איך לא שמו לב? הסוד המרתק של התפילה המוכרת

"אבל רק דבר אחד אני לא מבין", שאלתי בחגיגיות מעושה לצרכים תיאטרליים את הפילנתרופית רעיהשטראוס, שישבה מולי בשורה הראשונה. "איך עצרת את הגשם? עם מי מדברים?" והיא ענתה לי בחן משהו על תפילה ועל האנשים הרבים שהמופע הזה נועד להם, ושלא היה אפשר לאכזב אותם. והקהל צחק.

זה היה באחד המקומות היפים בארץ - "ארמונות האבירים" בעכו העתיקה, שאירח את מופעהסליחותהגדול שהיה לי הכבוד להנחות. 800 איש גדשו את המדשאה ומילאו את הכיסאות הלבנים. התזמורת האנדלוסית של מעלות נתנה בראש, וגם ליאור אלמליח ויונתן רזאל וכנסיית השכל.

התהייה בתפילה התחלפה בשינוי קל: במקום "פתח שערי שמיים לתפילתנו" אמרנו "אולי תסגור לכמה שעות שערי שמיים כדי שנוכל להעמיד פה במה, ריבונו של עולם? הרי באנו להתפלל לפניך"

גם אני וגם שאר הדוברים דיברנו על הנס. זה היה באמת נס שלא ראיתי כמותו. החל מהבוקר ועד הצהריים ירד במקום גשם שוטף מהזן הנחוש והצפוף שבכלל לא אופייני לארץ, ובמתחם כולו, מתחת לגגונים ומטריות, עמדו פכורי ידיים מפיקים ופועלי במה, זמרים ונגנים, מנצחים, תאורנים, מפעילי טלפרומפטר - ואני. נשאנו עיניים לשמיים ושאלנו: מה זה, זה?

אחר כך התחלפה התהייה בתפילה שבסיסה במחזור התפילה, רק בשינוי קל: במקום "פתח שערי שמיים לתפילתנו" זה היה "אולי תסגור לכמה שעות שערי שמיים כדי שנוכל להעמיד פה במה, ריבונו של עולם? הרי באנו להתפלל לפניך".

הסיפור של גשם ותפילה הוא אבן יסוד בהבנת הדיאלוג שבין האדם לאלוהיו. יש תפילות מסודרות בנושא הגשם. רובן, כמובן, בכיוון החיובי, כלומר תפילה לכך שיירד הגשם. גשם הוא החיים.

אבל יש שורה אחת, מרתקת, שמתחבאת אי־שם בתוך מערך צפוף של תפילות, והיא מדברת דווקא על ההפך הגמור. ומעניין לגלות אותה, כי היא מספרת סוד נפלא. סוד תפילתו הבאה מן הלב של היחיד.

תחנת אוטובוס דולפת

בתפילת מוסף של יום כיפור מצוטטת תפילתו של הכוהן הגדול בעת כניסתו לקודש הקודשים, כחלק מסדר העבודה של יום כיפור. זו תפילה מעניינת. רובה ככולה לא דנה בכבוד שמיים או בחטאים שצריך לכפר עליהם, אלא בחשבון הבנק האישי והלאומי, תפוקת הפרות ותנובת העצים בפרדס. היא מלאה בתחינות מגוונות על דושנה של השנה החדשה, על עושרה ועל רווחיה. היא מדברת על יחסים בין אדם לחברו ועל חיים קהילתיים, ופתאום מעלה שורה מעניינת: "ואל ייכנס לפניך תפילת עוברי דרכים בעניין הגשם בשעה שהעולם זקוק לו".

איזה יופי! אין יותר ספציפי מזה. עומד הכוהן הגדול ביום כיפור בקודש הקודשים, ברגע הכי מקודש, ויש לו בקשה ספציפית: תן לנו מים ואל תתייחס לתפילת עוברי דרכים.

בקריאה הראשונה כתוב כאן דבר פשוט: תן עיניך לאינטרס הציבורי, ואל תיתן לאינטרס של היחיד להסיח את דעתך. בקריאה נוספת, מה שכתוב כאן הוא כל מה שאפשר וצריך להגיד על תפילת היחיד ועל כוחה.

תפילותהימים הנוראיםהן אירוע קולקטיבי. 90% מהן כתובות בלשון רבים. אשמנו, בגדנו, גזלנו. הימים האלה הם ימים בעלי אופי של נתיני ממלכה, המחלים פני מלכם. זה מאוד קולקטיבי. לציבור יש כוח אדיר: הוא מצליח לטשטש כתמים של הפרטים ולהדגיש את יפעתו של הכלל.

אבל פתאום הכוהן הגדול שם לב למשהו: הוא שם לב לכך שיש כוח חזק שיכול להתגבר על עוצמת הכלל. והכוח הזה מצוי באיזה חור במדבר או בתחנת אוטובוס דולפת או במעבר גבול. איזה צילייגר "עובר דרכים", שנעל אחת שלו קצת מחוררת והוא צריך להגיע עוד לפני החשיכה למחוז חפצו, כי שם יש עגלה שתיקח אותו. והוא לחוץ וקר לו והוא רעב ועייף, והוא מרים עין מאובקת לשמיים ואומר: ריבונו של עולם (או אולי: טאטע, טאטע), הענן הזה שמתקרב לא עושה לי טוב. הוא יכול לדפוק לי את כל התוכנית. אנא ממך, חכה עם זה כמה שעות בבקשה.

והכוהן הגדול יודע שהתפילה הזו יכול לדפוק את כל העסק של הגשמים! ועל כן הוא פונה לריבונו של עולם בבית קודשי הקודשים, ואומר לו: היי. הרי העולם זקוק למים, את זה שנינו יודעים. אבל אני מכיר אותך. אני מכיר את החולשות שלך, ואני יודע שהתפילות הקטנות והאמיתיות האלה שבאות מתוך מצוקה אמיתית ממיסות אותך לגמרי, ואתה מסוגל לעצור את הגשם בגלל הדפוק ההוא, שנסע בכלל עם דרכון מזויף. אז אני מבקש ממך שלא תתייחס אליו.

והאמת? הקדוש ברוך הוא לא עונה לכוהן הגדול. התפילה היא חד־צדדית, ואנחנו לעולם לא נדע אם הוא מקבל את הבקשה או שהוא הולך עם האינסטינקט האלוהי, שאומר שהגשם יכול לחכות קצת לטובת הנשמה הסובלת שצריכה להגיע לתחנת הרכבת.

ב־13:00 פסק הגשם. השמיים עוד היו אפורים, אבל כבר אפשר היה לראות אור בקצה. ב־15:00 נפתחו העננים ונגלו שמיים כחולים ויפהפיים, ושמש זרחה וייבשה את הדשא ואת השולחנות. פועלי הבמה הקימו את הקונסטרוקציה, התאורנים תלו את הפנסים והנגנים כיוונו את הכלים. וליאור אלמליח פתח את הגרון ושר: "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים".