עברתי למצב צבירה נוזלי, ולא בגלל החום

לאנשים מבוגרים קשה לבכות. כך חונכנו מילדותנו. דווקא משום כך משהו בבכי של מבוגרים, במיוחד בכי קולקטיבי, הופך להיות חגיגי מאוד.

חבר שלי מנדי, שהוא קולנוען, עובד כבר הרבה זמן על פרויקט דוקומנטרי שבמסגרתו הוא שואל אנשים מול המצלמה מתי הם בכו לאחרונה, ומה שיוצא הוא מסמך מרתק מאין כמותו. מובןשבשנתיים האחרונותמלאכתו קלה להפליא כי קול יבבה קבוע מלווה את חיינו, ויש מן המרואיינים שפורצים בבכי אף מול המצלמה. אבל עדיין רגעי בכי הם משהו שראוי לפצח אותו ולספר עליו.

קוראים ותיקים של הטור הזה מכירים כבר את החוויות שליממסעות הלימוד בפולין. אלה מסעות קטנים רוויים ברגעי התרגשות שבמרכזם גרעין הזהות היהודית של המשתתפים. אנחנו פוגשים גם את זכרהשואהוגם את יסודות החסידות שנבטו במקום ושגשגו במשך שנים ארוכות, וגם את ליבת הרעיון של נקודה יהודית פנימית בת נצח שכל אחת ואחד פוגשים בה בדרכם שלהם.

מאז 7 באוקטובר המרקם הפנימי של המסעות לפולין השתנה לבלי הכר. הבעל שם טוב הוא אותו בעל שם טוב, וה"יחידה שבנפש" - הנקודה הפנימית הזו, שמתחברת כמו מגנט אל שורשה ומצליחה לדלג על כל משוכת מחלוקת, נותרת בעינה. מצב הצבירה, לעומת זאת, משתנה לגמרי. אנחנו כולנו ילדיים יותר, רגישים וחשופים, נוטים לבכות וכמהים לאהבה ולחסד. זה באמת חוצה מגזרים, וזה באמת מאפיין בימים אלה את לב ליבה הפנימי של הישראליות. אנחנו בוכים היום פי מאה יותר מאשר לפני האסון. ופי מאה יותר מהר.

הלב במקום הנכון

אל קרקוב הגענו ביום האחרון. עיר יפהפייה, קרקוב, והקשר היהודי שלה לא זקוק להסברים מיוחדים. להבדיל מאתרים אחרים בפולין, רוב הסיפור היהודי שלה מתרחש מאות רבות לפני השואה ומונצח בצורה בולטת מאוד גם בתרבות העכשווית שלה. גם האווירה בעיר רוגעת. פולין היא ארץ ידידותית ליהודים ולישראלים גם בימים קשים אלה. אבל כשקבוצת ישראלים שנמצאים כמונו בתוך חוויה רוחנית סוחפת מסתובבת בעיר הזו - אנחנו במצב נוזלי לגמרי. אני כבר לא מדבר על האזעקה הפתאומית במלון ועל הקריאות שנלוו אליה, מין הכרזה במערכת הכריזה שפותחת במילה המפחידה uvaga שהיא בסך הכל "לתשומת ליבכם" בפולנית, אבל ישר מעיפה אותך למחוזות אחרים. מתברר שהטוסטר בחדר האוכל הייחודי שלנו העלה עשן, שהפעיל את מערכת האזעקה. לא הצלחתי להתאפק וכתבתי בקבוצה שלנו: "פתאום עשן מפריע להם".

כשנכנסנו לתוך בית הכנסת העתיק של הרמ"א לא היה במקום שום טריגר למציאות אסונית. זה דווקא היה אתר שהנציח חיים מפכים ונותר על עומדו, אבל אנחנו הגענו אליו בלבבות פתוחים וחשופים לגמרי. ישבנו ביחד והאזנו להרצאה על פסיקה ושופר וסליחות. בפאתי האולם הקטן ישבו זוג תיירים אמריקנים, שניכר היה עליהם שהם אינם יהודים, והם אכן הציגו את עצמם בנימוס כנוצרים אוהבי ישראל, ביקשו רשות להצטרף לקבוצה והאזינו בהתרגשות להרצאה שהם לא הבינו שום מילה ממנה.

זוג תיירים אמריקנים ביקשו רשות להצטרף לקבוצה, והם האזינו להרצאה שהם לא הבינו שום מילה ממנה. לפני ששרנו "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" הסברתי להם את מהות ההצהרה הזו, והם זמזמו יחד איתנו

לפני ששרנו "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" הסברתי להם את מהות ההצהרה הזו, והם זמזמו יחד איתנו. ואז תקענו בשופר, ועל גבי הבמה המוגבהת השמענו תפילה לשלומם של החטופים ושל הפצועים ולעילוי נשמתם של המתים הרבים שלנו. וככל שהתקדמה התפילה והתקיעה נשמעה, התלחלחו העיניים והלבבות וכל בני הקבוצה התקרבו והתאחדו. כשסיימתי וכולם צעקו "אמן", זה באמת היה שיא ההתרגשות. כך לפחות חשבתי.

בעיניים בורקות מדמעות

ואז, בעודי מחזיר את השופר לנרתיקו, פנה אלי הבחור האמריקני, מארק שמו, ולצידו גלוריה אשתו, וביקש לספר לקבוצה משהו. האמת היא שלא היתה לי סבלנות, כי טיפוסים שמבקשים בקשות כאלה הם לפעמים, תסלחו לי, קצת טרחנים. אבל עוד לא הספקתי לפתוח את הפה והוא כבר סיפר, בעיניים בורקות ודומעות, לא פחות ולא יותר, כך: ב־6 באוקטובר 2023 שניהם סיימו את ביקורם בישראל. התחנה האחרונה שלהם היתה שדרות, שממנה הם עברו לטיסה שהחזירה אותם הביתה. יומיים אחרי זה הם התחילו לקבל תמונות זוועה וזיהו בין הקורבנות אנשים שאיתם הם נפגשו, והלב שלהם נשבר. מאז הם עסוקים במה שישראל עוברת, מסייעים ככל שניתן, וכפנסיונרים בעלי אמצעים משתדלים להסתובב בכל רחבי אירופה, להביע את עמידתם לצד ישראל ולעשות נפשות לעניין. והם בכלל לא ידעו שאנחנו נהיה כאן ורק רוצים להודות לנו על הזכות לפגוש אותנו ולהתפלל עימנו לשלומה של ישראל, אהובתם, ולהגיד לנו שהם איתנו.

ובשלב הזה כולנו, אבל ממש כולנו, פרצנו בבכי סוחף. את נפשנו בכינו ואת ארצנו בכינו ואת שבויינו וחטופינו בכינו. קול השופר פתח והתפילה העמיקה וחיבוק האהבה הפתאומי הזה בא אל המוכן והמס אותנו לגמרי.

אהבה היא חומר חזק מאוד. תודה לכם, מארק וגלוריה, על שליבכם בצד הנכון.