כשהשחקנית איאן פינקוביץ' קיבלה את ההודעה המיוחלת שהתקבלה למחזמר "שאול", האדם הראשון שרצתה לספר לו על כך היה אביה רוני, הבמאי והשחקן המוערך, שהיה גם המנטור שלה. אבל רוני בחר לסיים את חייו לפני כחמש שנים, בגיל 56. לאחר עשרות שנים שבהן התמודד עם מחלת הטרשת הנפוצה, הוא שם קץ לחייו בשווייץ בעזרת ארגון המסייע לחולים סופניים לסיים את חייהם ללא כאב.
"הוא כל כך אהב לראות אותי שרה ורוקדת, ואני כל הזמן חושבת - איך יכול להיות שהוא לא יראה אותי בזה? כשהתקבלתי למחזמר זה היה הטלפון הראשון שרציתי לעשות", היא משתפת.
למי התקשרת בסוף?
"לאמא", היא צוחקת.
כמי שגדלה לאב במאי ושחקן ולאם שחקנית, תומי יואל (שלימים עשתה הסבה מקצועית וכיום מטפלת בילדים על הרצף - מ"כ), איאן (28) היא היחידה מבין שלוש הבנות שממשיכה את הדרך האמנותית שספגה בבית. לירי, אחותה הבכורה, היא גורו למיניות, ואביה, האחות הצעירה, לומדת רפואת חירום באוניברסיטת בן־גוריון. כבר בגיל 16 שיחקה בסדרת הנוער "כוכב הצפון", ומשם המשיכה לסדרות נוספות ובהן "כפולה", "כיפת ברזל", "האחיות המוצלחות שלי", "הסדרתיים" ועוד, לצד סרטים זרים. במקביל למסך החלה לשחק בתיאטרון בגיל 18, תחילה במדיטק, בהמשך בהבימה ובשנה האחרונה בתיאטרון באר שבע.
לפני כחמש שנים, רגע לפני שעולמה התהפך עם הבשורה המרה על החלטת אביה, היא בחרה - למרות הניסיון שצברה - לעצור הכל ולהיכנס למסלול של שלוש שנים בבית הספר למשחק ניסן נתיב. ההחלטה גם הביאה לה את האהבה הגדולה של חייה, בן זוגה גלי, בנם של השחקנית מירב גרובר והשחקן גיל פרנק. אחרי שנתיים וחצי של זוגיות, השניים התארסו לפני כשבועיים.
"בתחילת 2020 עלתה ההצגה 'קונטקט' שאבא כתב, ביים והשתתף בה, ולא ידענו שהיא תהיה ההצגה האחרונה שלו", נזכרת איאן. ההצגה עלתה במרכז ענב בתל אביב, והוצגו בה שלושה סיפורים, ובהם סיפור אהבה בהשראת חייו של פינקוביץ', שפגש את אשתו לעתיד ואם שלוש בנותיו כשהיה מורה שלה בבית צבי. את בן דמותו גילם גל אמיתי ואת בת דמותה של אמה גילמה איאן.
"לא ידענו שזה הדבר האחרון שאבא יעשה", היא ממשיכה, "זה היה אחרי שהוא עשה המון הפקות מסחריות, ואז הוא אמר 'אני חוזר לפרינג'', וזה בכלל התחיל מזה שאני, אבא ואמא כתבנו מחזה ביחד, ותוך כדי כך עלה לו הרעיון ל'קונטקט'.
"הוא כתב את זה הכי מהר בעולם, התרגש שהוא עושה פרינג' וחוזר למקורות. נורא אהבתי את עבודת האנסמבל שהיתה שם, ליצור משהו פרינג'י היה לי חוויה טובה מאוד.
"ואז התחילה הקורונה, ואמרתי לעצמי - הנה העולם עוצר, התרבות קורסת, זו הזדמנות. התקבלתי לניסן נתיב, וחודש לפני שהתחלתי את הלימודים אבא סיפר לנו על שווייץ, אז בעצם הגעתי ללימודים כשאני יודעת שבעוד חודש וקצת אני צריכה לטוס, וזה היה גם סוד. ככה התחלתי את בית הספר, לבקש מהמנהל אילוץ, להגיד שבדצמבר אני צריכה לצאת לכמה ימים. זה היה מטורף, וביקשתי רשות לספר".
חמש שנים אחרי הפרידה הכואבת ההיא, ולאחר תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה, איאן מגיעה לראשונה לתחום המיוזיקל, לתפקיד גדול ב"שאול", המחזמר החדש שכתב והלחין שלמה ארצי.
מדובר באחת ההפקות המסקרנות ביותר שיעלו השנה על הבמה (החל מ־10 בנובמבר בתיאטרון היכל שלמה תל אביב), עיבוד עכשווי, נועז ומסעיר לסיפור שאול המלך, שבו היא תגלם את בתו מיכל. את המחזמר כתב ארצי לפני יותר מ־40 שנה. יש בו גם כמה שירים שכתב יחד עם דני רובס ושני שירים נוספים שהלחינו אלעד פרץ ואיתמר זוהר. לאחר גלגולים רבים, השנה נמצא לפרויקט בית ב־NMC UNITED, תחת שרביט הבימוי של להב תימור. על הניהול האמנותי מופקד לואי להב, ולצידו גיל פלדמן (ניהול מוזיקלי), הלל קוגן (כוריאוגרפיה), ליאור טבת (עיצוב סאונד), אבי (במבי) יונה (תאורה) ועוד.
הסיפור מתחיל ביציאתו של שאול (צחי הלוי), בחור פשוט מכפר חיטים, למסע חייו בעקבות שלושה אופנועים שנגנבו לאביו, ממשיך בהפיכתו למלך ועובר דרך מערבולת פוליטית ורגשית עד לפגישה עם בעלת האוב (תום כהן) - נביאה מודרנית עם נשמה פצועה שהוא מספיק להתאהב בה ולאבד אותה. שאול יוצא למרדף ארוך אחרי כוח ועוצמה, וגם אחרי דוד (אלישע בנאי), זמר הרוק שגדל בביתו והתחבר לילדיו המוזיקאים מיכל ויונתן, ושמואל (אלי דנקר), הנביא חסר הפשרות שממליך אותו וגם מסלק אותו.
היצירה משלבת סגנונות מוזיקה רבים מרוקנ'רול קשוח, דרך ספוקן וורד ועד בלדות מרגשות, ועל הבמה מופיעים גם מיכאל מושונוב בתפקיד הג'וקר, אור עמרמי ברוקמן כיונתן, ניצה שאול כמאמא פסיה, אייל בוחבוט בתפקיד קיש, ובן ילין, עומרי פלד, אילנית גרשון, גדי אלטמן, יעל הללי, ליאור עגיוב, מאיה פופלינגר, אריאלה ברוך ומאיה מרוז, לצד רקדנים ותזמורת חיה של שבעה נגנים. ארצי עצמו יגלם את המספר, תפקיד שאותו יחלוק עם ששון גבאי, ליאור אשכנזי ויניב ביטון. הקהל יגלה בהפתעה בכל ערב מי המספר שיופיע, אולם ארצי עצמו, גם בהצגות שבהן שחקן אחר יוביל את הסיפור, ייקח חלק בתפקיד נוסף ומסקרן.
"חוץ מלדעת שזה מחזמר של שלמה ארצי, לא ידעתי כלום כשהגעתי לאודישן, גם לא ציפיתי שהוא יהיה שם, וכשראיתי אותו שם, זה היה כזה אומייגאד", מחייכת איאן. "אני חושבת שלא היה לי מושג כמה גדול הדבר הזה עד שהפרומו יצא. אני מתרגשת בטירוף לשיר מול אנשים, מול קהל, את השירים של שלמה שעוד לא יצאו. הצוות והקאסט מהממים וזו חוויה מטורפת לעבוד עם האנשים האלה".
הסיפור הוא בהשראת הסיפור המקראי, אבל מסופר בעידן המודרני. עד כמה הוא מתייחס למה שקורה כאן היום?
"מאז 7 באוקטובר, יצירה מקורית לא יכולה להישאר אדישה למה שקורה, ואנחנו לא אדישים ולא מכחישים. מדברים על הכל. כואבים את הכל.
"אחרי שאבא שלי מת, חשבתי שלא אוכל לשמוח יותר. הרגשתי שנלקחה ממני כל שמחת החיים. עברו שנתיים עד שהצלחתי לחזור לשמוח שוב. אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאין כמעט משפחה בארץ שלא מרגישה ככה. זה לא שהכאב נעלם, אלא שהשמחה צומחת לצד הכאב. הכאב האמיתי יתחיל להתרפא כשהחטופים יחזרו, כי זה הדבר הכי חשוב, אבל עד אז אנחנו חייבים לנסות להמשיך לחיות לצד הכאב, ואני מרגישה שמי שיראה את היצירה הזאת יחווה חוויה מלאה שמורכבת מהמציאות הישראלית".
במחזמר מגלמת איאן, כאמור, את דמותה של מיכל, שאותה היא "מגלה תוך כדי החזרות", לדבריה. "מיכל מאוד שונה ממני. היא חצופה, מורדת, צדדים שאני די הדחקתי עם השנים וכיף לי לחזור אליהם. בא לי שהיא תביא הרבה עוצמה, לצד הרגישות והפגיעות. היא דמות מהממת, אני ממש מחכה לגלות אותה עוד ועוד. יש לה מערכת יחסים עם אבא שלה, שאול, ששלמה בנה לי, ותוך כדי החזרות אני מרגישה שהוא מאוד קשוב לסיפור שלי. שלמה לא הכיר את אבא שלי אבל הוא מאוד רגיש לדבר הזה וממש רוקם לי מערכת יחסים מאוד מעניינת עם צחי, שהוא מהמם, מקסים וצנוע. כיף לי שזו דמות האב שבחרו עבורי.
"אני מרגישה שאני מגשימה חלום גדול של שלמה ושיש עלי הרבה משקל. אני רוצה להיות מה שהוא רואה בראשו. היום בחזרות, למשל, סתם ישבתי בצד והוא פשוט ניגש וישבנו לשיחת נפש. הוא לאט־לאט רואה את האנשים כאן, עושה איתנו שטויות. הוא נפתח ואני מרגישה שככל שעובר הזמן הוא מגלה אותי ואני מגלה אותו, כלומר את הבן אדם מאחורי שלמה ארצי. יש לנו מפגש מוצלח וזה מאוד כיף".
"הסיפור של איאן ואבא שלה רוני נגע בי הרבה לפני שפגשתי אותה בהצגה", מספר ארצי כשאנחנו נפגשים בחזרה. "היה לנו סשן במהלך החזרות שבו כל אחד דיבר על הכאב שלו. אני דיברתי על מותן של אחותי ואמי, איאן פתחה את הסיפור שלה עם אבא שלה, ודיברתי איתה על המקום שהוא תפס אצלי בחיים, והוא תפס. למרות שלא הכרתי את רוני, הוא היה בליבי וכשפגשתי אותה הוא ישר הופיע לנגד עיניי".
"אחרי מה שקרה עם אבא הבנתי שאעשה עוד דברים חוץ ממשחק, כי המקום של יצירה ובימוי מאוד סוחף אותי. הכתיבה והבימוי נראים לי כמו משהו שאני צריכה לעשות. זה הייעוד שלי, לראות את היצירה השלמה, להביא משהו מהבטן"
איאן, את בעצם מגלמת בת לאב שנמצא במעמד גבוה ולאט־לאט דועך לנגד עיניה. אני מניחה שזה מציף רגעים לא פשוטים מהחיים לצד אבא חולה.
"זה מציף, זה נוגע. יש שם רגע ששאול מתחרפן, מאבד את זה, ואני מרגיעה אותו בסצנה מאוד מרגשת. אני מתה מפחד מהקטע הזה, כי הוא טריגר ואני מקווה שעל הבמה אצליח לשיר ולא איחנק מבכי. אני לא מאמינה שאבא לא הולך לראות אותי בזה. זה הפרצוף שאני מחפשת בקהל".
עד כמה הוא היה מעורב בקריירה שלך? עזר לך באודישנים?
"אף פעם לא. למרות שרציתי. היום, כשאני חושבת על זה, אולי הוא הרגיש שאצטרך להסתדר לבד. הוא בנה לי מערך של ביטחון בעצמי, תמיד אמר לי 'את יודעת לבד, את יודעת יותר טוב ממני'. מזל, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה. מי שכן עוזר לי זה גלי, וגם החיבור איתו הוא השגחה עליונה מאבא. לחלוטין".
תסבירי.
"אבא שלי עבד גם עם גיל פרנק וגם עם מירב גרובר בתקופות שונות. כשהייתי בת 10 הוא עבד עם מירב, ובדיוק הכלב שלנו מת והכלבה של מירב המליטה. הלכנו אליהם וככה הכרתי את גלי, שהיה ילד מהמם עם תלתלים שבכה כשהבין שאנחנו לוקחים לו את אחד הגורים.
"זכרתי אותו ממש וכשהוא בא לאודישן לניסן נתיב, ואני כבר הייתי בשנה א', ראיתי אותו ואמרתי לו יא, גלי, אני לא מאמינה! חיבקתי אותו ובדיעבד אני יודעת שככה הוא בחר ללמוד בניסן. הוא היה בטוח שאני מתחילה איתו, אבל זה לא היה המקרה. הוא קטן ממני בשנתיים וחצי, למד שנה מתחתי, ולקח עוד איזה שנה וחצי עד שבאתי ואמרתי לו נו, מתי אתה לוקח אותי לדייט, מה קורה?"
נו, ואת אומרת שאת לא נועזת כמו מיכל.
"כן נועזת, לא מורדת...", היא צוחקת.
איך זה לחיות שני שחקנים בבית אחד, ועוד דור שני?
"אנחנו רשת ביטחון האחד בשביל השנייה. אחרי מה שקרה עם אבא הבנתי שאעשה עוד דברים חוץ ממשחק, כי המקום של יצירה ובימוי מאוד סוחף אותי. בנובמבר אתחיל לימודי קולנוע ב'הערוגה', במסלול של אנשים שכבר יש להם רקע, שבו יוצרים סרטים. כתבתי כבר כמה דברים, בשנה ב' בבית הספר למשחק גם ביימתי, והכתיבה והבימוי פתאום נראו לי כמו משהו שאני צריכה לעשות לצד המשחק. זה הייעוד שלי, לראות את היצירה השלמה, להביא משהו מהבטן שלי ולהגיד את מה שיש לי להגיד.
"אם הייתי כותבת את החיים שלי כתסריט זה היה נשמע לא אמין, אבל מתוכם כתבתי את המחזה עם אבא ואמא והיה לי ברור שאבא יביים אותו, עד שיום אחד הוא אמר לי, 'את צריכה לביים', כשאז בכלל לא חשבתי על בימוי. זה מחזה שעוסק בדברים מהחיים שלי, בהתמודדות של משפחה עם ילדה פוסט־טראומטית. חוץ מזה כתבתי תסריט לסדרה שאני מפתחת על כל מה שקרה עם אבא בשווייץ".
נסעתם לשם כשהיית בת 23, ספרי על הרגע שבו הבנת שזה יגיע.
"אני זוכרת את אבא בכל התהליך. הולך, צולע, קב אחד, שני קביים, סקוטר, כיסא גלגלים, הכל. בקורונה לא התראינו הרבה, וקצת אחרי שנגמרו הסגרים הרציניים, יומיים לפני היומולדת שלי, ב־19 בספטמבר, אמא התקשרה ואמרה 'בואו נעשה ערב בבית, אנחנו צריכים לדבר'. ישר הבנתי.
"בקיץ שלפני כן הוא שאל אותי: מה את חושבת על שווייץ? אמרתי לו למה? זה בתכנון? והוא אמר לא, לא, סתם, חושב על זה. אבל כשאמא אומרת 'אנחנו צריכים לדבר' זה כי קרה משהו רע, אז אמרתי לה 'אני צריכה שתגידי לי עכשיו, לא מול כולם, אני צריכה לעכל את זה, ואז אבוא'.
"היא סיפרה לי. ניתקתי את השיחה, נסעתי לים עם הקורקינט, התרסקתי על הרצפה והמשכתי לנסוע עם רגל מדממת, אפילו לא בכיתי. היה לי מין בלוק כזה. בערב באתי להורים ואבא ממש הכין דף עם הסברים למה הוא החליט מה שהחליט. בשלב מסוים עצרתי אותו ואמרתי לו 'אתה לא צריך להסביר. הכל טוב. אנחנו פה. אנחנו רואות ומבינות'. יש לי הרבה מחשבות לגבי זה. אז זה היה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות, להגיד לו אנחנו הגב שלך, אבל אחרי זה היו לי מחשבות, בדיעבד, אולי זו היתה בדיקה, אולי היינו צריכות להגיד לו משהו אחר".
מה עושים עם השאלות האלה?
"אני מנסה להזכיר לעצמי מה היה המצב שלו, להזכיר לעצמי כמה חי הוא היה עד שהחליט, כמה הוא אהב את החיים. זאת אומרת שאם הוא החליט דבר כזה, היתה לו סיבה".
נסעתן איתו לשווייץ וזו היתה בוודאי חוויה מטלטלת. מה את זוכרת משם?
"הרבה שאלו אותי 'היית רוצה לא לנסוע?' והאמת היא שאני לא יודעת מה עדיף, להישאר בארץ ולתת לו לנסוע לבד? הכל חרוט לי, גם הפרידה של אנשים ממנו בארץ, שהיתה לא פחות טראומטית. זו לא דעיכה טבעית של בן אדם, זה מישהו שרגע לפני עוד מדבר איתך, צוחק. זה שילוב לא נורמלי, שמצד אחד אמרו לי 'איזה כיף לך שהיה לך זמן להיפרד', ומצד שני אלה שלושה חודשים, מהרגע שהוא סיפר לנו, שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך, זה עד היום לא נקלט לי".
"לכל נפגעת יש את המסע שלה בתוך הדבר הזה, אבל האחריות על זה שמי שצריך ישלם את המחיר, היא לא עלינו. לכל אחת יש את הקצב והזמן הנכון שלה, ואם את מרגישה שלהגיש תלונה יזיק לתהליך ההחלמה שלך - זה לא עלייך, לא באחריותך"
מי היו העוגנים שלך בתקופה הזאת?
"האמת היא שהייתי מאוד לבד, בחרתי להיות לבד. חזרנו משווייץ ישר לבידוד, ההסכם היה שכולנו נחזור לבית של ההורים, אבל אחרי שהוא מת ונסענו חזרה למלון, אמרתי להן 'אני אוהבת אתכן, אבל אני חוזרת הביתה'. הייתי מאוד לבד והבנתי שאו שאני מסיימת את החיים שלי גם או שאני חוזרת ללימודים. ישבתי שבעה יום אחד וחזרתי ללימודים. החזרה לשגרה הצילה אותי".
"חולמת עליו מלא"
היום איאן כבר ממש לא לבד. אחד העוגנים שלה הוא האהוב שלה, שעליו היא מספרת בעיניים נוצצות. "גלי הוא השחקן הכי טוב במדינה, באמת. הוא התחיל לשחק בקאמרי, הוציא אלבום חדש והוא הולך לעשות תפקיד מטורף בקולנוע, שאני עוד לא יכולה לדבר עליו. הוא באמת הדבר הגדול הבא, שחקן מעולה. הוא המתנה של החיים שלי.
"אחרי שאבא מת, ממש פחדתי ולא ידעתי איך אכנס לזוגיות עם מישהו, כי בן הזוג הקודם שלי לפניו היה האחרון שהכיר את אבא. אמרתי לעצמי פאק, איך אהיה עם מישהו שאבא שלי לא מכיר? ואז הגיע גלי, ואבא שלי מכיר את גלי! המשפחה שלו מכירה אותי בתור ילדה, מכירה את ההורים, והם נהיו המשפחה שלי ברגע.
"בפעם הראשונה שהגעתי לארוחת שישי אצלם הרגשתי שהגעתי הביתה, ואני זוכרת כמה חשבתי איך אני רוצה שאבא שלי יהיה בארוחה הזאת. כשאני חושבת על החתונה זה שוב, אם אבא שלי היה יכול להיות פה. היינו החברים הכי טובים, הוא היה המנטור שלי, החבר הכי טוב שלי, לא היה משהו בחיים שלי שהוא לא היה מעורב בו".
כשאת משחקת, מצטלמת, עומדת על במה, את מרגישה שאת ממשיכה את דרכו?
"מאז שהוא נפטר משהו בי כשחקנית כבה, כי הייתי שחקנית לעיניים שלו. מבחינתי אין דבר כזה הצגה שבה אבא לא נמצא בקהל. הוא תמיד אמר לי 'את לא תהיי רק שחקנית, יש בך יותר מזה', ואני יודעת שכשאצור את הדבר הראשון שלי, זה יהיה המקום של ההמשכיות. כשאני מביימת או כותבת הוא הכי נוכח לי. אני שומעת אותו באוזניים שלי, חולמת עליו מלא".
את חושבת מה הוא היה אומר על ההשתתפות שלך ב"שאול"?
"הוא היה מתרגש בטירוף".
שיחקת בלא מעט סדרות נוער, ובהן גם "כפולה", שם היית החברה הכי טובה של נועה קירל. העולם הזה מעניין אותך, למשל להיות כוכבת נוער או כוכבת רשת?
"זה היה יותר בולט סביב 'כוכב הצפון' ו'כפולה', וגם כשאני הייתי קצת יותר טינאייג'רית. הייתי מאוד בזה, עבדתי בזה, באינסטגרם, אבל מאז שאבא נפטר האינסטגרם שלי יותר קשור אליו ואני מדברת שם על האבל שלי. אני כן מפרסמת ומעלה דברים של עבודה, אבל זה אחרת.
"זה עולם מדהים, גם כלכלית. עכשיו למשל עשיתי את 'הסדרתיים' ואני גם מתה על טיקטוק. אנשים שעושים תוכן טוב זה מדהים, אבל לגבי הרשת יש לי איזה מחסום ואני גם מרגישה מבוגרת מדי... זה גם דורש חשיפה של האדם שאני, ואני לא יודעת אם בא לי. מאוד נוח לי כשחקנית בתור מישהי אחרת".
"להילחם בסטיגמות"
אז כוכבת נוער ברשת היא אולי לא תהיה, אבל איאן, אשה חריפה וחזקה, יפהפייה ובעלת חיוך כובש, מגלה כי מאחורי הילדה עם פני החרסינה רובץ סוד שמכביד על חייה, עול שממנו היא רוצה סוף־סוף להיפטר. זה קורה כשאנחנו מדברות על היצירה האישית שלה, זו שהיא עתידה לכתוב ולביים, ויש בה גם אקט תרפויטי עבור מי שנושאת עדיין פוסט־טראומה מחוויה איומה שחוותה בילדותה.
"המחזה שכתבתי עם אמא ואבא הוא על ילדה שעברה אונס, והוא בעצם עלי", היא מחייכת חיוך עצוב. "עוד לפני מה שקרה עם אבא חוויתי דברים שבתור יוצרת ואמנית חשוב לי לדבר עליהם, לשים עליהם ספוט. דברים שלא מדוברים מספיק. היום אני מאובחנת עם פוסט־טראומה בעקבות אונס, אבל כילדה, הדרך שבה יצאה הפוסט־טראומה, לפני שהיו לי המילים, היתה דרך הפרעות אכילה ואובדנות. בסוף הגעתי לאשפוז, אלה היו שנים של מאבק.
"זה משהו שמעולם לא דיברתי עליו, אבל הוא הולך איתי כל הזמן", היא בוררת את המילים בין שתיקה לדמעות שנקוות בזווית העין. "אני לא מדברת עליו עם אנשים, אבל אני רוצה לזרוק את זה, שזה לא יהיה איזה סוד שיושב עלי.
"במהלך החיים תמיד הייתי צריכה להילחם בסטיגמות, שלא יחשבו שאני הבלונדינית התל־אביבית, היפה, הפריבילגית. הייתי צריכה לחשוף את עצמי נורא, לספר שיש בי הרבה מעבר, ואז קרה המוות של אבא שלי ופתאום אנשים אמרו 'אה, היא יתומה!', אבל עוד הרבה לפני זה מעולם לא היו לי חיים פריבילגיים. אולי במובנים מסוימים כן, אבל במובנים מסוימים ממש לא".
בעקבות הטראומה, את מטופלת?
"בטח, וחשוב לי להגיד משהו", היא נזעקת. "נהיה היום מין סטנדרט כזה שאם לא הלכת למשטרה - זה לא קרה. אני רוצה להגיד משהו לבנות שעברו את זה. לא אגיד קורבנות, כי אנחנו לא קורבנות, אבל לא בחרנו שהבן אדם הזה יתפוס כזה חלק מהחיים שלנו. האחריות להגיש תלונה ולהילחם לא צריכה להיות עלינו, כשבסופו של דבר זה לפעמים אפילו פוגע.
"במקרה שלי המשטרה מודעת לעניין והוא בטיפול, אבל לקח לי זמן, כי הייתי צריכה להרגיש מספיק חזקה לעמוד מול כל הדברים שיש לעמוד מולם. הדאגה לנפש שלנו חשובה יותר מכל תלונה. צריך לדאוג לעצמך. לא בחרנו להכניס את הבן אדם הזה כל כך עמוק לחיינו ואנחנו לא אחראיות על מה שיקרה איתו.
"אם חלק מהבריאות הנפשית שלי היא לשים אותו מאחורי סורג ובריח - אני אלך על זה בכל ליבי, אבל במקביל, התפקיד שלי הוא לגרום לחיי לנסות להיות כמה שיותר נורמליים ופשוט לחיות אותם כמה שאני יכולה, אז זה מה שאני צריכה לעשות.
"בסופו של דבר, לכל נפגעת יש את המסע שלה בתוך הדבר הזה, אבל האחריות על זה שמי שצריך ישלם את המחיר, היא לא עלינו. ראיתם מה קורה במשטרה? אתם יודעים במה זה כרוך? אצלי זה בטיפול, אבל לקח לי זמן עד שעשיתי את זה כי הייתי צריכה לבנות את החוסן שלי. לכל אחת יש את הקצב והזמן הנכון שלה, ושוב, אם את מרגישה שלהגיש תלונה יזיק לתהליך ההחלמה שלך - זה לא עלייך, לא באחריותך".
אחרי המסר החשוב הזה ושחרור הסוד שרבץ עלייך, לא נסיים בלי שתסבירי את מקור השם שלך, שבטח כולם שואלים לגביו.
"יש את התשובה הבנאלית שאני אומרת לכולם ויש את התשובה האמיתית. התשובה הבנאלית היא שזו מלכת הפיות מהמיתולגיה האירית, אבל מה שקרה זה שכשאמא היתה בהיריון איתי, אבא בדיוק עשה תואר בבימוי בלונדון, שם אסור היה להגיד את מין העובר ולא ידעו אם זה בן או בת. אחותי הגדולה, שהיתה אז בת 3, שמעה שיר של רובי רוברטסון שקוראים לו 'Ghost Dance', ובפזמון שרו שם משהו שנשמע לה כמו איאן, אז היא אמרה לאמא 'יש לך בבטן תינוקת ויקראו לה איאן'. היא גם התחילה לקרוא לבובות שלה איאן, ואז נולדתי וקראו לי איאן.
"אני מסתובבת עם השם הזה בעולם ותמיד שאלו אותי 'מה זה?' והייתי עונה שאני לא יודעת, שזה משהו שאחותי המציאה, עד שסבתא שלי קראה איזה ספר ואמרה לי יש פה דמות של מלכת הפיות האירית, וקוראים לה איאן - אז לקחתי", היא צוחקת.
איפור ושיער: ניב בוגוסלבסקי, סטיילינג: שירה בן יהודה
Maya19.10@gmail.com
