השקט שנשאר אחרי שמדיחים אותך מהאירוויזיון הוא רועם ומחריש אוזניים. הנה, הביטו ברוסיה. שלוש שנים חלפו מאז נזרקה מתחרות הזמר האירופית, והחור שנפער בלב אזרחיה עדיין לא התאחה. בקרמלין הבינו במהרה כי עליהם לעשות מעשה כדי לספק לציבור את אותה תחושת הגאווה הלאומית שמספק האירוויזיון לצופיו, אז הנשיא ולדימיר פוטין הביא רעיון. הרי זו לא הפעם הראשונה שבה רוסיה מביטה מהצד על התחרות שלא רוצה אותה.
לפני נפילת מסך הברזל, בשנות ה־60, ה־70 וה־80 של המאה שעברה, מדינות הגוש המזרחי לא הורשו להשתתף באירוויזיון. בתגובה, הן המציאו לעצמן אירוויזיון משלהן: האינטרוויזיון, תחרות שירה בין מדינות סובייטיות. האינטרוויזיון נכשל ונקבר עם ההיסטוריה, אבל פוטין לא שכח אותו. לפני שבועיים, בעיירה קטנה בפאתי מוסקבה, הוא השיק מחדש את התחרות הישנה שמתיימרת לערער על האירוויזיון.
רוסיה והאירוויזיון מעולם לא היו סיפור אהבה. עם ניצחון בודד ב־2008, היא לא השאירה מאחוריה מורשת כלשהי כשסולקה משם. למעשה, מאז 2014, כשהרוסים פלשו לחצי האי קרים ופוטין החל להנהיג במדינתו מדיניות אנטי־להט"בית, נציגיה בתחרות שמעו רק קריאות בוז והתמודדו עם מחאות ועם דרישות להדחה. המלחמה באוקראינה היתה הטריגר שבעקבותיו ה־EBU חזר בו מהסירוב לנקוט צעדים, ובתום דיון חירום הוחלט ברוב קולות לזרוק את רוסיה מהמסיבה.
23 מדינות השתתפו השנה באינטרוויזיון, רובן כאלו שלא רואים בתחרות המקורית - סין, סעודיה, קזחסטן, קטאר, בלארוס, ונצואלה, מצרים, האמירויות, קובה, ברזיל ואחרות. איראן וצפון קוריאה הוזמנו אף הן, אך העדיפו לוותר.
במוסקבה הבטיחו אירוע מפואר ושמרני שיכבד את ערכי המשפחה, אירוע ללא מסרים מערביים או ליברליים, ללא גברים שמתנשקים עם גברים, ובטח בלי נשים מזוקנות. וזה אכן מה ששודר.
מבחינה הפקתית, החיקוי דווקא לא נפל מהמקור. התוכן, לעומת זאת, לקח את התחרות לכיווני הפרופגנדה. היא נפתחה בנאום מצולם של פוטין, שהצהיר כי "למוזיקה אין גבולות". את הגבולות, אגב, קבע סגן ראש הממשלה הרוסי, שמונה לעמוד בראש הוועדה המארגנת. על שר החוץ הוטלה האחריות האמנותית, והמתחרים שהוא גייס היו זמרים ממדינות שונות שקיבלו הזמנה אישית מהקרמלין לבוא ולשיר.
המנצח נקבע בידי חבר שופטים מצומצם, שהורכב מנציגי המדינות המשתתפות, ולקהל בבית לא היתה השפעה על התוצאות. כמה אירוני ששופטי הפוטיניאדה העניקו בסיומה את הניצחון לכוכב פופ וייטנאמי, הומו מוצהר, שהופיע לבוש בשמלה וליפסטיק אדום על שפתיו. אופס.
"מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה", הבטיחה יובל רפאל בשיר שביצעה אשתקד. עכשיו מתברר שלמרות האהבה השוצפת - את השיטפון הנוכחי לא בטוח שנצליח לעצור. הייתכן שאנחנו צועדים בדרכה הקודרת והאפלה של רוסיה? האם זה עניין של זמן עד שגם אנחנו נתגלגל לאירוויזיון של פוטין עם חבר המדינות המנודות?
דין ישראל כדין רוסיה?
לפני כחודש וחצי זה כמעט קרה. איכשהו, גורמים בכאן, תאגיד השידור הישראלי, סיכלו הצבעה על הדחה באסיפה הכללית של ה־EBU בלונדון. במקום זה, כפי שאירופאים נוהגים לעשות, הוחלט באיגוד להנפיק דוח מעמיק שיבחן את האפשרות. הם שלחו נציג מטעמם כדי שיברר מה חושבים על ישראל במדינות השונות.
הפקיד חזר מבולבל. "קיים מגוון חסר תקדים של דעות בנוגע להשתתפות ישראל, ולכן כרגע לא ניתן להגיע להסכמה רחבה", הוא כתב בדוח הבהול ששרבט. ביום חמישי שעבר הכריז ה־EBU כי ההחלטה תתקבל בהצבעה דמוקרטית בתחילת נובמבר, וכי כל חברי האיגוד יקבלו קול. כל רוב, אם יהיה, יספיק כדי להדיח את ישראל מהתחרות שתתקיים באוסטריה בחודש מאי.
גם בישראל המסרים הפרוגרסיביים של האירוע מתנגשים עם דעות של שמרנים מהזן שמנהל כיום את המדינה. בערוץ 14, למשל, הקפידו להתעלם מהאירוויזיון בשנים האחרונות
בעת כתיבת שורות אלה עדיין נותרו סימני שאלה. למשל: האם יתקיים דיון מקדים, מעין שימוע פומבי, שבו תוכל ישראל להציג את טיעוניה נגד הדחה? כמו כן, עוד לא נקבע מי יצביעו: האם אלה יהיו רק המדינות שמשתתפות באירוויזיון, או אולי נציגי כל 68 המדינות החברות באיגוד, ובהן טורקיה, אלג'יריה, תוניסיה, ירדן, מרוקו, לבנון ומצרים? בינתיים, ספרד, הולנד, אירלנד, סלובניה ואיסלנד כבר הודיעו כי יחרימו את התחרות אם ישראל תשתתף, וגופי שידור אחרים באירופה מתמודדים כעת עם לחץ ציבורי ופוליטי ללכת בדרכן.
לפיכך, מוקדם לצפות מה יקרה. האם תהיה זו הצבעת מחאה נגד פעילות צה"ל בעזה, או הצבעה מושכלת שתפריד בין פוליטיקה לאמנות? עסקה שתוביל לסיום המלחמה תוכל להשפיע על מדינות מתנדנדות לבחור בצד שלנו, בעוד החמרה באסון ההומניטרי בעזה תגזור את גורלנו לרעה. הללויה, ישירו כולם?
שלוש הדקות של השיר הישראלי הן כוח הסברתי שאי אפשר לזלזל בעוצמתו. אם זאת הטרנסג'נדרית הראשונה שאי־פעם זכתה בתחרות, או שורדת נובה ששרה על בוקר של יום חדש - הופעה באירוויזיון היא דרך יעילה להראות למאות מיליונים שישראל היא לא רק חיילים עם נשקים, ושיש כאן גם תרבות וגיוון. זאת הדרך הכי אפקטיבית לצעוק לעולם "שמעו אחיי, אני עוד חי ושתי עיניי עוד נישאות לאור".
"שנפחד מאנטישמים?"
אלא שלא כולם רואים את המציאות ככה. כמו ברוסיה, גם בישראל המסרים הפרוגרסיביים של האירוע מתנגשים עם דעות ואג'נדות של שמרנים מהזן שמנהל כיום את המדינה. בערוץ 14, למשל, הקפידו להתעלם מהאירוויזיון בשנים האחרונות ככל שניתן היה. וכשכן התייחסו אליו בשידור, דאגו להביע סלידה הפגנתית. "אני מוכן שיורידו אותנו מהאירוויזיון־ביזיון הזה", הצהיר המגיש בועז גולן, למשל. "גועל נפש של תחרות. בזבוז כסף, הזיות. וזה לא רק אני - הרבה חושבים כמוני".
כששר התקשורת שלמה קרעי נשאל לפני חצי שנה בפודקאסט על האפשרות שנודח כתוצאה מרפורמת השידורים שהוא מקדם, שנוגדת עקרונות בסיסיים של איגוד השידור האירופי, הוא ענה בזלזול את התשובה הבאה: "שאף אחד לא יאיים עלינו. אלה אותם אנטישמים שכפו עלינו לשנות את מילות השיר (שביצעה עדן גולן). שאני אפחד מאנטישמים? אז אוי־אוי־אוי, מקסימום ימנעו מאיתנו את התענוג הזה. אף אחד לא יאיים על מדינת ישראל".
ומה יקרה אם יסלקו אותנו? "כבר יש רעיונות אלטרנטיביים", השיב קרעי וקרץ לאירוויזיון של פוטין. בראייה השמרנית, הדחה מהאירוויזיון תוכיח שכל העולם אנטישמי, תחסוך מאיתנו את מסריו הפרוגרסיביים, תמנע חילול שבת לאומי ותבודד אותנו עוד יותר בתוך עצמנו. מדינת סופר־ספרטה יכולה להסתדר בלי אירוויזיון, לא ככה?
ההשוואה בין ישראל לרוסיה לא יורדת מסדר היום. זהו הטיעון העיקרי שבו משתמשים אלה שמנסים לדחוק אותנו החוצה, כי אם רוסיה נזרקה בגלל המלחמה - אז למה לא ישראל? אבל בתאגיד כאן דווקא חושבים שהטיעון הנ"ל יכול לעזור לנו. מאחורי הקלעים מתנהל מאבק עיקש על דעת הקהל, וגורמים בכירים בתאגיד הישראלי נעזרים בקשרים אישיים כדי להגיע לכל אחד מחברי האיגוד ולשכנע אותו להתנגד להדחה.
הם מסבירים להם, בין השאר, שהשידור הציבורי ברוסיה לא דומה לתאגיד הישראלי. בעוד הערוץ הרוסי הוא גוף תעמולה שלטוני - כאן הוא גוף עצמאי וביקורתי כלפי הממשלה, שבכלל פועלת בעקביות כדי לסגור אותו. ומכיוון שהאירוויזיון הוא תחרות בין גופי שידור - הרי זהו כל ההבדל.
טיעונים נוספים שעשויים להעלות אותנו על דרך המלך, ושנעשה בהם שימוש בניסיונות השכנוע: הדחה תשרת בעיקר גורמים קיצוניים בממשלה, וישראל היא בין המדינות הכי מצליחות באירוויזיון, כך שסילוקה יפגע בתחרות עצמה. לראיה, בשנה שעברה ניצחנו בהצבעת הקהל, ואנחנו ממש לא מדינה "מוקצה" כמו רוסיה.
תחרות האירוויזיון נוסדה לפני 70 שנה על בסיס ערכים של חופש, יצירה, אחווה, שיתוף פעולה בין עמים והפרדה מוחלטת בין מוזיקה ופוליטיקה. ועדיין, למרות הגדרתה כתחרות א־פוליטית, נדמה שהיא התחרות הכי פוליטית בעולם. אבל היא גם שער אל העולם.
אם ידיחו אותנו מפסטיבל הנצנצים האירופי, תהיו בטוחים שזה לא ייגמר שם. הסחף ימשיך עם הדחה מכל תחרויות הספורט, הדרה אקדמית, חרמות על סחר, סנקציות ובידוד בינלאומי מוחלט. וזה לא יחזור. גם שנים קדימה לא נצליח לתקן נזק כזה. ובשקט שיישאר לנו ביום שאחרי, נוכל לשמוע רק את האירוויזיון של פוטין.
•••
השיר שלנו
עד כמה הישראלים צמאים לגאווה לאומית ואוהבים אירוויזיון? קל מאוד להבין את זה באמצעות הנתון המדהים הבא: במהלך ביצוע השיר "New Day Will Rise" של יובל רפאל באירוויזיון האחרון, או ליתר דיוק בשעה 22:33 של אותו הערב, ראו את השידור הישיר בכאן 51.3% מצופי הטלוויזיה - הפיק הגבוה בטלוויזיה הישראלית בשנה החולפת.
להתמכר/לוותר
"תיקון מידות" (נטפליקס)
טוני קולט היא שחקנית אדירה ומוערכת. קל להיסחף אחריה, לא משנה איזה תפקיד היא משחקת. ב"תיקון מידות" (Wayward) היא מגלמת מנהלת כוחנית של מוסד חינוכי סגור שנועד לתקן תלמידים מופרעים, וכל האמצעים כשרים. לא סתם הסדרה הזאת היתה הדבר הכי טרנדי השבוע בנטפליקס - היא סוחפת, מותחת, מיוחדת, ביזארית, נוברת בטראומות על הורות ועל חינוך, על כִתות ועל קהילות מסוגרות, ויש בה דמויות שיגרמו לכם להתמכר אליה.
"רשת מרגלים" (yes)
לסדרה החדשה של yes, "רשת מרגלים", יש ניחוח מיושן. היא מתרחשת בשנות ה־70, ומשחזרת את מרדפם העיקש של סוכני המוסד אחרי מבצעי הטבח בספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. כסדרה היא מייד מושכת אותנו לימים ההם - השחזור התקופתי מדויק, הביצוע מהודק והאקשן מתגלגל מסצנה לסצנה. אבל, כאמור, הניחוח המיושן נדבק. "רשת מרגלים" היא סדרה כל כך גנרית, שזה מרגיז - פשוטה מדי, צפויה מדי, לא עמוקה ולא מאתגרת לרגע את צופיה.
בין ערוצים: רותם סלע כאן, שם ובכל מקום
רותם סלע היא כנראה סלע קיומנו. בין הרים ובין סלעים היא דוהרת קדימה, ותופסת את רוב שטח המחיה של הטלוויזיה המקומית. "היא והשותף שלה, אסי עזר, מחזיקים את כל התעשייה על הכתפיים", תיאר אותה ליאור רז כשהסביר מי היא לאדם אלמוני שפגשו בקירגיזסטן, בצילומי סדרת דוקו הטיולים שלהם ששודרה השנה בנטפליקס.
הוא לא טעה. תוציאו את רותם סלע מהטלוויזיה הישראלית ותקבלו חור שחור. במוצ"ש תושק בקשת 12 "אור ראשון", סדרה מתוסרטת על גיבורי 7 באוקטובר, וסלע, כמובן, משחקת בה תפקיד ראשי. היא מגלמת את בת שבע יהלומי, שבנה איתן נחטף לעזה ובעלה אוהד נרצח בשבי חמאס.
במקביל, סלע גם משחקת רווקה באמצע החיים ב"בלאדי מורי" (yes), מובילה את קבוצת האוטיסטים שמראיינת סלבריטאים בתוכנית "ראיון מיוחד", ומתכוננת להנחיית עוד עונה של "הכוכב הבא לאירוויזיון", שתשוב למסך אחרי החגים. לא משנה לאן מביטים על המסך - רותם סלע נמצאת שם. כשעפים קרוב מדי לשמיים נשרפים - אבל מה אם רותם סלע היא בעצם השמש של חיינו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו