ביבי דיבר על ספרטה, וצדק. אבל לא במובן שאליו כיוון

שנה חדשה, התחלה חדשה, קלישאות ישנות. אבל השנה אנחנו באמת מתחילים מההתחלה. כמעט כל מה שהיה לנו נלקח בשנה-שנתיים האחרונות. קשרים בינלאומיים, יוקרה, כבוד, עלייה, מערכות מתפקדות ועוד. נותרנו די עירומים, כמעט לבדנו, תלויים בקשר עם אמריקה כצינור חמצן אחרון. השם ישמור מה יקרה כשהוא ייגמר. והוא ייגמר.

ודווקא עכשיו אני מרגיש קליל. כל האמת נחשפה, השנאה העתיקה הרימה ראש, גם שנאת העמים וגם שנאת היהודונים באמריקה, שמפגינים נגדנו כאילו זה יציל אותם. עלובים. יש משהו משחרר בלדעת את מצבך לאשורו, בלהיות לגמרי לבד, תלוי בעצמך ובכוחותיך, בלי להשלות את עצמך שמישהו יבוא לעזרתך, שלמישהו אכפת. לא. לאף אחד לא אכפת. אנחנו צודקים ובודדים מול עולם שיצא משליטה ומכלה את עצמו בקצב מטורף. שיהיה לו לבריאות.

הימים הנוראים הם נוראים רק בעיני המתייאשים. אנשים כמוני מוצאים בהם ימים נהדרים, ימים של אתחול ותקווה. הצטרפו אלי, יותר קל ביחד. תשפ"ו - תהיה שנת פיוס והסכמה

למה זה טוב בכלל? כי רק כך אפשר להחלים. אנחנו חולים כבר הרבה שנים, ובשנתיים האחרונות עוד יותר, אבל מתחת למחלה רוחשת גם הבריאות, מפכה עם הכוח האדיר של העם הזה. וככל שאנחנו הולכים ונהיים המצורעים של העולם והיקום, שמעתי שיש הפגנות "פרי פלשתיין" גם במאדים ובנוגה - אין לנו ברירה אלא לברר מה הסיפור שלנו, מה אנחנו עושים פה, ואם אנחנו מוכנים להיכנס לדיאטת מיצים קיצונית כדי להבריא, או שנמות כמו אבותינו שלא חישבו נכון את הלחצים החיצוניים מול הפנימיים, והושמדו.

האמירה שהוצאה מהקשרה של ביבי, שאנחנו עומדים להיות מבודדים כמו ספרטה, היא אמיתית אף שלא התכוון. אנחנו כבר נמצאים בבידוד קשה, וזה גם מפחיד וגם משמח, כי גידולים פשו בגופנו ואוכלים את נשמתנו. אין לנו שום גורם חיצוני שיחזיק אותנו בחיים מול כל האיומים המתקבצים עלינו. אם לא נכרית את השחיתות, אם לא נבודד את הרקובים, אם לא נרחיק את הקיצונים - הלחץ מבחוץ יכריע אותנו בקלות, עוד לפני חג הפסח. אבל אם נתחיל תהליך של ניקוי אורוות ולשכות, הלחץ מבחוץ יקשה אותנו כיהלומים וכל אויבינו יבינו שהעם שלנו הוא החומר הקשה ביותר בטבע, ושאיתנו לא מתעסקים.

הימים הנוראים הם נוראים רק בעיני המתייאשים. אנשים כמוני מוצאים בהם ימים נהדרים, ימים של אתחול ותקווה. הצטרפו אלי. יותר קל ביחד. תשפ"ו - תהיה שנת פיוס והסכמה. אמן.

פיימוס

אם אתם לא עוקבים אחרי עמוד הטלגרם של דניאל עמרם, טוב אתם עושים, אבל תתחילו לעקוב. עמרם מביא סיפורים מהתחתית של החברה הישראלית. הוא כמו הדג הזה באקווריום שאוכל את כל הטינופת מהקרקעית. לא נעים, אבל הכרחי כדי לשמור על הניקיון. כל הכיעור, כל הסחלה, כל ההכי ירודים וירודות, רעים ורעות, אומללים ואומללות. הוא מביא סיפורים מזעזעים, מצולמים, שלא מקבלים במה בכלי תקשורת אחרים - וטוב שכך.

אחד מסוגי הסרטונים הנפוצים אצלו הוא של בני נוער שמתעללים אלו באלו, מצלמים ומפיצים. בדרך כלל מתלבשים על מישהו או מישהי בבית הספר או אחרי הלימודים, עושים לו/ה את המוות ומעלים לרשתות. איזה קטעים.

השבוע ראיתי סרטון של איזו נערה בריונית מתנפלת על ילדה תמימה, מפליאה בה את מכותיה ואחר כך כותבת בטיקטוק "אני פיימוס!". אני מפורסמת. עפר לפיה, אבל צודקת. הנה אני כותב עליה. ככה גידלו אותה, ככה חינכו, וזה מה שיצא. פיימוס. לצד נוער מדהים שיש פה, יש גם כמויות של נוער אבוד, מטושטש הכרה, פגוע מהורים לא מתאימים ולא מסוגלים, מכור לרשתות חברתיות, חסר מצפן מוסרי וערכי לחלוטין. בהמות אדם.

מה אנחנו עושים בחבר'ה האלה? איך אנחנו עוצרים את הסחף? איך נותנים להם עתיד? איך מצילים את עצמנו מידיהם הרעות? כי מי שגדל ככה ובגיל 14 כבר תוקף אנשים בשביל להיות פיימוס, יכיר במוקדם ובמאוחר את הכלא מבפנים, במקרה טוב, ובמקרה המועדף פחות - ימשיך לחיות ככה בחוץ ויגרום הרבה צער וכאב להרבה אנשים.

צריך להשתלט על היכולת של ילדים ונוער לצרוך ולייצר תכנים רעילים ומסוכנים. זה בהישג יד, וזאת לא פגיעה בחופש השום דבר. מי שאומר זאת פגיעה - הוא הפוגע. תזכרו את זה היטב לימים הבאים עלינו לטובה.

בימים אלה אני שותף ליוזמה להקמת רשות למוגנות ילדים ונוער ברשת, רשות שתקבע ותאכוף התנהגות נורמטיבית ברשתות, תסנן בכפייה צריכת פורנוגרפיה ואלימות קשה מקטינים, ותכניס טיפה סדר אל התוהו ובוהו שסוכני פירוק ופירוד עמלים כל כך לייצר ולשמר. כנס גדול יתכנס בקרוב עם כל המחליטים בעניין, ואני מקווה שהם יתעלו ויצליחו להניע מהלך, אחרת הם עצמם יהיו קורבנות של נוער מטושטש, מייד כשיפסיקו להיות מאובטחים וחזקים. בקרוב עדכונים כאן.

בקטנה

הייתי בהופעה של אריאל זילבר הגדול. בן 82, ועדיין צעיר לתפארת. הוא לא נראה כמו אריאל זילבר של נעוריי, אבל נשמע בדיוק אותו הדבר. בול. שום ירידה בביצועים, באנרגיה, בקסם. זו גם השראה מדהימה, וגם, מצד שני, טיפה מאכזב כי בכל זאת יש רצון להתחבר להתבגרות ולשינוי, ושום דבר מזה לא היה בהופעה.

ועדיין, המחשבה שאמן אדיר כזה הוחרם שנים ועדיין לא מקובל על חוגי השמאל, היא מדכאת ומכעיסה. לראות אלף איש במועדון הבארבי רוקדים את נעוריהם עם חב"דניק קשיש שהולם בפסנתר כאילו צ'יזיק עדיין בחיים, זאת חוויה חד־פעמית. רוצו, שמוליק קורא לכם.