמה הכי משודרת בהיסטוריה. לפחות ככה היא התחילה.

מחבלי חמאס פרצו את הגדרות חמושים במצלמות גו־פרו, ותיעדו רציחות וחטיפות מכל זווית במטרה להפיץ אותן לעולם, כאילו החיים הם סרט אימה שובר קופות. אדוה דדון חילצה צעירים מפוחדים מפאתי מסיבת הנובה, דני קושמרו חילץ עדויות מנצורים בממ״דים בעוטף שהתחננו שיצילו את חייהם. הכל שודר. רחפנים תיעדו ואז התפוצצו. או להפך. אפילו גופתו המרוטשת של יחיא סינוואר הוצגה לראווה בערוץ 12 בשעת צפייה משפחתית. שידור מיוחד. מאוד מיוחד. שנתיים של שידורים מיוחדים, עד שכבר אין לי מושג מהי משמעות המושג "שידור מיוחד".

בתוך בליל חומרי גלם מבחילים והיסטוריים, כמעט שכחנו איך בשיא ימי הכאוס והתבהלה, ערוצי הברודקאסט ידעו לקחת על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי והתגייסו לתווך את המצב ברגישות ובמתינות. הם התחילו לסנן תכנים, קבעו נרטיבים מרגיעים, הכתירו בפנינו גיבורים, עמדו מאחורי החיילים והעניקו משמעות לכל מוות.

אך מה שהתחיל בתור טלוויזיה מגויסת, כזו שאספה תרומות ללוחמים וששלחה את רועי ינובסקי (כתב כאן 11) לחמישה סבבי מילואים, המשיך בכרסום מתמשך של ערכי עיתונות בסיסית, בעצימת עיניים, בהתחפרות לתוך נרטיבים מוכתבים ובהתגייסות מוחלטת לטובת האג'נדות המתאימות. כל ערוץ והאג׳נדה שלו.

ככל ששקענו יותר בבוץ העזתי, כך הטלוויזיה צנזרה את עצמה יותר ויותר. למשל, במשך תקופה נהגו לא לשדר סרטוני חטופים בשבי חמאס. ״זה טרור פסיכולוגי״, הודיעו, ולא נתנו לצופים אופציה לבחור. תמיד היה תירוץ למה לא. זה וידאו מבושל, זה פוגע במורל הלאומי, מזיק למשפחות, מחזק את האויב, מתדלק את ההפגנות נגד הממשלה, מגדיל את המחיר שניאלץ לשלם. אף סיבה לא הצדיקה התעלמות של כמעט שנה משידור אותות חיים של אחינו הנמקים בשבי חמאס. אבל הצנזורה העצמית של הערוצים הישראליים היתה חזקה בהרבה.

הגישה שונתה עם הזמן, בעקבות לחץ כבד של משפחות חטופים שהרגישו כי קולן מושתק. בד בבד, הטלוויזיה אימצה אליה את משפחות החטופים והתגייסה בצורה מופרזת כדי להבליט את מאבקן. היא עשתה לו ריאליטיזציה, הפכה אותו לתוכן בידורי, ולא הרפתה גם כשהיה שקוף שהוא מתנגש עם השאיפה ל״מיטוט חמאס״, וגם כשהעיסוק רידד את המאבק למוטיבים של חדירה לפרטיות וחלוקה פוליטית.

יש המתעקשים כי הטלוויזיה לא עשתה הכל למען השגת הניצחון, היתה פסימית מדי, לא חגגה מספיק את ההישגים, טרפדה מהלכים צבאיים גדולים ונשאבה למחאות בעד עסקה ונגד המשך לחימה. לצד זה, המצב ההומניטרי בעזה זכה להתעלמות מכוונת בערוצים העבריים, והביקורת הבינלאומית נדחסה לתוך מסגור על ״עוד אנטישמיות״. גם ביקורת על התנהלות מערכת הביטחון הושתקה ברובה. הטלוויזיה הצליחה לאכזב את כל הצדדים - רק מסיבות שונות.

כל זה יצר פער בלתי נתפס בין תמונת המציאות כפי שהישראלים מכירים אותה לבין המלחמה ששודרה בשאר העולם. וככה, בתוך שנתיים, הגענו מהמלחמה הכי משודרת למלחמה שבה בוחרים בקפידה מה לשדר לנו, מה לא ומתי.

לברוח ממעגל הבנאליות

במהלך שנתיים של מלחמה התקבעו נורמות שכבר לא בטוח שישתנו. האם זה בכלל אפשרי שהערוצים יצליחו כעת להיגמל משידורי חדשות אינסופיים, או שימשיכו לנפח כל אירוע רק כדי שיהיה להם על מה לדווח? האם נמשיך לקבל עוד ועוד תכנים הקשורים למלחמה, חטופים, הנצחה וזיכרון, או שנצליח לברוח ממעגל הבנאליות?

מעכשיו והלאה, זו תהיה טלוויזיה של פוסט־טראומה. טלוויזיה שכנראה תמשיך להתווכח עם עצמה על מה מותר ומה אסור לשדר. עכשיו, כשהמלחמה מאחורינו, כדאי שהטלוויזיה תפסיק להעדיף את ״העלאת המורל הלאומי״ ותתפנה לביקורת עצמית ולחשיבה עצמאית. רק ככה היא תיזכר שמה שצריך לעמוד מול עיניה זה זכות הציבור לדעת כמה שיותר. אחרת, היא תמשיך להיות טלוויזיה בלי ביצים שמפחדת לעצבן את הצופים, את השלטון ואת המפרסמים.

במבט לאחור, נדמה שבמלחמה הזאת - הראשונה של הטלוויזיה המסחרית הרב־ערוצית - הגופים הישראליים הפכו ממראה לכלי. מאמצעי תיעוד ודיווח למכשיר פוליטי. מגורם אחראי לגורם מבדר. מגוף של שאלות קשות לפלטפורמה של תשובות נוחות. הטלוויזיה של המלחמה הצליחה לפלג אותנו יותר, ושכחה שתפקידה היה לאחד אותנו בעת חירום. הלו, המלחמה הזו אפילו פיצלה את אופירה וברקו לשני ערוצים נפרדים. עד כדאי כך זו היתה טלוויזיה מפלגת.

השבוע נרשם שידור הטלוויזיה הארוך בהיסטוריה - הוא החל ב־06:29 של השבת ההיא, עם צבע אדום ומסך כחול, ונגמר בקליפים נוגים ובמונטאז׳ לסיכום המלחמה. המלחמה הסתיימה, אבל הטלוויזיה המגויסת נשארה איתנו. בתום שנתיים של שידורים מיוחדים, ניכר כי הטלוויזיה לא חזרה למקום שהיתה בו אז. היא התקדמה למקומות חדשים וגרועים בהרבה. היא מגויסת יותר, מצנזרת יותר, מניפולטיבית יותר, פוליטית יותר, ענייה יותר ומפוחדת יותר. הטלוויזיה הפסידה במלחמה הזאת.

משרת אם

עינב צנגאוקר הפכה לסמל של הטלוויזיה המגויסת - אם שהטלוויזיה אימצה וחיבקה כדי לקדם אג'נדה.

עכשיו, כשהמלחמה תמה, מה תעשה איתה הטלוויזיה? תיתן לאמא של המדינה תוכנית הורות במקום סופר נני? תשלח אותה לבשל עוף ברוטב ויטמינצ'יק ב"מאסטר שף"? תהפוך אותה לפאנליסטית ב"הפטריוטים" או לזוללת חסינויות ב"הישרדות"? ימים יגידו.

להתמכר/ לוותר

פרויקט משפחות (כאן 11)

בישראל מתבגרים מהר, מכורח המציאות, ולכן "פרויקט משפחות" נראה כמו פרויקט על טורבו. ואני אסביר. הבסיס של הפורמט בנוי על מעקב ארוך שנים אחר משפחות ישראליות, ואבחון איטי ועמוק דרכן של התמורות שעברו על המדינה והעם. לאחר עונת בכורה שצולמה בקורונה, העונה השנייה - שמשודרת בימים אלה - מעמתת את גיבורי התוכנית עם המלחמה. וכצפוי, הדמויות התבגרו מהר מאוד.

ויקטוריה בקהאם (נטפליקס)

האם כל אדם ראוי לסדרת דוקו? ממש לא. האם כל סלב מפוצץ בכסף, באגו ובמעריצים מסוגל לסחוב על כתפיו סדרת דוקו שסובבת סביבו? במקרה של ויקטוריה בקהאם זה ברור - עוד מימי הספייס גירלז, דרך התקדמותה בתעשיית האופנה ועד למשפחה המפורסמת, פוש ספייס תמיד היתה הכי אפורה ומשמימה. אל תחשבו שהסדרה עליה בנטפליקס יצאה אפורה פחות או מעניינת יותר ממי שהיא.

לא עמד בקצב

הקליפ הראשון שהוקרן ב־MTV, בהשקת שידורי הערוץ בארה״ב ב־1981, היה שירה של להקת הבאגלס ״הווידאו הרג את כוכב הרדיו״. לא רק להיט של התקופה, אלא גם מסר שניבא את העתיד. הרדיו מת והטלוויזיה תפסה את מקומו. המוזיקה שהאנושות הורגלה לצרוך נדדה מגלי האתר אל המסך הצבעוני.

השבוע תם גם העידן הזה. חברת פרמאונט הודיעה כי בסוף השנה האזרחית היא תסגור חמישה מערוצי MTV בבריטניה ובאירלנד, ובהמשך גם בצרפת, גרמניה, אוסטריה, אוסטרליה, פולין, הונגריה וברזיל. בשל קיצוצים, ובעקבות שינויים בהרגלי צריכת המוזיקה שלנו, כל ערוצי הקליפים יסיימו את שידוריהם בקרוב, ומה שיישאר זה ערוצי בסיס שמשדרים לרוב ריאליטי טראש וסדרות זולות.

בשנת 2026 כבר אין תועלת ב־MTV במתכונתו ההיסטורית. בימינו מאזינים למוזיקה בספוטיפיי ונחשפים לקליפים דרך יוטיוב. לערוץ ליניארי שחשף בפני העולם את מדונה, מייקל ג'קסון, נירוונה ובריטני אין כעת מקום בשוק המסכים. הסטרימינג הרג את הווידאו סטאר.