בסך הכל פוסט קטן על סוכה. אבל הבטן שלי אמרה לי להיזהר

אני מרבה לשתף אתכם, קוראים יקרים ואהובים, בחיי הרשת שלי. החיים היצירתיים בפייסבוק ובאינסטגרם ובטיקטוק הם עולם מרתק של ניסיונות השפעה, של תוכן ושל דיאלוג עם הסביבה, כזה שניתן ללמוד ממנו הרבה. הפעם, החוויה לא קשורה למשהו שקרה ברשת, אלא דווקא למשהו שלא קרה בה. זה סיפור על הימנעות מפרסום ברשת, שבצידו כאב גדול ותקווה גדולה.

בבוקר מבוקרי השבוע שעבר צצה לפתע סוכה לבנה חדשה ממש מול הבית שלנו. זה היה טבעי. הימים ימי ערב חג הסוכות, ואם לא בהם יצוצו סוכות חדשות - מתי יצוצו? אבל הסוכה הזו התייחדה משאר חברותיה. היא שכנה ממש על הרחוב, על הכביש, צמודה לגדר, על גבי אחד ממקומות החניה הבודדים ברחוב הצר.

אותי זה לא הפתיע, מפני שגם בשנה שעברה וגם בשנה שלפניה, אם איני טועה, ניצבה סוכה כזו במקום הזה, ובכל פעם בנו אותה שכנים אחרים מדרי הרחוב. אלא שהשנה הבנתי פתאום שהסוכה הזו משרתת כנראה יחידת השכרה של אייר בי אנד בי, שמושכרת בתוספת הזכות/האפשרות לבנות סוכה. הבעיה הקטנה היא שהזכות/אפשרות הזאת היא באדיבותי ובאדיבות תושבי הרחוב האחרים שמפסידים מקום חניה, לטובת הכוכב הנוסף של הנכס המדובר באייר בי אנד בי.

אני מוכרח לומר שהאינסטינקט הראשוני שלי היה כמובן כועס ומתקומם, אבל אז באה מחשבה נוספת, ובעקבותיה מחשבה שלישית, ופתאום נוצר לי בראש דיבייט שלם, מעניין מאין כמותו צריך לומר, רציונלי ואמוציונלי; משפטי וחברתי; עיוני ומעשי. והמחשבה הבאה שלי היתה, כצפוי: איזה פוסט יפה זה הולך להיות. גם מעניין וגם מעורר מחשבה, ובעיקר יצרן טראפיק בלתי נלאה. הן לכל אחד יש דעה בעניין כזה, ולי, שמגיע מוכן, תהיה תשובה לכל דעה, והפייסבוק הרי אוהב ויכוחים כאלה, וזה הולך לעוף לשמיים. ואכן, כעבור חמש דקות, התמונה כבר צולמה והטקסט כבר נכתב, והוא אכן היה מתוק ומזמין, כפי שתוכלו לראות בעצמכם:

"מה שאתם רואים זו סוכה נחמדה וזנב מכונית חונה. מה שאתם לא רואים זה חתיכת דיון חברתי פילוסופי שאשמח לקיים כאן איתכם: הסוכה הזו הוקמה בידי שכנים נחמדים בטבעיות גמורה על מקום חניה מול ביתנו. כאן מרכז העיר, ומקומות החניה הם במשורה. באיזו זכות מפקיעים השכנים מקום חניה ציבורי לטובת סוכה פרטית? מצד שני, אם זו היתה ג'אקו 7 היברידית ענקית שלהם, שהיתה חונה שם שבוע בעוד הם נופשים בכרתים, זה לא היה מפריע לאיש. ויש כמובן גם צדדים שלישיים ורביעיים, אבל אני משאיר את הדיון לכם/ן. דונו, כמו שהיו כותבים פעם".

לקח בדיוק דקה

תודו שזה יפה ומעורר לפעולה ובעל פוטנציאל ויראלי! אבל אז, רגע לפני שפרסמתי את הטקסט והתמונה, הרגשתי פתאום משהו. הרגשתי אותו אי־שם בבטן התחתונה, במקומות שמרגישים בהם דברים מהסוג הזה, שהם לא לגמרי רציונליים, אבל הם נטועים עמוק בתוך זמן ומרחב ושייכות וזהות, ובעקבות זאת שלחתי את הטקסט הזה לשלושה אנשים שאני סומך עליהם בצירוף השאלה הקצרה: לפרסם? ובתוך פחות מדקה, צריך לומר, הגיעו כל התשובות. ומעניין שהן היו דומות באופן מחשיד:

"תן לי תסריט אחד שבו הדיון הזה מתפתח למקום טוב ואומר לך לפרסם" (שמוליק ר').

"לא" (אשתי).

"בכיף, 'דיון חברתי פילוסופי' זה לא יהיה" (בתי, מנוחה).

ואיכשהו, באותו רגע נפל עלי עצב גדול. פשוט עצב. מזן הייאוש המתסכל, מרפה הידיים. זה קרה בגלל שכמובן הבנתי מייד שהם צודקים, והתמימות שאחזה בי קודם לכן, כשחלמתי על דיון פורה, הפכה פתאום למכמירת לב. ובאחת עמדתי מול הקביעה המדכאת והמייסרת ממש: שאין שום אפשרות בעולם בנקודת הזמן הזו להיכנס לדיון כזה ברמה העניינית, מבלי שהוא יהפוך תוך שלוש תגובות להתגוששות מדממת, רעה ומשוגעת.

לא היה צורך בהרבה דמיון כדי לראות אותה: "כי סוכה זה לא אוטו", "אז מה, אבל באוטו לא היה אכפת, אז למה בסוכה כן", "כי כך נראית השתלטות על המרחב הציבורי", "כי כך נראית התפרקות מזהות יהודית", "השאלה היא של מי ירושלים". רעל, ברלין, אוי אוי אוי. טראח בום, אתם, אנחנו, מכונת, דמוקרטיה, ביבי, בן גביר, יאיר גולן.

פתאום, בפעם המי יודע כמה, מצאתי את עצמי מתגעגע ליכולת שלנו לקיים דיון. מה כבר ביקשתי? להתווכח, להחליף דעות, לחדד טיעונים. זה משהו שהיינו עושים פעם, לא?

איזו לאות. איזה דיכאון. פתאום, בפעם הלא יודע כמה, מצאתי את עצמי מתגעגע לוויכוח, למריבה. ליכולת לקיים דיון. מה כבר ביקשתי? להתווכח, להחליף דעות, לחדד טיעונים. זה משהו שהיינו עושים פעם, לא? פתאום המושג "סוכת שלום" הפך להיות דווקא "סוכה שאפשר להתווכח עליה".

והנה אני מתפלל ומקווה שתשפ"ו הבאה עלינו תהיה כזו שנחזור בה להתווכח ולריב. ושנוכל בה לפרסם כל פוסט. ושלא נחשוש, כמו במשפחות הכי מסכנות, מלהשתמש במילים מסוימות כי זה יכול לעורר משהו או לחרפן מישהו. שנחזור להיות נורמלים.

ואשר לשכן החצוף, כבר בערב החג תפסתי אומץ וניגשתי אליו והבהרתי לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שכאן זה מקום חניה ושתוך שמונה ימים לכל היותר עליו להעיף מפה את הסוכה בטרם אערב את הרשויות.