אפרת רייטן: מבקשת סליחה מאמא שלי

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

"התמונה הראשונה שעולה לי לראש היא מעט מטושטשת, חצי זיכרון וחצי דמיון. אני רואה את עצמי כתינוקת במקלט של הבניין שלנו במלחמת יום כיפור, עם אמי ועם אחי הגדול. שנים אחר כך שאלתי את אמא שלי אם זה באמת קרה, והיא אישרה שהזיכרון נכון. אבי שירת כקצין בחיל הים בזמן המלחמה, ונפצע בתאונה במהלך שירותו.

זיכרונות הילדות שלי מאותם ימים נקשרים גם לשכונת הקצינים ברמת השרון, שהיתה אז מושבה קטנה. גרנו בדירה צנועה של שלושה חדרים, בין שדות תותים מצד אחד ופרדסים מהצד השני. הלכנו יחפים מבית לבית. זהו נוף ילדותי - צניעות, בסיסים צבאיים (בעיקר בחיפה) והרבה טיולים. ילדות של הליכה יחפה בעולם פשוט ומלא".

2. מהו הדבר שלקחת מהורייך?

"צניעות וחום. הם היו אנשים צנועים, חמים ואכפתיים כלפי הסביבה והקהילה. אלה הערכים שעמדו בבסיס חינוכי, והם מלווים אותי עד היום".

3. מהו הדבר שלא לקחת מהורייך?

"הגירושים שלהם כשהייתי בת 12. למרות שכל אחד מהם בנה לעצמו בהמשך זוגיות שנייה, בריאה ומאושרת, ואף הראו לנו שאפשר לפתוח פרק ב' מוצלח בחיים - עצם התפרקות הבית הותירה בי חותמת עמוקה".

4. מיהו האדם שהשפיע עלייך ביותר בחייך?

"בכל תקופה בחיי היה אדם אחר שהשפיע עלי במיוחד. בילדות הייתי מאוד קרובה לסבתי, שעלתה לארץ בעלייה בלתי לגאלית ב־1939, היתה ממייסדי בת ים, חברה בארגון 'אימהות עובדות' והתנדבה לסייע לעולים ולנזקקים. היא היתה דמות חזקה, מצחיקה ואהובה בשכונה, ותמיד מצאה דרך לעזור לכל מי שביקש. סבי, שעלה לארץ באותה השנה, היה חבר 'ההגנה', סלל כבישים ובהמשך כיהן כחבר מועצת העיר וכמנהל לשכת העבודה. הוא הקדיש את חייו לעשייה ציבורית באחריות ובמסירות לחברה ולמדינה. הערכים שלהם מלווים אותי עד היום.

בשנים מאוחרות יותר, כשעשיתי שינוי בקריירה לקראת גיל 40 ונכנסתי לעולם המשפט, האדם שהשפיע עלי יותר מכולם היה עו"ד אלי זהר ז"ל".

5. מתי ידעת מה את רוצה או צריכה לעשות בחיים?

"כששימשתי עורכת הדין של משפחותאסון נחל צפית, הגעתי איתן לדיון בוועדת החינוך בכנסת. אני זוכרת שכבר ברגע שהתיישבתי בחדר הוועדה - עוד לפני שפתחתי את פי בשם המשפחות - הרגשתי שזה המקום שבו אני צריכה להיות".

6. מה היה הרגע הראשון שבו אמרת לעצמך "הצלחתי"?

"בכיתה ח', כשהייתי בת 14, זכיתי באליפות הארץ בקפיצה לגובה. לעמוד על הפודיום ולקבל את מדליית הזהב היה רגע מעצב ומשמעותי במיוחד - כי הוא היה תוצאה של אימונים רבים, עבודה קשה, נחישות, אי־ויתור לעצמי, תחרותיות והשקעה".

7. מהם הכישלון או התבוסה שהשפיעו עמוקות על חייך?

"כשהצעת חוק סיוע לנפגעי אסונות לאומיים שיזמתי לא עברה במלואה. זהו חוק מסגרת שנועד לאפשר למדינה להכריז על מצב של אסון לאומי ולפעול באחריות כלפי האזרחים שנפגעים, בין השאר בהיבטים הסוציאליים. לצערי, הוא עבר רק בשתי קריאות ונתקע בממשלה הנוכחית - ממש לפני אירועי7 באוקטובר".

8. רגע אחד של דלתות מסתובבות או תפנית גורל מקרית ששינו את חייך?

"חיפשתי משרד עורכי דין להתמחות בו והחלטתי להרים טלפון לאלי זהר ז"ל, ולא לעורך הדין של משפחת נתניהו, יוסי כהן. אני בטוחה שזה היה גורם לתפנית מאוד משמעותית בחיי".

9. מי שבר לך את הלב ומה למדת מזה?

"יחסה של הממשלהלחטופים. כל אחד מהחטופים וכל פעם שאני נחשפת לסיפור או לסרטון שוברים את ליבי".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר אחרייך?

"אני רוצה להשאיר אחריי מורשת של תרומה ממשית למדינת ישראל - הן ברמה הלאומית והן ברמה הערכית. שאחריי תישאר חקיקה שתייצב את מצבה של ישראל כדמוקרטיה חזקה ותבטיח את עתידה כמדינה בטוחה ולגיטימית כחלק ממשפחת המדינות הדמוקרטיות בעולם".

11. אם יש לאדם תפקיד אחד בעולם, מהו התפקיד שלך?

"התפקיד שלי הוא להיות קול ברור ונחוש למען זכויות האדם והדמוקרטיה. במילים ובמעשים - להזכיר שוב ושוב מהי אחריותה של מדינה כלפי אזרחיה, ולהילחם על כך בעקביות, בלי להתעייף ובלי להתפשר".

12. ספר, סרט או יצירה האהובים עלייך?

"יש מקום מיוחד לשיר 'על זאת' שלנתן אלתרמן. בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשגורל ישראל עמד על כף המאזניים, בחר אלתרמן לפרסם שיר שעוסק דווקא במוסר ובמצפן הערכי".

13. מה היחס שלך לאלוהים?

"אני מאמינה בכוח שמניע את האדם לשאוף לטוב, לצדק ולחמלה. איני אדם דתי, אבל אני זוכרת שהתחברתי להשקפת העולם של בן־גוריון שראה בתנ"ך את המנדט ההיסטורי והמוסרי שלנו".

14. פריט או חפץ מהעבר שלעולם לא תשחררי?

"צמיד בית החולים של בני הבכור, שנולד ב־2003. ביום שהוא נולד נולדו בי האחריות, הדאגה והאהבה האינסופית".

15. יש אדם שהיית רוצה לבקש ממנו במיוחד סליחה?

"באופן אישי, הייתי רוצה לבקש סליחה מאמא שלי. מאז נכנסתי לכנסת אני כמעט לא רואה אותה ולא מדברת איתה, וזה נמשך כבר שנים. המשפחה שלי נדחקה לסדר עדיפויות שני - גם ילדיי ובעלי - ורוב הזמן הם מקבלים את זה בהבנה, אבל אני יודעת שאני לא נוכחת מספיק. ובמישור הלאומי: סליחה מהחטופים".

כמה קטנות

אם לא בישראל אז איפה?

"לא רואה את החיים שלי בשום מקום אחר".

אם לא עברית - איזו שפה?

"איטלקית".

אם לאאפרת- איזה שם?

"אביגיל. אבל קראתי לבת שלי בשם הזה".

חפץ שתמיד יהיה עלייך?

"תכלס, שום דבר".

מדד האושר האישי?

"אי אפשר לדבר על מדד אושר כל זמן שלא שבים כל החטופים".