עידן עמדי שיר השנה - רדיו דרום
מוזיקה היא אמצעי ביטוי לתחושות, למחשבות, לפחדים, לאמונות ולמשאלות הלב של צרכניה. כאן, היא מתקיימת כבר שנתיים לצד מלחמה ושסע חברתי - וזה ניכר בה מאוד. מצד שני, היא גם מנסה לשקף, למרות הכל, איזושהי שגרה, שכן מטבעה היא משמשת גם אסקפיזם, שבימים אלה מהווה עבורנו מנגנון הישרדותי. מסיבה זו, אנשים כאן לא רק ממשיכים להאזין למוזיקה קצבית ברדיו, בספוטיפיי וביוטיוב. אנחנו גם ממשיכים לרקוד במסיבות וללכת להופעות כדי לברוח לרגע מהמציאות המתוחה.
דבר אחד בטוח: שנתיים לאחר הטראומה העצומה של 7 באוקטובר, בזירת המוזיקה מתקיימת שכבת הפענוח המהירה, האפקטיבית והחזקה ביותר של השלכות הזעזוע הלאומי. המתח שבין להמשיך למלא אולמות ולהופיע, ולמעשה "לנרמל" את המצב הלא נורמלי שבו אנחנו חיים, לבין התכנסות והימנעות מחגיגות כאשר משפחות רבות עדיין שרויות בדאגה ובאבל, הוא האלמנט הבולט ביותר גם השנה במצעדים.
בעיני יורם סוויסה, שערך והגיש את המצעד השנתי של "ישראל היום" בשיתוף עם רדיו דרום, מי שמייצג טוב מכולם את הפער הזה הוא הזוכה בקטגוריה "הופעת השנה" - עידן עמדי. "הוא התעקש במופע שלו לא ללכת למקום הזה של האסקפיזם, של ה'יאללה, בוא נעשה לאנשים שמח. אנשים יצאו מהבית - בוא נרים אותם'", הוא מסביר את הבחירה בזמר הלוחם שנפצע קשה בקרבות בעזה, וחזר לבמה כמנצח.
"הוא מתעקש מאוד שאנשים יישבו על הכיסא בהופעות שלו. אמנם הוא מרים אותם כשהוא עושה מחרוזת קצבית, וכולם קופצים ורוקדים ושמחים, אבל הוא גם מספר את הסיפור, הסיפור שלנו מ־7 באוקטובר, דרך העיניים שלו, איפה זה פוגש אותו, איפה זה פוגש את כל החברים שלו שנהרגו, איפה זה פוגש את החברים שלו שנפצעו, איפה זה פוגש את הפציעה שלו, איפה זה פוגש אותנו כעם, איך אנחנו מצליחים להתחבר או לא להתחבר מחדש לתוך הפאזל הזה. השנה זאת היתה השנה שלו, ללא ספק.
"ביום אחרי שהוא נפצע, עמדתי מול המיטה שלו בטיפול נמרץ, רק לראות אותו כדי להעביר אנרגיות ולקבל אנרגיות. משהו בי רצה לחזק אותו ברמה המיסטית. עמדתי מולו, עצמתי עיניים והתפללתי. ממש התפללתי. כששאלו אותי איך הוא נראה, אמרתי 'בסדר, יש לו כמה פצעים אבל הוא בסדר'. איזה כמה פצעים? הוא היה גמור לגמרי.
"בכיתי בהופעה שלו. קשה לגרום לי לבכות, ואני בכיתי שם בהופעה, כי הרגשתי שקורה פה נס. עניין עמדי זה נס. שהבן אדם הזה יקום ויעמוד ויופיע ויקפוץ וישיר ויכתוב שירים וינגן, זה לא יכול להיות, זה לא הגיוני".
נחמה במוכר ובבטוח
עוד תופעה בולטת שהחלה בימים שאחרי 7 באוקטובר ומוצאת ביטוי בתוצאות המצעד היא ההופעות הספונטניות של אמנים רבים בפני חיילים, פצועים ומפונים. במקומות האלה, לעתים בנקודות חיכוך ולחימה, הקהל פגש את האמנים בדרך מאוד בלתי אמצעית ויצר איתם קשר מחודש ויוצא דופן.
את הדוגמה הבולטת ביותר לכך מוצא סוויסה בזכייה של התקווה 6 בתואר להקת השנה. "שנייה אחרי שסיכמנו את כל תוצאות המצעד והבנו שהתקווה 6 הם להקת השנה, אמרתי 'וואלה, בא לי לבשר להם את זה, נראה איך יגיבו'. הם לא תקשרו איתי ברמה של 'הנה אנחנו מוציאים שירים ובאים להתארח', ובעצם בכלל לא עשו עבודת רדיו כדי להיות הרכב השנה.
"מצד שני, הם עשו עבודה היסטרית בשטח, הם מופיעים ערב־ערב, יום־יום, צהריים־צהריים, לפעמים פעמיים ביום. זו הלהקה שהכי חורשת את הארץ והיא מביאה שירים שהם שירי תקווה, כמו 'ויהי אור'. כשהתקשרתי לעמרי גליקמן (סולן הלהקה; ס"ג) כדי לבשר לו שהם הרכב השנה, הוא אמר לי, 'מה? איך זה שזכינו אחרי כזו שנה? לא עבדנו בזה, לא עשינו כלום', ואתה מבין שהקהל מחפש, מתחבר למשהו שהוא מעבר".
"אייל גולן נהיה דמות שקל לגדף. האם זה מגיע לו או לא? אני לא יודע. מצד אחד, ברור שזה לא היה משהו שהוא לגמרי בצבע תכלת ונקי לגמרי. מצד שני, גם אין כאן איזה משהו שהוא ודאי, אז יש פה קונפליקט"
החיפוש שסוויסה מדבר עליו הוא לא רק אחר מפגש וחום אנושי, והוא לא נעצר בהופעות. מה שהחל כתופעה שולית וזכה לשם "פופ אמוני", הפך בשנתיים האחרונות לחיפוש נוסף, אולי כזה של השגחה עליונה. הנוכחות של טקסטים יהודיים ואמוניים במצעד השנתי השנה גדולה מאי פעם, ובעיני סוויסה זה שיקוף מדויק של תהליכים גדולים יותר בחברה הישראלית.
"במקומות כאלה של פחד, של חשש, של עצב, אנשים מחפשים דברים להיתלות בהם", הוא מסביר, ומספר שגם הוא עצמו מרגיש איך החיים תחת איום תמידי וקבוע משנים את התפריט המוזיקלי שלו ושל אחרים. ששון שאולוב, שהגיע למקום השלישי במצעד עם "תמיד אוהב אותי", הוא המייצג הבולט ביותר של התופעה, ולצידו אודיה, שמגלמת בצורה המוחשית ביותר את התהליך הזה, כשהיא ניצבת עם רגל אחת בעולם החילוני ורגל שנייה בעולם הדתי, נבחרת כזמרת השנה ומייצגת סנטימנט של רבים בחברה הישראלית. לאודיה גם יש הכי הרבה שירים במצעד.
"אחת השאלות ששאלתי אותה בראיון היתה בעניין הקונפליקט בין איך שהיא נראית ומתלבשת, למסרים הדתיים שהיא כאילו מעבירה, שבא לידי ביטוי שהיא שרה על הרבי שלה כשהיא בחולצת בטן. אני מת על זה.
"אני לא חושב שהתורה צריכה להיות בדמות של ציצית וכיפה. אני גם בעד היכולת הזאת שלה ללמד אנשים שלא היה להם מושג מה זה אלוהים בכלל. אם היא לא היתה שרה להם, הם לא היו יודעים מה זה, כי הם לא מקבלים את זה מהבית.
"מבחינתי, מגיע לה קרדיט על זה. מצד שני, היא גם אומרת 'תקשיבו, אני, אני מודה, אני בתהליך, לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות'. אני מניח שבסוף היא תהיה חזק בדת". משהו בטון של סוויסה נעשה חמים יותר כשהוא מדבר על העניין הדתי. ניכר שגם הוא, כמו רבות ורבים בחברה הישראלית היום, מוצא נחמה במוכר ובבטוח.
נקודה בטוחה כזו היא כבוד מחודש שניתן ליוצרים ולמבצעים ותיקים. במצעד השנתי הוענק פרס מפעל חיים לגלי עטרי, שאחרי שנים לא מעטות שבהן בילתה הרחק מהעין הציבורית, זכתה השנה לעדנה מחודשת; חברי ההרכב של "הכבש ה־16" חזרו השנה להופיע יחד ומכרו עשרות אלפי כרטיסים במהירות שיא; יהודה פוליקר חזר אל האלבום "עיניים שלי" ומילא איתו אולמות; כוכבי הז'אנר הטורקי כמו רינת בר ותמיר גל הופיעו על הבמות הגדולות ביותר והתפוצצו בטיקטוק.
נדמה שאפשר להתחיל לדבר על תיקון גדול שנולד מתוך המשבר הענק. הכמיהה למוכר ולאהוב החזירה את הקהל הישראלי, הוותיק והצעיר כאחד, אל הכוכבות והכוכבים של פעם. "תקשיב, גלי עטרי הופיעה השנה תשע פעמים בהיכל התרבות בתל אביב", אומר סוויסה. "מי היה מאמין? היא בכלל לא היתה מופיעה פעם. היא היתה עושה מופעים קטנים לוועדי עובדים, פותחת זאפה אולי פעם בארבע שנים. אנשים חוזרים לנוסטלגיה, לאמונה, לרגש, למילה".
"אייל הוא תופעה"
מבט מעמיק יותר בזוכות ובזוכים של השנה מגלה גם את מי שנעדר מהרשימה היוקרתית - ההיפ הופ הישראלי. אחרי כמה שנים שבהן הוא היה הקטר של הפופ המקומי, הצמיח כוכבי ענק, ניפק אינסוף להיטים והוגדר כהבטחה הגדולה הבאה, הז'אנר הוותיק נמצא בנסיגה קלה. סוויסה ער לשינוי הזה, ותולה אותו בעיקר בדעת הקהל ובטעם שלו, שהשתנה מעט.
"יש במצעד איזה שיר של סאבלימינל והצל, שזה ממש בקטנה", הוא אומר. "וואלה, הקהל לא הצביע לאמנים האלה. אני יכול להקשיב להם, והם מעולים ומצוינים מבחינתי, אבל הקהל פחות הצביע. אני נשאר באמת נטול מילים. אני לא מבין למה אין לזה יותר מקום. יש הרבה מאוד אנשים שהולכים להופעות של אמני היפ הופ, וזה כאילו עובד. למה זה לא במצעד? לא יודע לענות. זה לא שזה איזה משהו מחאתי או אנדרגראונד".
אם יש שם אחד במצעד שעשוי לעורר מחלוקת אך לא דורש איזוהי פרשנות מעמיקה, הוא הזוכה בתואר זמר השנה - אייל גולן, שזכה השנה בתואר בפער ענק מהמקום השני. "תקשיב, הוא מכר 160 אלף כרטיסים (לסדרת ההופעות שתוכננה להתקיים בבלומפילד; ס"ג) וכל ההופעות בוטלו בגלל מלחמת 12 הימים. עכשיו, מי שיכול היה לקחת בחזרה את הכסף מכל דבר שהוא הזמין עשה את זה, אבל כמעט אף אחד לא לקח את הכרטיסים של אייל גולן בחזרה. אנשים פשוט ישבו על הגדר וחיכו שהוא יפתח הופעות.
"היה ויכוח של כן רמת גן, לא רמת גן. בסוף הוא פתח את פארק הירקון וכמעט לא מכר לשם כרטיסים, כי כבר הכל היה מכור. אנשים עוד פעם עמדו בתור ועוד פעם נכנסו לאתר כי רוב הכרטיסים כבר נמכרו".
איך אתה מסביר את זה?
"הקהל שלו. הוא הולך אחריו באש ובמים. הוא גם זמר ענק, אי אפשר להתווכח על זה, והוא יודע לבחור שירים. יש גם את הסיפור של הקהל, שאני חושב שזה הסיפור. אנשים מרגישים שהמדינה שלנו חצויה עכשיו, אתה יודע, ומחפשים להתקרבן ולהתמסכן, או להתעליין, וזה, כאילו, יש כל מיני מחנות".
הזכרת קודם את העובדה שרבים מהשירים מתייחסים למצב, והפעם האחרונה שאייל עשה את זה היתה עם "עם ישראל חי" בתחילת המלחמה. השנה הוא התרחק מזה לגמרי.
"יצא לי לעשות ערב לחיילים בבסיס ניצנים, ואייל היה איתי. הסתכלתי על רשימת השירים שהוא תכנן לשיר, ו'עם ישראל חי' לא היה שם. שאלתי אותו למה, והוא ענה לי 'לא, זה שיר חדש'. אמרתי לו 'תגיד לי, אתה נורמלי? תסתכל'. הראיתי לו את דף הווטסאפ של המאזינים שלנו. כל שיר שני - 'עם ישראל חי', אייל גולן. הוא היה בהלם.
"אמרתי לו 'בוא נעשה טסט. תקשיב, לפני שאתה שר את 'מי שמאמין לא מפחד' תעשה כאילו אקפלה. תתחיל את 'עם ישראל חי', ותן להם את המיקרופון, תראה מה קורה. הוא נדהם. הקהל שאג בטירוף את המילים של השיר.
"אחת השאלות ששאלתי את אודיה בראיון היתה בעניין הקונפליקט בין איך שהיא נראית ומתלבשת, למסרים הדתיים שהיא מעבירה, שבא לידי ביטוי בזה שהיא שרה על הרבי שלה כשהיא בחולצת בטן. אני מת על זה. אני לא חושב שהתורה צריכה להיות בדמות של ציצית וכיפה"
"תשמע, אתה לא יכול כל כך הרבה שנים להביא כל כך הרבה להיטים ברצף. אי אפשר להגיד שהשירים שלו לא מושמעים ולא אהובים, כי הם בטופ, גם בהשמעות ברדיו, גם ברשתות החברתיות וגם בסרטונים ביוטיוב, שזאת אינדיקציה של מה שאנשים צופים ורואים וצורכים ומקשיבים.
"אני לא יודע אם לא מכבדים אותו, אבל הוא נהיה דמות שקל לגדף. האם זה מגיע לו או לא? אני לא יודע. זה כל אחד עם איך שהוא מרגיש ומה שהוא מרגיש, ואיך שהוא בוחר לפרש את הסיפור הזה. מצד אחד, ברור שזה לא היה משהו שהוא לגמרי בצבע תכלת ונקי לגמרי. מצד שני, גם אין כאן איזה משהו שהוא ודאי, אז יש פה קונפליקט. אז לרגע אני מתנתק מהכל ומתייחס לזה ברמה מקצועית, והוא תופעה. שנה אחרי שנה".
הדבר הגדול הבא
עוד כוכב ים־תיכוני ענק במצעד הוא איתי לוי, שאלבומו ה־11 זכה בתואר אלבום השנה. סוויסה מביא בקשר אליו אנקדוטה מעניינת: "הוא בכלל היה אמור להוציא אלבום אחר שכבר היה מוכן וצריך לצאת. הכל היה מוכן, והוא פשוט נכנס לאטרף, אמר 'אני לא מוציא את האלבום הזה', וגנז אותו קומפלט. בינתיים, רצו לו מנגינות במוח, ויז'ן ומחשבה, והוא ישב עם אבי אוחיון ועם רון בי, ותוך תקופה מאוד קצרה הם הרימו את האלבום הזה, שהניב מלא להיטים".
לקראת סיום, סוויסה מרשה לעצמו לדבר מעט על העתיד, על שמות שעשויים להפוך לכוכבי ענק, ומתחיל בזוכה בתואר פריצת השנה - נדב חנציס. "אם היית שואל אותי לגביו לפני חודש, הייתי אומר לך 'לא יודע, זו סתם איזו אופנה חולפת. החבר'ה הצעירים עפים על היופי הזה שלו ועל הקטע שלו, אבל זה משהו שהוא חולף וזה לא ימשיך עוד'.
"הבחור היה אצלי בשיחה של איזה 40 דקות. אני לא אספר לך שהיתה איתו שיחה שלקחה אותי לאיזה גובה ברמת השיח איתו, אבל תקשיב, הוא כזה מוכשר, כזה מוכשר. הוא בעצמו כותב ומלחין את השירים שלו, ומוציא את זה ככה, כמו שאנחנו יורדים למטה וקונים שוקו במכולת. הוא מאוד אינטליגנטי ברמה המוזיקלית, ויש בו משהו מאוד מגניב בסגנון השירה ובקול שלו, שמייחד אותו, ואתה אומר לעצמך 'וואלה, אלה כל הנתונים להיות פריצת השנה ולהיות הדבר הבא'".
את צו השעה החברתי, זה שקורא לחיבור ולסולידריות, מזהה סוויסה בתופעה הבולטת של השנה במוזיקה המקומית. "העניין של שיתופי פעולה זה משהו שמאוד התפתח בארץ. פעם, עד שהיה יוצא לך איזה ריטה עם שלמה ארצי היית יוצא מדעתך. וואו, יש דואט של ריטה ושלמה ארצי! היום, כולם משתפים פעולה, כולם מתארחים אצל כולם בהופעות, כולם מוציאים דואטים זה עם זה - ומדובר במשהו מבורך לדעתי. זה לקחת כוח ולחבר אותו לעוד כוח, וזה תמיד מדהים".
