תשכחו מ"סבתא זפטה", "אהבה מעבר לפינה", "האחיות המוצלחות שלי" או "סיבה למסיבה". גם מ"קופה ראשית", כבודה במקומה מונח. כי עם כל הכבוד לרמזי, דור העתיד של ילדי ישראל מכיר את השחקן אמיר שורוש ממקום אחר לגמרי, וכך גם את חנה לסלאו, עדי חבשוש, רבקה מיכאלי ואגם רודברג.
בארבע וחצי השנים האחרונות, סדרת הילדים והנוער "שקשוקה" של כאן חינוכית מדביקה צופות וצופים למסך ומעוררת שיח ועניין ברשתות. היא עושה את זה באמצעות שילוב מדויק בין שחקנים פופולריים בשלבי ותיקות שונים, לבין קאסט צעיר של שחקנים כמעט מפורסמים (לפחות בעולם המבוגרים, כי בספירות החשובות באמת הם סלבס לכל דבר) וכתיבה ישירה ולא מתחנפת.
בחודש שעבר עלתה לשידור עונתה השביעית והאחרונה של הסדרה שהילדים, הנכדים או האחים הקטנים שלכם כנראה מדקלמים פרקים שלמים ממנה, וכמו עונותיה הקודמות - גם היא תעסוק בנושאים שמעסיקים את ילדי דור ה־Z ודור האלפות שבאו אחריהם: תפיסת גוף, מראה חיצוני, ריצוי חברתי ועדריות. בין לבין היא גם תעמיק בשאלות הרות גורל בסגנון "כיצד יכול להיראות עולם ללא אמוג'יז?"
אם אתם שייכים לדורות שיש להם זיכרון מוחשי מעולם שבו אפשר היה לסיים משפט ללא מחווה מאוירת, כנראה "שקשוקה", שמבוססת על סדרות הספרים "שקשוקה" ו"אני מייקי" של הסופרת גליה עוז, לא מיועדת לכם. אבל אם אתם בגיל הנכון עבורה, מדובר בממתק טלוויזיוני נדיר. כזה שמשלב גבוה וגבוה קצת פחות, ומאזן בין דרמות ילדות ונעורים לבין תכנים חינוכיים - אפילו מאתגרים. ואולי מדובר בעצם בתבשיל פופולרי עתיר חלבון ועשיר בערכים תזונתיים. נו, שקשוקה.
"אני חושבת שאף אחד לא ציפה שזה יתפוצץ", אומרת מיכאלה רון, שמגלמת בסדרה את דמותה של אפי. רון היא במציאות בתה של העיתונאית חגית רון רבינוביץ' (שכתבה בעבר ב"ישראל היום"), רק בת 16 וכבר שחקנית עסוקה, שכנראה תהפוך למוכרת יותר בקרוב גם לאוכלוסיות קצת יותר מגוונות דמוגרפית בישראל.
"שבע עונות לסדרת ילדים זה באמת דבר נדיר. כשאתה מגיע לאודישן לסדרה אתה חושב שאולי היא תרוץ עונה אחת, אולי יכירו אותך קצת - ושם זה ייגמר. אבל בפועל זה הפך למסע של שנים, ולמשהו שהוא סימן היכר מקצועי. הסדרה הזו באמת 'תפסה', ואני לא חושבת שמישהו פה ידע שנגיע לזה".
בכי באמצע הצילומים
את המשפט האחרון רון אומרת כשהיא מחווה בראשה לעבר חמישה מחבריה הצעירים לצוות השחקנים: נועה בן גיגי, גור עדן, נח טאוב גולן, אופיר עיני ויולי יוסף. כולם הגיעו ל"שקשוקה" לא מוכרים, בסביבות גיל 11, תלמידי בית ספר יסודי, ובעונה האחרונה הם כבר בני תשחורת לכל דבר, בני 16 ומעלה. וכולם, כפי שניתן היה להניח, כבר חושבים על הצעד הבא בקריירה.
יולי יוסף: "שיחקתי בפרק שעסק בדיאטה, סביב העניין של השמנה ולעג של ילדים. בהתחלה חששתי איך יקבלו אותו, אבל אחרי השידור קיבלתי הודעות מילדות ביסודי שסיפרו איך הפרק שינה להן את המחשבה והעלה בהן את הביטחון. אימהות אמרו לי 'עזרת לבת שלי'"
לצד התהילה, פרסום מביא איתו גם המון ביקורת שלילית. איך אתם מתמודדים עם דברים פחות מפרגנים שכותבים עליכם ברשת?
בן גיגי: "אני הצטרפתי לסדרה כ'יולי החדשה', כי בשתי העונות הראשונות היתה שחקנית אחרת שגילמה דמות בשם יולי. אז ישר היתה נקודת השוואה. אביעד קידר, הבמאי, הכין אותי לזה שאקבל גם תגובות רעות. ובאמת, בשבוע הראשון הצופים היו בהלם. כל הטיקטוק, כל האינסטגרם, כל התגובות ביוטיוב, כולם שאלו: 'מה זה, איפה יולי הקודמת?' בכל זאת, הצופים התרגלו לשחקנית מסוימת ופתאום מחליפים אותה. אבל אחרי שבועיים שבאמת היה בהם המון רעל, ואחרי שעבר ההלם הראשוני, התחלתי לקבל אהבה מטורפת מהקהל".
הסדרה עוסקת בדברים שמעסיקים, אפילו מטרידים, בני נוער בגילכם. היו פרקים שהתקשיתם לשחק בהם כי הם נגעו בנושאים שגם אתם מתמודדים איתם באופן אישי?
יולי יוסף: "בעונה הראשונה היה פרק שעסק בדיאטה. כל הפרק נסב סביב השמנה ולעג של ילדים, והיה לי מאוד קשה עם זה. הייתי אז עדיין תלמידה ביסודי, ובצילומים הייתי מאוד כבויה, כי הרגשתי כאילו חושפים אותי למשהו שלא אני בחרתי בו.
"באחת הסצנות הדמות של סבתא שלי, המנהלת (לסלאו), מבינה שאני בעצם לא אוכלת, ופתאום תוך כדי הצילומים התחלתי לבכות. אביעד הבמאי עצר הכל, לקח אותי הצידה ושאל אותי 'מה יש לך עם הפרק הזה?' אמרתי שאני מרגישה איתו לא הכי בנוח, אבל בסופו של דבר צריך להתקדם ולהיות מקצועיים, אז צילמנו אותו.
"לפני שהפרק שודר היו לי חששות, ולא ידעתי איך יקבלו אותו. אבל אחרי השידור התחלתי לקבל הודעות באינסטגרם מילדות ביסודי שמספרות כמה הפרק שינה להן את דרך המחשבה והעלה בהן את הביטחון. אימהות אמרו לי 'עזרת לבת שלי', ומורות ביקשו שאדבר עם הילדים. הייתי רק בת 12 ולימדתי ילדים על ביטחון - בזמן שלי לא היה בכלל".
זה באמת קצת מוזר. אתם בעצמם בגיל שבו לא פענחתם עדיין הכל. זה משקל רציני לשים עליכם.
טאוב גולן: "זה נכון, אבל הסדרה יכולה לשמש גם אותנו, בסופו של דבר. אני חושב שבדרך העבודה שלנו, בלעצב את הדמויות ואת הסיפורים שלהן, יש איזשהו ריפוי. לעבוד עם סיפורים שאנחנו מזדהים איתם זו גם דרך התמודדות שלנו, במקביל לצופים בסדרה. יש בזה תיקון של משהו מהחיים שלנו, כי אנחנו מספרים על מה שקורה דרך דמות של מישהו אחר".
אתם גם משחקים לצד שמות מבוססים מאוד, מכל מיני דורות.
רון: "היתה לי סצנה עם חנה לסלאו, ואחרי כל טייק היא היתה אומרת לי 'תעשי ככה, את זה לא'. הרגשתי שהיא מלמדת אותי, עוזרת לי. יש המון דברים שהיא אומרת לי שאני משתמשת בהם אחר כך בטקסטים, ולא רק ב'שקשוקה'. השחקנים המבוגרים יותר נותנים כל הזמן טיפים, ואין להם גישה של 'אתם ילדים, אנחנו יותר טובים'. הם נורא מכבדים אותנו, כמו פרטנרים".
יולי יוסף: "זה גם מה שעזר לסדרה, שיש בה שחקנים מנוסים. יש דברים שאפילו הבמאי לא מצליח לפתור. בסצנות של חנה היא יכולה להגיד פתאום 'קאט! לא, תקשיבי, את לא בתוך זה, הטייק לא יצא טוב. אל תצלם'. חנה היא ממש כמו במאית".
טאוב גולן: "לראות אדם שגדלת עליו, ופתאום לשחק איתו - זה כבוד. אתה סופג מהם השראה ומקצועיות. זה גם לימד אותנו צניעות. לא שאנחנו ברמה שלהם, אבל לראות איך השחקנים הכי גדולים, כאלה שכבר שנים עובדים בתעשייה הזו, בסוף יושבים ועוברים איתנו את הכל - צחוקים, עייפות, עצבים - זה מלמד. הם גם חברים שלנו. כשעובדים כל כך הרבה יחד הופכים בסוף למשפחה".
עדן: "לגבי עדי חבשוש ואמיר שורוש - אנחנו צוחקים ואומרים שיש חוק שכל מי שמחזיק ב'שקשוקה' זוכה ב'רוקדים עם כוכבים'".
סערת יום הולדת בגטו
"אני חושב שמההתחלה היה ברור לנו שאנחנו לא הולכים להתיילד, ושאנחנו הולכים לדבר אל הילדים ואל הנוער בגובה העיניים, להתייחס אליהם ברצינות", אומר אבנר ברנהיימר, שיצר את הסדרה ביחד עם אסיה לבטוב. מאחורי ברנהיימר הצלחות טלוויזיוניות למבוגרים, דוגמת "פלורנטין", "יוסי וג'אגר", "בלו נטלי" ו"אמאז ואבאז", וגם סדרת הלהיט לילדים "מקיף מילאנו".
"אסיה ואני חשבנו להביא לסדרה סיפורים מהילדות שלנו, וגם להסתמך באמת על הרבה סיפורים שאנחנו שומעים דרך ילדים בהווה. היה לנו חשוב להתייחס לילדים כאל יצורים אינטליגנטיים שלא צריך רק לבדר אותם בשטויות ובדאחקות. ברור שיש המון הומור בסדרה, כי יש הומור גם בחיים, אבל בשלב מסוים הבנתי שהרבה פעמים עושים לילדים ולנוער בישראל סוג של גזלייטינג. מנסים להסתיר מהם את המציאות המורכבת והמאוד קשה, ואז הם שומעים עליה דרך ההורים שמנסים גם להגן עליהם, בסגנון הסרט 'החיים יפים'.
"אבל החיים מגיעים אל הילדים, והתפקיד שלנו כמבוגרים הוא לספק להם תשובות ודרכים להתמודד עם המציאות. זה אומר שאם אנחנו מתמודדים עם טילים, לא צריך להגיד להם שמדובר בזיקוקים. הם מבינים שזה לא זיקוקים, כי אנחנו רצים למקלט ולממ"ד. הם לא מטומטמים".
טאוב גולן: "לראות אדם שגדלת עליו, ופתאום לשחק לצידו - זה כבוד. אתה סופג מהם השראה ומקצועיות. זה גם לימד אותנו צניעות. השחקנים הכי גדולים, שכבר שנים בתעשייה, בסוף יושבים ועוברים איתנו הכל, צחוקים, עייפות, עצבים. הם כמו חברים ומשפחה"
פרק מדובר במיוחד בסדרה, שהעלה לדיון פומבי את סוגיית הגוננות ההורית מול תיווך המציאות לילדים כפי שהיא, שודר ביום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה, לפני כחצי שנה. הפרק נקרא "יום הולדת בגטו", וכפי שניתן להבין משמו - הוא עסק בטאבו באופן שמעט מאוד סדרות ילדים ונוער היו מעיזות לגעת בו. הדבר גרר שבחים ברשתות, אך גם תלונות של הורים שטענו בתוקף שמדובר בתכנים קשים מדי להעלאה בפני ילדים.
ברנהיימר: "לקחתי את הבן שלי ל'זיכרון בסלון' של סבא ניצול אושוויץ. בתחילת הערב הוא ישב מאחור, כי היה לו קשה, אבל לאט, ככל שהערב התקדם, הוא התקרב והתקרב עד שסיים אותו ישוב לצד הסבא. זאת היתה חוויה מאוד מעצימה ומרגשת. מובן שלא דובר שם על המשרפות, אבל הבן שלי הבין מה זו אנטישמיות וגזענות, ומה היהודים אז עברו על בשרם. והוא למד שלא צריך לקפח מיעוט, גם אם הוא לא יהודי.
"כשהפרק שעסק בשואה שודר קיבלתי טלפון מבחורה שמארגנת ערבי 'זיכרון בסלון', והיא אמרה לי: 'תקשיב, מה שאתם עשיתם בפרק אחד - אני לא הצלחתי לעשות בעשר שנים'".
עיני: "נכון, היתה המון ביקורת על הפרק, אבל בסוף זאת המציאות. אז מה, עדיף לשקר לילדים? בסופו של דבר צריך לתווך את הסיפורים האלה, וזאת אחלה דרך להנציח ולזכור את מה שקרה שם. צילמנו את הפרק קצת לפני 7 באוקטובר, אירוע עם סממנים של מה שקרה בשואה. בסוף הילדים לא עיוורים, הם רואים מאחורי ההורים שלהם מה קורה בחדשות. כולם חשופים לזה. אז מה עדיף: שנעצום להם את העיניים, או שננגיש להם את הנושא כמו שצריך? לילדים יש טיקטוק, הם רואים שם דברים יותר גרועים".
לא קשה לפספס את העובדה ש"שקשוקה", ברוח יוצריה, נכתבת מנקודת מבט תרבותית-פרוגרסיבית. היא מכילה קווי עלילה שבהם מככבים ילדי פליטים, זוגיות חד־מינית של זוג הורים גייז, מורה לספורט (שורוש) בעל זהות דו־לאומית ועוד דמויות שבעבר היה קשה לדמיין בתוכנית שפונה לקהל של ילדים ומשפחות.
"אין ספק שהסדרה נכתבת מנקודת מבט ליברלית. ואני לא מתבייש בזה, אני גאה", מסביר ברנהיימר. "מישהו צריך לחנך במדינה הזאת לליברליות, לשוויון ולשיח פתוח. נקודת המוצא שלנו כיוצרים היא בוודאי לא שמרנית. יש פרק בשם 'יורדים למקלט', שבמסגרתו, בזמן מתקפת טילים פורץ ויכוח מעניין מאוד בין משפחה מאמינה למשפחה חילונית. במשפחה אחת מאמינים שהטילים נעצרים על ידי קריאת תהילים, והמשפחה החילונית מאמינה בכיפת ברזל. גם אחת הבנות במשפחה המסורתית מאמינה יותר במדע.
"העניין הוא ששתי הגישות מקבלות ייצוג, ומבחינתי, כיוצר, היה לי חשוב להגיד פה 'כל אחד ומה שעובד בשבילו'. זאת אומרת, אם מרגיע אותך שיש לך ספר תהילים ביד, אז סבבה. ומצד שני, אני כן אתן לדמות של אישה חילונית להגיד שיש כיפת ברזל, ושיש צבא שמגן עלינו. אני אתן ביטוי לשני הצדדים".
חוויתם ביקורת בעקבות הגישה הזו? ישראל היא מדינה די שמרנית בסופו של דבר.
"יש לנו נציגי ציבור להט"בים בכל מקום, יש להם ייצוג נרחב, בין אם בשירות הציבורי ובין אם בתרבות. כך שלהציג זוג אבות, הורים הומואים, זה הדבר שעבר הכי חלק בסדרה. לא היה ציוץ בנושא הזה. אני אפילו יכול להגיד שבהקרנות של 'שקשוקה' במקומות שיש בהם הרבה דתיים לאומיים, נניח בירושלים, באות אלי המון אימהות דתיות לאומיות, עם שיער מכוסה והכל, ומודות לי על הסדרה.
"אני הרבה פעמים אומר לעצמי 'וואי, זה מדהים', כי בסדרה יש זוג אבות - והאמהות האלה צופות בזה בלי לעשות בכלל עניין. גם צריך להגיד: אלה אבות חיוביים, הורים טובים, לא עושים טעויות ושטויות, כן? מאוד רציתי להכניס ייצוג של אבות להט"בים לסדרת ילדים ונוער. לא עשו את זה קודם, ומבחינתי זה היה מתבקש".
יש מי שיטען שהמרחב הבית־ספרי בישראל לא בהכרח נראה כך. אולי המרחב התל־אביבי.
"ההומואים פרצו ב־15 השנים האחרונות בערך במבצע פרו ורבו משל עצמם, אז היום זה לא משהו כזה חריג. יש לנו בסדרה גם משפחה של אם יחידנית, אמא של מייקי, שחווה קשיים כלכליים ועובדת בשתי עבודות. נוסף על כך, לילד שלה יש קשיים - גם חברתיים וגם הפרעת קשב וריכוז. אז כן, היה חשוב לי לתת ייצוג גם למשפחה כזו, של אם שמפרנסת את הילדים שלה ומתמודדת עם בעיות לא קלות.
"יש עוד משפחה, שהיא מזרחית מסורתית, אבא ממוצא מרוקאי, אמא עולה מצרפת. מבחינתי, זו משפחה שאני נותן לה את כל האהבה והטיפול הכי טוב שאני יודע, למרות שהיא בוודאי לא דומה למשפחה שלתוכה אני גדלתי. זאת משפחה מקסימה שבא לי לעשות איתה ספין־אוף (סדרת בת; ע"פ). כליברל אמיתי אין לי בעיה לייצג כל תרבות. בהחלט אתן ביטוי לאנשים שהם לא אני בסדרה".
"עשינו המון ויתורים"
ובחזרה לכוכבי הסדרה הצעירים. כולם שומרים עדיין על צניעות, וטרם פיתחו גינוני כוכבנות. ניכר גם שהדינמיקה ביניהם אמיתית וחברית, כפי שהייתם מצפים ממי שבילו לאורך שנים ימי צילום ארוכים יחד.
העונה תיפרדו מחוויה שליוותה אתכם מילדות, ובשנים המעצבות. התכוננתם נפשית?
בן גיגי: "יהיה פה תהליך של אבל, אבל נכון לעכשיו אנחנו עדיין חיים את זה. בעונות האחרונות קצת התחלף דור של שחקנים צעירים בקאסט, כך שכבר שנתיים אני בסוג של פרידה".
אתם עובדים במשרה מלאה על הסט בזמן שהחברים שלכם נהנים מהחופש הגדול. אין לכם לפעמים תחושה של פספוס?
עדן: "היינו צריכים לעשות באמת המון ויתורים ופספסנו המון דברים. אבל בסופו של דבר אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, וגם נוצר פה בצוות קשר של משפחה. בכל זאת, לעבוד יחד חמש שנים ברצף, בכל קיץ, זה מחבר".
בגילכם אתם אמורים להעריץ כוכבים בעצמכם. זה לא רגיל להיות בעמדה ההפוכה.
רון: "זאת זכות שילדים ניגשים אלי כדי לדבר איתי או להצטלם. אני עצמי צעירה וזוכה לשמח ילדים רק מלהצטלם איתם. יש בני 16 פלוס שכשהסדרה עלתה הם היו בני 11. אז הם כבר באים אלי ברחוב ואומרים 'גדלתי עלייך'. זה כבוד גדול בגילנו. מה זה גדלת עלי? אני בעצמי עוד גדלה".
